איפה שהסאבטקסט הולך להתאבד

I.

קראתי היכנשהו את האבחנה הנכונה שבתרבות הפופולרית האמריקאית, חשיפה לקרינה רדיואקטיבית אחראית ליצירה של גיבורי-על, בעוד ביפנית היא אחראית ליצירה של מפלצות, למשל גודזילה, שהדבר שהן הכי אוהבות לעשות הוא לשטח ערים שלמות מלאות יפנים מבועתים. כל מי שקראתי שדן בעניין הסכים שוואו מעניין למה זה ככה.

אז בואו נדבר לרגע על קפטן אמריקה.

כמה מחשבות אחרי "המעניש"

[ספוילרים ל"מעניש" ול-"Falling Down"]

פרנק קאסל, הלא הוא "המעניש", עשה הרבה דברים במשך השנים. הוא נלחם בכמה וכמה מלחמות, מוייטנאם דרך מלחמת המפרץ הראשונה עד אפגניסטן; הוא נלחם במאפיה האיטלקית, המאפיה הרוסית, היאקוזה, קרטלים מקסיקנים, גלוחי ראש נאצים, פקידים מושחתים, אופנוענים, אקדוחנים, אנסים, פסיכופתים, פדופילים, שדים מהגיהנום ומתודיסטים. האפיון שלו התנדנד על כל הספקטרום בין פסיכופת גמור לאיש מיוסר שהחיים דחפו אותו לאלימות. אבל הדבר היחיד שנשאר יציב  אצלו - כמו העכביש הרדיואקטיבי שנשך את ספיידרמן, כמו מות הוריו של באטמן, כמו סופרמן שהגיע לאחר חורבנה של קריפטון - הוא סיפור המקור שלו: פושעים (כל פעם פושעים קצת אחרים) הרגו את המשפחה שלו, ובתגובה הוא יוצא להעניש את כל פושעי העולם.

הסדרה החדשה מבית מארוול את נטפליקס נוטה להציג את הפרשנות הריאליסטית יותר והסדיסטית פחות של הדמות, אבל הרעיון אותו רעיון, שראינו כבר באינסוף מקומות בעבר. אתם כבר מכירים את הנוסחה. גבר-גבר עם ניסיון מקצועי  באלימות יישומית (בדרך כלל חייל או שוטר) הגיע למנוחה ולנחלה, בחברת משפחתו, שכוללת אישה מקסימה וילד חמוד או שניים (אם שניים, אלה יהיו בן ובת). אך מסיבה כלשהי - לעתים בגלל אויבים שהוא רכש לו מקודם, לעתים שרירות לבו של הגורל - האידיליה קצרת ימים: המשפחה נרצחת בצורה נוראית, והאב שבור הלב, שכל עולמו נלקח ממנו באחת, מתמסר לנקמה אותה הוא מבצע באפקטיביות מזעזעת. לרוב הוא רדוף על ידי זכרון בני משפחתו המתים, שנרמז כי הוא מעוניין להצטרף אליהם עם השלמת המשימה.

מעשה בהפתעה חד-פעמית

[אמ;לק למבקשים להימנע מספוילרים, משום מה: אם אתם חייבים לראות משהו מ"לוציפר", צפו בפרק 7 בעונה 3, שהוא היחיד שלא מחורבן. אין לי הרבה חומר תיאורטי כאן, רק הערה והמלצה]

אני לא באמת מדברת כאן על שתי סדרות

לפחות שתיים מהסדרות החדשות יחסית שאני עוקבת אחריהן בקביעות (לא זו עם מרד הרובוטים) עוסקות בתמה דומה להפתיע. השתיים הן "בוג'אק הורסמן" ו-"אקסית מטורפת", ועל פניו הן לא דומות במיוחד: הראשונה היא סדרה מצוירת על תלאותיו של סוס אנתרופומורפי שהוא גם כוכב טלוויזיה בעברו וחי חיים הוליוודיים ריקניים; השנייה היא מחזמר על רבקה, עורכת דין בודדה ונוירוטית שבהחלטה של רגע עוברת לעיר נידחת בקצה השני של ארה"ב בעקבות פגישה מקרית עם בחור שיצאה איתו במשך חודש כנערה. הטון שונה, הויזואליה שונה, אבל בעומק העניין, שתי הסדרות נעות על אותו ציר מרכזי: שתיהן עוסקות בגיבורים איומים, והמתח העיקרי הוא האם הגיבורים האיומים האלה יצליחו להשתנות.

על צפיה שניה ב"סוף העולם"

בפעם הראשונה שראיתי את "סוף העולם" לאדגר רייט וחבורתו חשבתי שהוא סרט נחמד. בפעם השנייה חשבתי שהוא נהדר. הסיבה לכך כוללת ספוילרים.

דרדוויל נגד באטמן

"דרדוויל" לא רעה. העובדה הזו, למי שמכיר את דעתי ההולכת ומידרדרת על היסטריית עיבודי הקומיקס של השנים האחרונות, היא בבחינת הפתעה מרעישה. היא לא שיא התחכום, אבל היא כן נמנעת מהטיפשויות המחרידות האופייניות לעיבוד קומיקס; בתהליך אלכימי מפתיע, היא מצליחה לקחת כמה רעיונות שהיו חלולים וקלישאיים כבר בפעם הראשונה שנעשה בהם שימוש (ואולי בעצם... הגיבור והנבל לא כל-כך שונים?!) ולרענן אותם לצורה סבירה. היא לא מאוד חדשנית, היא לא פורצת דרך, אבל היא מבוצעת טוב, ובעולם המראות העגום של עיבודי הקומיקס זה לא מעט. 

על "מעבר לחומת הגן"

יהל ביקש, יהל יקבל.

שני ילדים הולכים ביער. דברים מוזרים קורים.

בלש אמיתי: סיכום ביניים

כמו כל יתר האינטרנט, השנקל שלי על בלש אמיתי לפני שהכל נשכח. זו הרחבה של סטטוס שכתבתי אחרי שצפיתי בשלושת הפרקים הראשונים. בשלב הזה חליתי להפתעתי הרבה, וסיימתי לראות את הסדרה במהלך השבוע שבו ישבתי בבית בחוסר מעש, מה שהשאיר לי עוד קצת זמן לחשוב על כל מיני דברים. כתוצאה, יצא קצת ארוך. אזהרת ספוילרים\חפירה.

Some Tuesday Silliness

Sooo, you know what's it like when you have a day at home, and you have to work, but it's cold and you're bored stiff and you have a migraine, so instead you write a stupid joke-fanfic for a guilty-pleasure action movie, with a punchline that nobody will understand? And you know how do you intend for it to be a vignette, because really, for how long can you draw it, and it turns into four full pages before you know what's going on?

No?

Oh well.

The movie in question is Equilibrium, a profoundly idiotic action flick whose main attraction is trying to capture each and every dystopian reference (read: something stolen) they managed to cram in. It's about this guy who kicks ass in a long black coat for a totalitarian dictatorship where they outlawed emotions.. It opens with a scene where they verify the originality of the Mona Lisa and then burn it. They would've burned it even if it wasn't the original, but what the hell, if you have an Original Mona Lisa Identifier I guess you might as well use it. It is not the only thing there that doesn't make sense. 

If that wasn't clear enough, this thing is completely pointless unless you've seen the movie. 

דון ג'ון מחנך את הברברים

זה סרט על סקס, אז יש דיבורי סקס. אם זה מפריע למי מקוראיי הדמיוניים, אנא דלגו.

קצת על סקייפול, משום מה

(כותבת את זה רק שנה אחרי שהסרט יצא. רלוונטיות? פחחח, לחלשים)

"מה שלומך? עדיין אוהב את אנגליה?"

זו אחת השאלות הראשונות שנשאל ג'ורג' סמיילי בתחילת החפרפרת לג'ון לה-קארה, והיא מרחפת, באופן כזה או אחר, מעל הספר כולו. האם רבי המרגלים הבריטים, לוחמים למען אנגליה מזה עשרות שנים, עדיין אוהבים אותה – ומי מהם כבר מספיק לא אוהב אותה כדי לבגוד בה? מעבר לכך, מה בכלל נשאר לאהוב באנגליה של תחילת שנות השבעים – הפוסט-אימפריאלית, הזקנה, המובסת? מה נותר לאנשים ש"אומנו לאימפריה, אומנו למשול בגלים" כש"הכל הלך, הכל נלקח"?

בעצם אותן שנים, תהיות נוגות מסוג זה נראו כדבר האחרון שבעולם שמטריד את ג'יימס בונד. בונד, בהגדרתו המפוקפקת כ"מרגל" שכולם בכל מקום יודעים מי הוא, היה האנטיתזה טובת המזג והשרמנטית לגיבורים האפרוריים והמדוכאים של לה-קארה. הלכי הרוח במוקדי הכוח הבריטיים, שנטו באותן שנים לביקורת עצמית קשה שהגיעה לא פעם עד סימפטיה ברורה לאויב, לא באמת התקיימו בעולמו של בונד (של הסרטים, לכל הפחות, אבל זה הבונד החשוב יותר). עמימות מוסרית? הא! חתרנות קומוניסטית? רוסים עם קרני לייזר! תבוסתנות וייאוש? מה זה, לעזאזל, ואיפה הבחורות?

זה היה כיף, אין ספק, אבל עם השנים העסק דעך. הבום הפתאומי של נפילת בריה"מ, שהמיט אסון על כל-כך הרבה עולמות פיקטיביים סבירים לחלוטין שסמכו על מלחמה בין-גושית שתימשך לפחות עוד מאתיים שנה, חיסל באחת גם את ההצדקה המידית לקיומו של בונד. במהלך שנות התשעים והאלפיים נעשו ניסיונות חלושים לעדכן אותו עם יריבים הולמים יותר (טרוריסטים כאלה ואחרים, פושעים פוסט-סובייטים הלומי גלסנוסט, צפון קוריאנים), אבל כולם ידעו שזה כבר לא זה: ימי הזוהר חלפו לבלי שוב, וגיבורי אקשן מודרניים יותר עברו לקדמת הבמה בעוד בונד הופך בעיקר לפלטפורמה לפרסום מותגי יוקרה.

קזינו רויאל, שיצא ב-2006, נתן זריקת מרץ חדשה לסדרה המקרטעת. למיטב זכרוני, הוא היה בין הראשונים בז'אנר הריבוטים, והשתמש ברוב רושם באפקט בניית המיתולוגיה המושמץ (בעיקר על ידי) שעוד לא היה אז עד-כדי-כך מאוס. מעבר לכך, היללו המבקרים, הוא עשה את בונד ל"אנושי" יותר, מותאם יותר לתקופה שמעוניינת פחות בגיבורי-על בלתי פגיעים ויותר בפרוטגוניסטים שבירים פסיכולוגית ועמומים מוסרית.

הסרט הבא אחריו, קוואנטום של נחמה (או משהו של בוריס, כפי שהעדיפו לקרוא לו בחוגים מסוימים) היה מין בלוב מוזר, חסר אופי בונדי או כל אופי אחר. הבה נתעלם ממנו – נראה שזה מה שכולם עושים בכל מקרה.

ואז, בשנה שעברה, יצא סקייפול. אחרי הכישלון של המשהו של בוריס, כולם הסכימו שסקייפול, אם לא יצליח להרים איכשהו את הסדרה, הולך לקבור אותה סופית. הוא הצליח. הוא ממש הצליח. למעשה, הוא כל-כך הצליח שתוך זמן קצר למדי הוא עקף את כל סרטי ג'יימס בונד האחרים, עקף עוד כמה דברים והפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בבריטניה אי-פעם. הבריטים אהבו את הסרט הזה, מאוד מאוד. מה קרה כאן?

טוב, אז יש לנו את בונד, שבעקבות טעות פיקודית מטופשת בתחילת הסרט נעלם ונחשב למת. למעשה, הוא לא מת, וגם לא סובל מאמנזיה או שטוף מוח או שבוי אצל שבט תמנונים מרקסיסטים: הוא החליט שנמאס לו, הוא זקן מדי בשביל החרא הזה, ופרש לאיזה אי טרופי עלום שם הוא מבלה את זמנו בשתיית בריזרים, סיכונים מיותרים ומזמוטים. אבל אויה, המולדת קוראת: מישהו מבצע פיגוע בקנה מידה קטסטסרופלי במפקדת ה-MI6, בלב לונדון, ובונד נקרא שוב לדגל.

אז הוא חוזר, ומסתבר, במפתיע, שהוא באמת זקן מדי בשביל החרא הזה. לבונד בסרט הזה יש צלקות, שיער שיבה וידיים רועדות; הוא נכשל באופן מחפיר במבחני החזרה לשירות, וחוזר לפעילות רק בגלל התערבותה הפעילה של M, שגם היא מוצגת (ע"י ביצועיסט צעיר ממשרד הביטחון שנשלח לבקר את פעילותה) כשריד ארכיאולוגי עייף וחסר אונים מול האיום האקזוטי החדש.

בקיצור, יש לנו כאן סרט בונד שבו גיבור העל הבלתי מנוצח, זה שיכול לשרוד שואה גרעינית בלי שתוזח ולו קווצה משיערו, פתאום הזדקן ונהיה לא רלוונטי בעולם החדש. בונד הוא מייצג של תקופה שחלפה, שריד מעידן אחר שעדיין מתעקש להילחם למען מדינה שכבר בעצם אינה אותה מדינה, שאולי קיימת רק בזכרונו ובזכרונן של כמה ענתיקות אחרות שלא יודעות מתי לצאת מהמשחק. במילים אחרות, הוא חטף התקף לה-קארה. אבל מפני שבכל זאת מדובר כאן בבונד, האמביוולנטיות שהיא מצב קיומי בחפרפרת הופכת בסקייפול למכשול שיש להתגבר עליו, וחשוב מכך – אפשר להתגבר עליו.

הגילוי הקיצוני והמובהק ביותר של התמה הזו מתרחש במהלך ועדת חקירה (כה ביורוקרטי וקורקטי, כה אנגליה החדשה) אליה נקראת M כדי להסביר את מה שנראה כשורת מחדלים, ובעצם להגן על קיומה של המחלקה שלה. M נותנת הרצאה על מפת האיומים המשתנה אחרי נפילת הגוש הסובייטי (בדיוק מה שהפך את בונד למיותר בשנות התשעים) ואז, די מחוץ להקשר של הסצנה, אבל מאוד בהקשר של האווירה הכללית של הסרט, היא מצטטת את טניסון – טניסון, למען השם! – וספציפית, את השורות החותמות את יוליסס שלו:

We are not now that strength which in old days

Moved earth and heaven, that which we are, we are;

One equal  temper of heroic hearts, 

Made weak by time and fate, but strong in will

To strive, to seek, to find, and not to yield.

אתם הבנתם את זה? "איננו עוד אותו הכוח, אך הננו אשר הננו", למרות הכל אנחנו עדיין כאן, אנגליה-הישנה-והטובה עדיין כאן. ובונד, הסמל של אותה אנגליה – אנגליה האמיתית, לא הדבר הרכרוכי הזה שאנחנו מקבלים היום – עדיין חזק. אז מה אם השיער  קצת מאפיר והידיים כבר לא יציבות כמו פעם? האסטון עדיין במוסך, רק מחכה להתנעה. בונד עדיין אוהב את אנגליה, ועדיין היחיד שיכול להציל אותה.

סקייפול די דומה לקודמו, קזינו רויאל, בכך שהוא מונע בחלקים גדולים על-ידי רגעי "מיתולוגיה". אבל בעוד בקזינו רויאל העסק סתם היה שם כדי לבדר, כאן יש מימד נוסף. בעוד הרפרנסים לבונד הקלאסי בקזינו רויאל היו פזורים לאורך הסרט בעיקר כקריצות (מלבד האחרון), בסקייפול רובם ממש לא בדיחות, אלא קרשנדו. אחרי סרט מלא ספק ותבוסות משפילות, פתאום צצה האסטון הכסופה שגם יורה טילים – איזו התרגשות – ובסוף הסרט, כאשר הכל פתאום נופל חזרה למקום ויש לנו את M  המסורתי ואת מיס מאניפני, אנחנו מבינים שאנחנו יכולים להירגע. הכל חזר לסדרו, הכל כמו שהיה פעם.

מה שנחמד הוא שהעבר שמתגעגעים אליו בסקייפול הוא לא האימפריה אלא המלחמה הקרה עצמה! (Christ, I miss the cold war, אומרת  M עצמה באחד הקטעים היותר מצחיקים בקזינו רויאל). אותה תקופה שאצל לה-קארה היא שיא הדיכאון, שיא הנוסטלגיה לעבר רב-העוצמה והייאוש מהעתיד המעורפל, היא פתאום אותו עבר אבוד ואהוב. זה היה לח, עגמומי ומסריח מדגים, אבל היי, זה היה שלנו.

כל העסק הזה הוא כמובן משל ברור למה שעבר על סדרת סרטי ג'יימס בונד במרוצת השנים, אבל הסאבטקסט עמוק יותר. אנגליה של העולם האמיתי השתנתה בצורה רצינית בעשרות השנים האחרונות. מהממלכה הסוציאל-דמוקרטית האפרורית של שנות הששים-שבעים היא הפכה ליצור אחר, הרבה יותר קפיטליסטי, הרבה יותר מחובר לשאר העולם, והרבה פחות קשור לשרידי העבר המהולל. תהליכים פוליטיים ותרבותיים יצרו אנגליה חדשה, שבה רב-תרבותיות החליפה את הלאומיות, המעמדיות הנוקשה התרופפה עד נשברה והקסנופוביה המתנשאת התחלפה בשיתוף פעולה ידידותי עם האיחוד האירופי ההולך ומתחזק. אנגליה של היום היא, בפשטות, הרבה יותר מעודכנת ומגניבה מאנגליה של שנות השבעים; והגיוני שהיא תתייחס לקודמתה כמו אבא זקן וקצת מביך, מהסוג שמספר בדיחות סרות טעם ושמתביישים להפגיש עם החברים.

אבל יתכן שזה לא כך, ויתכן שההצלחה הפנומנלית של סקייפול מצביעה על רעב למשהו אחר. ישנו, כנראה, הלך רוח מסוים שלא מוצא את עצמו בכל הקוסמופוליטיות החדשה הזו. נדמה, לי לפחות (מנקודת מבט חיצונית שבוודאי מפספסת רבדים סוציולוגיים שלמים), שבכל פעם שראש עיר עולה לדבר על celebration of diversity, יש איזה אלמנט באנגליוּת שמתקומם ומחפש חזרה למה שהיינו פעם. זה לא עניין גזעני, כך נראה, או לפחות לא ממש, אבל כן יש כאן געגוע לסממני ה"שורשיות" שהתמוססו תחת לחצי הגלובליזציה.

אלמנט אנגלי אחד שדווקא לא כל-כך נוכח בסרט הוא האירוניה המפורסמת: סקייפול פשוט פטריוטי ברמות קשות, שנראות לי חריגות מחוץ לסרטים שעוסקים במלחמת העולם השנייה. כל השוטים שבהם בונד מביט על קו הרקיע של לונדון בעוד היוניון ג'ק מתנופף מאחוריו מגוחכים בערך כמו הדגל האמריקאי שמתעקש להיתקע בכל מקום בסרטי סופרמן, אבל נראה, למרבה הפלא, שתחושת האובדן והנוסטלגיה הגיעה למסה כזו שאנשים כבר לא מגחכים אלא קונים כרטיסים.

 (כמו כן, כמדומני שכתבתי כרגע 1300 מילה על פאקינג סרט של ג'יימס בונד. שמישהו יהרוג אותי עם כריש מצופה יהלומים שיורים קרני מוות)

רטינה כלשהי לכבוד שבוע הספר

לפני כמה שנים פירסמתי באיזו פלטפורמת נרקיסיזם ציבורי אחרת תלונה על חוסר היכולת הכמעט מוחלט והחמור שלי לחבב ספרות עברית. אני מצטערת לומר שלא הרבה השתנה מאז (ואולי לא עבדתי מספיק כדי לשנות, כי לא פעלתי על פי כל ההמלצות שקיבלתי). בשבוע שעבר, בלילה חסר שינה, עשיתי טעות וניסיתי ספר של מאיר שלו (השלישי מספרי המבוגרים שלו שקראתי) שכנראה שרף אותי מלנסות עוד ספרות עברית לעוד שנה. אחרי שהשלכתי אותו בגועל לערימה שליד המיטה, ניסיתי להבין מה כל-כך עצבן אותי. הגעתי למסקנה מסוימת.

לסופרים עברים נחשבים (במיוחד הממש קאנוניים, כלומר האשכנזים המבוגרים) יש מין צער-עולם מאוס שמטפטף לאורך השורות, ושחוסר החיבה שלי אליו הפך בשנים האחרונות לאלרגיה חריפה. זו מין כמיהה נוגה, נוסטלגיה מרירה מתוקה לזמנים שהיו ולא ישובו עוד, להורים שכבר אינם, לחברים שהלכו וכו' וכו'.  בגידת הגוף והפחד מהמוות המתקרב גם עלולים לצוץ, במקרים קיצוניים. במקרה של שלו, זו התרפקות (שלא לומר חיטוט אובססיבי, שצץ גם אצל אחרים - ר' הרגע שסיפור על אהבה וחושך נהיה באמת משעמם) על המשפחה שלו (או על גרסה מדומיינת של המשפחה שלו, הרי כולם אותם אנשים). כן, זה מלא כמיהה לזמנים ומקומות שאינם. כן, יש טעם מריר של האכזבות שהסבו החיים בארץ הקשה הזו  לשלושה דורות. כן, יש את ההתיישבות העובדת המזורגגת, והסיפור נגמר (איך לא) בלוויה. התוצאה היא שילוב של סנטימנטליות ומלנכוליה שמסמר את שערותיי, וששהיתקלות התכופה בו מספיק מציקה לי כדי שאמנע ליתר בטחון מרוב הספרים שהוא עלול לבעבע בהם.         

אני מניחה שמה שחסר לי ברוב הספרות העברית זה מין גרעין קשה של אירוניה, ניתוק, או אולי נקרא לזה פיכחון. איזו עדות לפרספקטיבה שמבינה שיש בטרגדיה האנושית יותר מטרגדיה בלבד. המכונים אצלנו מפוכחים דווקא נוטים יותר מכל, לטעמי, לשקיעה במסכנותם הפואטית. ההתפלשות הרכרוכית הזו, הכניעה לרגשנות, היא נטייה שאני מוצאת הרסנית מאוד במישור האישי (זה קיצור דרך להתקף דיכאון) ואני חושדת שגם במישור הציבורי. אם היפים והצודקים לא היו עסוקים בישיבה בביצה, ואתם יודעים מה - אם רק מאורות הספרות שלנו לא היו חבורה של קשישים נרגנים שרוטנים שפעם לעגבניות היה טעם אחר, יכול להיות שדברים היו זזים פה לכיוון שונה. אבל בזמן שבשאר העולם כשסבא מתחיל לדבר על הנוער של היום אנשים מגלגלים עיניים, פה מתייחסים אליו בתור אורקל גאון. משהו בכבוד למבוגרים אצלנו בהחלט השתבש לטעמי.  

ואתם יודעים מה - אולי זה בכל זאת משהו אישי שלי. כי כן, אני נוטה לדיכאון במיידה מסוימת, והחרא הזה שמחלחל לאטמוספירה סביבי מזיק לי באיזו רמה. כשחברה טובה מתחילה לדון איתי על העובדה שעוד מעט נצטרך לטפל בהורינו המזדקנים (אנחנו בנות 24 וההורים שלנו בריאים כשוורים, על מה לעזאזל את מדברת?), כשאנשים צעירים ממני מדברים בעיניים לחות על מה שהיה ולא יהיה עוד, המאמץ לא ליפול לבוץ נהיה קצת יותר מאומץ. ברגעים טובים זה מכעיס אותי מספיק כדי לרצות להכניס איזו סטירה מטפורית (או לא כל כך) לפרצופה הנוגה של המוזה המסוימת הזו; ברגעים פחות טובים אני סתם רוצה לברוח ממגיפת התוגה המשתקת הזו. 

(בנושא ההורים המזדקנים, אגב, מצאתי פתרון פשוט: כל פעם שמישהו מתחיל לתחקר אותי כיצד אתמודד עם נטל הטיפול בהם אם וכאשר, אני עונה בלי למצמץ שאני מתכוונת להרעיל אותם ברגע שהנושא יעלה. זה עובד מול כולם חוץ מההורים שלי, שכמובן מעודדים אותי באנחה לעשות בדיוק כך. אוף.)

סדרות בריטיות במספר פרקים ארביטרי: In the Flesh

(הנטייה של השפה האנגלית לשימוש מרובה במילות יחס נפרדות מהנושא הוא יתרון כאשר מנסים להישמע מרשימים והולך לאיבוד בעברית.  "בבשר"? לא באמת. "טבוע בבשר"? ננההה. שיהיה In the Flesh).

טוב, אני לא ממש אוהבת זומבים. אין לי משנה סדורה נגדם, אבל אף פעם לא חיבבתי את הרעיון, וחשיפת היתר המסיבית בשנים האחרונות די המאיסה אותו עלי לגמרי. אז אם כבר יוצאת פעם אחת סדרת זומבים (בערך) שכן מוצאת חן בעיניי בגדול, אני חשה מחויבת להגיד משהו בנושא. מאחר וזו סדרה שלא זכתה להתרשמותי לתפוצה רחבה במיוחד, אשתדל לא לספיילר.

אז לפני שלוש שנים, בנסיבות לא ברורות, כל מי שמת בשנה שקודם לכן עלה מקברו והתחיל לצוד את החיים. אנגליה (ואולי העולם) נכנסו למצב חירום. בערים, הצבא נלחם בזומבים המשתוללים; בפריפריה המצב היה חמור יותר, ומיליציות מקומיות התארגנו (תחת ארגון הגג HVF – Human Volunteer Force) כדי לנסות להגן על התושבים מפני מה שנראה כסוף העולם.

ואז השתלטו על המצב והסדר שב על כנו. הסדרה נפתחת זמן מה (לא נאמר כמה בדיוק – כנראה שנה בערך) אחרי שהתקוממות הזומבים דוכאה. מעבר לכך - נמצא טיפול תרופתי שמחזיר לזומבים את התבונה והאישיות האנושית, והממשלה מתחילה לנסות לשלב אותם מחדש בחברה.

קיירן הוא זומבי (אגב, המילה "זומבי" מוזכרת בסדרה בדיוק פעם אחת, בדקות הראשונות – בכך In the Flesh מזכירה קצת על-סגול, סדרת ערפדים שמעולם לא נשמעה בה המילה ערפד) בן 18 שעבר טיפול שכזה. בפתיחת הסדרה הוא במרכז שיקום ממשלתי – מתקן מאובטח היטב בו אלפי זומבים עוברים תרפיה כימית ופסיכולוגית לקראת היציאה החוצה. קיירן לא מרגיש מוכן לחזור למשפחתו, אבל אין לו ברירה. יש כמה רמזים שהרשויות הממשלתיות המטפלות בנושא נמצאות תחת עומס כבד ולהוטות לפנות כמה שיותר מקום במרכזי השיקום, כמה שיותר מהר.

גם ההורים של קיירן לא יודעים בדיוק מה לעשות עם עצמם, או עם העובדה שבן שנפטר לפני שלוש שנים פתאום חוזר אליהם הביתה. רוארטון, כפר עני בצפון אנגליה שספג פגיעה חמורה בזמן מתקפת הזומבים, הוא לא מקום ידידותי במיוחד ל"סובלים מתסמונת תמותה חלקית". המיליציה האנטי-זומבית שכבר פורקה ביתר חלקי המדינה עדיין פעילה, ויש חשש שכל הופעה פומבית של אחד ה"רקובים" (rotters – גם עובד טוב יותר בבריטית) תביא לפיצוץ כולל.

אז נתחיל מהטוב ונתקדם הלאה.

In The Flesh עובדת, עקרונית, על שני צירים מרכזיים שמשולבים זה בזה – המאמץ של קיירן לחזור ולהשתלב במשפחה ובחברה, והתגובה של קיצוני הכפר לנוכחות הזומבים המשוקמים. הציר הראשון כתוב ומשוחק מעולה. המשפחה של קיירן במצב שברירי – ההורים מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר ובתוך כך מדחיקים גם את הקשיים של קיירן וגם את המשקעים הרגשיים שלהם עצמם בנוגע לאופן שבו הוא מת מלכתחילה. ג'ם, אחותו, היא חברת מיליציה שעוינת אותו במופגן, וטיפוס בלתי נשלט ורע מזג באופן כללי (יתכן שכתוצאה מהתבגרות בתוך אפוקליפסת זומבים). קיירן נמצא איפשהו בין ניסיון להפגין נורמליות (הוא משתמש במייק-אפ ועדשות מגע שהמדינה מספקת כדי להסתיר את המראה הגופתי – עבודת איפור מצוינת, אגב, שהצליחה לגרום למראה הטבעי של השחקן להיראות מאופר-מדי ומזוגג קצת) לבין הצורך לעמת את הוריו עם הסממנים הברורים לחוסר הנורמליות שלו. קו העלילה הזה נפרש בעדינות לאורך שלושת הפרקים, ומספק לא מעט רגעים נוגעים ללב.

הסדרה גם עושה עבודה יפה מאוד בפרטים הקטנים של עולם שחוזר לסדרו אחרי קטסטרופה. אנגליה בסדרה לא נראית פוסט-אפוקליפטית – הכל די כרגיל, מלבד נוכחותם של כמה זומבים פה ושם. אבל בית הקברות של העיירה בו נערכים טקסי הזיכרון חדש לגמרי, והמצבות מאולתרות – כי חלק גדול משוכני בית הקברות הישן עלו מקבריהם לפני שלוש שנים, והאזור עדיין סגור בסרטי משטרה ואף אחד לא נכנס אליו; דרשות יום ראשון מתנהלות במרתף שהוסב לכנסייה מאולתרת מאותה סיבה; למראה סימני סכנה למשפחה, ההורים של קיירן שולפים מהמוסך אלה מסומרת ומסור חשמלי, צעצועים קצת חריגים בשביל זוג נשוי בגיל העמידה אבל הגיוניים מאוד כאמצעי הגנה עצמית בתקופה שבה לא היו הרבה אמצעים אחרים; אחותו הצעירה של קיירן, נערה מתבגרת, מסתובבת באופן קבוע עם אקדח תופי גדול. מעבר למה שנאמר, אלה הדברים שמסייעים להעביר את התחושה שמשהו קיצוני באמת קרה כאן בעבר.

עוד אספקט חינני שנמצא ברקע הוא התנהלות הממשלה בכל הנוגע למצב. הזומבים שמיועדים לחזור הביתה מועברים לילה לפני המפגש עם המשפחות ממתקן השיקום, שנראה כמו בית כלא לכל דבר, למין בית-חולים ויקטוריאני נעים בכפר, כדי שהשהקרובים לא יראו את התנאים האמיתיים שבהם החזיקו את המתים-חלקית; ה"אחראית על מתים-חלקית בקהילה" היא אחות מקומית חביבה אך חסרת טאקט למדי שעברה הכשרה של שלושה שבועות שלמים; קו התמיכה לקרובי משפחה תפוס כל הזמן. אף אחד מהפרטים האלה לא מובלט יותר מדי, אבל נראה שהכותבים באמת חשבו על ההשלכות של עולם שאירוע כזה קרה בו.

ואז אנחנו מגיעים לרעים.

נדמה לי שכבר הזכרתי כלאחר יד כמה נושא קבלת האחר מרכזי כיום בטלוויזיה בכלל ובמד"ב ופנטזיה בפרט, עובדה הגיונית למדי: אם אנחנו יוצאים מנקודה בה פלורליזם וליברליזם הם הבסיס למערכת המוסרית, הביטוי המרכזי של רוע הוא אי-סובלנות ושנאת האחר. בגדול, תפיסה כזו היא לגיטימית. אבל הייצוגים שלה בפנטזיה נהיים לעתים קרובות מגוחכים, בעיקר בגלל אנלוגיות פגומות: כאשר יש לך גזע של מוטנטים/ערפדים/ווטאבר שבאמת מסוכנים להחריד והורגים אנשים פה ושם, אבל הקבוצות שמתנגדות להם מוצגות כמקור הרוע – כי הן כל-כך לא סובלניות – משהו בלקח שניסית להעביר לא בדיוק עובד. In the Flesh, למרבה המזל, חומקת מהפאק המוסרי העיקרי של המקרים האלה. הזומבים מסוכנים רק במצבם הפראי, בו הם באמת שקולים לחיות טרף ולא אחראים למעשיהם – במצב המטופל, הם בני אדם נורמטיביים כמעט לגמרי, ואין שום אינדיקציה שיש להם איזה דחף מיוחד לאכול אנשים ו/או יכולת יוצאת מגדר הרגיל לעשות זאת. אבל היא נופלת, וחזק, בפח השני שמאפיין מקרים כאלה: פח הסטריאוטיפיזציה.

יש הרבה סוגים של אנשים רעים בעולם. חלקם הגדול, אני חושבת, הם אנשים טובים. אני מכירה אנשם חביבים, נדיבים ואכפתיים שהם גם גזענים איומים – אני מניחה שכולנו מכירים כאלה. אני מאמינה שהרבה אנשים עשויים להתנהג באופן מפלצתי בהינתן נסיבות מתאימות, מכל מיני סיבות שרובן לא קשורות לסדיזם או לשנאה פתולוגית נוסח עדות ה-KKK  ודומיהם. פחד או לחץ חברתי, כשהם מתרכבים עם טינה מוסתרת לאדם או לקבוצת מיעוט, יכולים להתפוצץ בדרכים נוראיות אצל אנשים סימפטיים לגמרי מכל בחינה אחרת.

ב-In the Flesh לא שמעו על זה. ביל, ראש המיליציה, מוצג מהשנייה הראשונה כנטול כל תכונות חיוביות – הוא גס, מתלהם, בור, שטוף דעות קדומות, שוביניסט, הומופוב וסדיסט לא קטן. אין לו שום ערכים או תפיסת עולם מלבד שנאה וטינה. החבורה שלו מורכבת בעיקר מבריונים קהי שכל, והמנהיג הרוחני שלהם הוא כומר (כמובן, כומר. מתי ראיתם לאחרונה כומר בטלוויזיה שלא היה מפלצת פנאטית?) שיורק דרשות שטנה נוטפות אש וגופרית בכל הזדמנות כאחרון האנרכיסטים המוסווים של צ'סטרטון. למקרה שמישהו לא הבין את הרמז, הם גם מסתובבים במדי הסוואה ועם רצועות זרוע מעוטרות בסמל המיליציה. בקיצור, הם פשיסטים רשעים, סוף פסוק.

בפרמטרים שהסדרה מציבה, אין ספק שרדיפה של הזומבים המשוקמים אינה מוצדקת בשום צורה. מצד שני, ניתן להבין רתיעה מסוימת – בכל זאת, זה לא כזה כיף להסתכל למישהו בפנים ולהבין שאותם פנים אחראיים למוות של אדם קרוב, למשל. וגם אם לא סבלת אובדן אישי, כמה שנים של אימה מתמדת מפני דבר מסוים יכולות להותיר אצלך חוסר חיבה מתמשכת לאותו דבר, אפילו אם הוא ממש מנומס עכשיו. אבל בסדרה קשה למצוא את המורכבות הזו (מלבד אולי אצל ג'ם, וגם אצלה הקונפליקט נפתר לצד הנכון תוך שניים וחצי פרקים). מעבר לכך, החל משלב מסוים מופיעה הקבלה ברורה בין שנאת-זומבים להומופוביה, שמחזירה אותנו שוב לנקודת "אסור להשוות": למיטב ידיעתי, טרם התרחשה הומוקליפסה שבמהלכה סטרייטים נאלצו להילחם על חייהם מול עדרי גייז פראיים.

אנלוגיה אלטרנטיבית שהייתי מציעה היא כזו: היחס של אזרחים במדינה שהתחוללה בה מלחמה לחיילים-לשעבר בצבא האויב שהובס, שכבר "נוקו" וחזרו לחברה (אזרחים רוסים מאזורים שהגרמנים פלשו אליהם, אם תרצו). המלחמה נגמרה, החיילים כבר לא מסוכנים, אבל האיבה עדיין שם – גם כלפי כאלה שלא עשו דבר – וקשה להתווכח איתה. גישה כזו הייתה יכולה להיות יותר מעניינת, יותר ריאליסטית ולסלק את הטעם  החינוכי החמצמץ שנשאר בפה.

לפעמים נדמה לי שהצלקת שהגזענות הותירה במערב אירופה כל-כך עמוקה עד שעצם ההתבוננות בה כתופעה אנושית רב-רבדית, לא כרוע חד-משמעי ומוחלט, מכניסה את המקומיים לחרדות מפני שובה. אולי זו גם סתם שטחיות, אבל בחייאת, ביביסי. אנחנו לא ילדים קטנים. זה מעצבן במיוחד בגלל שבצד ה"טוב" כן קיימים ניואנסים; זה לא שהכותבים לא יכולים, הם לא רוצים (או לפחות לא מנסים). במצבה הנוכחי, In the Flesh נראית עדיין חצי אפויה, וחבל. כולי תקווה שעוד עונה תצליח למצות את הפוטנציאל שבהחלט יש כאן. 

סדרות בריטיות בשישה פרקים (בינתיים): שרלוק

אז, שרלוק. שרלוק שרלוק שרלוק. אני יודעת שכתיבת הפוסט הזה, בדיוק בנקודת השפל בין שתי עונות שבה כולם שוכחים ממנו, היא תרגיל בחוסר רלוונטיות, אבל לכן זה דווקא נוח, כשלאף אחד לא מספיק אכפת כדי לרדת עלי כי לא התלהבתי עד כדי כך. לא שסבלתי, היא מאוד מהנה, אבל היא לא מופתית, לא כמו שאומרים שהיא ולא כמו שהיא אמורה להיות.

בהתחלה תכננתי לכתוב רשימת יתרונות/חסרונות שתשקף את דעתי המעורבת. אבל בסופו של דבר הבנתי שעלי להתמקד במרכז הסדרה, שהוא גם בסופו של דבר האלמנט הבעייתי בה: שרלוק עצמו. לפני שאגיע לשם, ורק כדי להוציא את זה מהמערכת, הנה תקציר של הרשימות המתוכננות:

טוב:

מוזיקת הפתיחה, העריכה (ובעיקר אפקט ה-deduct-o-vision האלגנטי), הרפרנסים שגרמו לי לגחך בחדווה גיקית אווילית (The Geek Interpreter! הפצע ברגל-לא-בכתף של ווטסון!), טוויסט או שניים שנשתלו היטב ומרטין פרימן המצוין.

רע:

התעלומות המטופשות במפגיע, הנבלים הפטפטנים והמופרכים, הקריצות ההומו-אירוטיות המיותרות לגמרי לטובת ציבור הפאנגירלז, עלילות רקע שנשמטו באבן (הולמס היה מכור לסמים?), והחבר מכוכב אחר בעצמו -  בנדיקט קמברבאץ' הבינוני.

ולעניינינו.

יש שני אלמנטים עיקריים שמפריעים לי בדמותו של שרלוק, ומעבר לכך, באינטראקציה שלו עם העולם הסובב. הקיום של שניהם במקביל מעניין, מאחר והם סותרים במידה מרובה.

הפחות מדי

יש דבר אחד שמוסכם על כולם בנוגע לשרלוק המודרני: משהו לא בסדר איתו. מה בדיוק, לא ברור: מכנים אותו פסיכופת או סוציופת, אוטיסט או אספרגר. הוא משונה, ככל הנראה א-מיני, ויש בו משהו ילדותי מאוד, נרגן ולעתים תלותי. ווטסון הוא לא רק עמית וידיד של הולמס: הוא מטפל צמוד שמאפשר לו לקיים איזו אינטראקציה נורמלית עם החברה.

מכל המאפיינים לעיל, היחיד שנכון לגבי הולמס הקלאסי הוא הא-מיניות. הולמס של קונן-דויל אקסצנטרי, אבל אין ספק בהיותו גבר בוגר. הוא מסתדר לבדו, לא מעורר אנטגוניזם אוטומטי בכל מי שהוא פוגש וגם אינו באמת גס רוח, רק מוכן לוותר על קצת יותר גינונים מהג'נטלמן הוויקטוריאני הממוצע. כפי שרואים בסיפורים כמו החייל הלבן או האיש הזוחל, הוא ניחן ברגש-כבוד אנושי ובעולם ערכים ששרלוק המודרני כנראה פגום ומנותק מכדי לתפוס.

החברה הבריטית הוויקטוריאנית נשלטה על-ידי נורמות קשיחות למדי, אבל במרווח מאוד מסוים בתוכה – המרווח שאוכלס על-ידי גברים מהמעמד הבינוני ומעלה, בהיעדר חובות משפחתיות לוחצות – התאפשר חופש פעולה ומחשבה נרחב מאוד, גם ביחס לסטנדרטים של ימינו. אקסצנטריות מסוגים שונים הייתה נסבלת, אפילו מוערכת בחוגים מסוימים; אדם היה יכול להישאר רווק עד יומו האחרון ולהקדיש את חייו לחקר חיפושיות מהאמזונס, ואף אחד לא היה מוטרד יותר מדי. הולמס המקורי אולי נחשב תמהוני קמעה, אבל לא הרבה מעבר לכך – הבחירות שעשה לא גרמו לאיש להטיל ספק במצבו הנפשי.

בימינו (כנראה הודות להתפתחות ולשגשוג של הפסיכולוגיה, ולחלחול העמוק שלה לתפיסת העולם שלנו) אקסצנטריות מהסוג הזה מובנת הרבה פחות. טובים ממני כבר דיברו על המדיקליזציה הגוברת של השיח, שבגללה דברים שזוהו סתם כטיפוסי אישיות שונים עד לפני כמה שנים מאובחנים כהפרעות כיום. לעתים יש כאן היבט חיובי (כאשר הפרעות שגורמות סבל אמיתי וניכר יכולות להיות מאובחנות ומטופלות), אך לפעמים נדמה שמה שקורה, בעיקר בפופ-פסיכולוגיה של התרבות הכללית, הוא מין הכחשה גורפת של הפולימורפיזם הטבעי של הטבע האנושי, וחתירה לאיזה טיפוס אישיות "מאוזן" אחד שמתפקד ומותאם לסביבה באופן אידאלי  לכן, אני חושבת, נפוץ גם טרנד האבחון העצמי המרגיז כל-כך, של אנשים שטוענים שהם סובלים מאספרגר/ADHD/ווטאבר בלי שטרחו ללכת להיבדק. אז לא, אם אתה לא חברותי ומתנהג בחוסר טאקט אתה לא בהכרח נמצא על הספקטרום האוטיסטי. יכול להיות שאתה סתם לא נחמד.

וכאן אנחנו מגיעים להולמס החדש. בלונדון ב-2012, אתה לא יכול להיות סתם אדם אינטליגנטי מאוד עם אישיות לא רגילה. גבר מבוגר שמתנזר ממין ובעל תחומי עניין צרים? הבה נפתח את ה-DSM, זה בטח שם איפשהו. וכל הכתיבה של הדמות מושפעת בהתאם. הולמס המקורי היה לא שגרתי; הולמס של היום נמצא על סף הפתולוגיה, וכל מי שסביבו מתייחס לכך שוב ושוב. 

אני יודעת שיש שיגידו שהאינטרפטציה של מופאט וחברים דווקא מעניינת, כי היא עושה את הולמס 'אנושי' יותר, בניגוד לעל-אדם ההיפר-רציונלי של סיפורי קונן-דויל. אני מבינה למה, ועדיין לא מקבלת. אולי זו העייפות של כל אדם מהתקופה שלו, והולמס של מופאט הוא פרשנות מודרנית כה הכרחית שהיא מעט מרגיזה. ואולי זה סתם שהרדוקציה של אדם לסך הבעיות שלו מעציבה אותי.

היותר מדי

בנקודות מסוימות, שרלוק חולק קווי דמיון מפתיעים עם דמות טלוויזיונית אחרת שסטיבן מופאט היה מעורב בכתיבתה: סאלי מזיווגים הדוקטור העשירי. מעבר לדמיון הפיזי המסוים, שניהם שחצנים שהיהירות שלהם מוצדקת בכך שהם באמת יודעים יותר טוב מכולם, ושניהם מקבלים יחס שמבהיר שגם הסובבים אותם גם היוצרים רואים בהם משהו מיוחד במיוחד. הדוקטור הוא מושא להערצה אינסופית, ובהרבה מקרים רגשות רומנטיים, מצד כל מי שהוא פוגש. אומרים שהוא "נהדר", קוראים לו "אל", משווים אותו לכוחות טבע ולתופעות אסטרונומיות. כל המלוות שלו צונחות לרגליו אחרי פרק וחצי, וקבלת מקום קבוע בטארדיס מוצגת בתור הדבר הכי אדיר ביקום גם כשהיא כרוכה בסיכון ניכר ובתלאות רבות עבור השותפות.

שרלוק אמנם נחשב בלתי נסבל על-ידי רוב האנשים, אבל לא חסרות פעמים בהן גאונותו זוכה להכרה, בהן מודים ש"אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה", שטובים ורעים כאחד מציינים כמה גבוה הוא מעל כולם בגאונותו. למרות האופי שלו, אנשים סביבו ממש מסורים לו – גברת הדסון, ווטסון (שמוותר על מערכות יחסים עם נשים כדי להישאר בן לוויה נאמן – ווטסון המקורי, כזכור, עזב כמה פעמים בשביל להתחתן), מולי הפתולוגית האומללה שמאוהבת בשרלוק משום מה וסופגת ממנו השפלות למכביר, ועוד ועוד אנשים שסובלים מנוכחותו אבל נשארים נאמנים לו כי הוא ככל הנראה פשוט מצוין כל-כך שהכל שווה את זה. גרוע מכך – דמויות משנה קאנוניות מסוימות עוברות הפחתה כדי לא לעמעם את נהדרותו המתפרצת של שרלוק.

הפרק שבו זה צץ בצורה הכי קונקרטית הוא הפותח של העונה השנייה. איירין אדלר, דומינטריקס מניפולטיבית קשוחה, משיגה חומרים מסוימים שיכולים להביך את משפחת המלוכה, והולמס נדרש להשיג אותם חזרה. אדלר כאן היא מעין מקבילה נשית של הולמס, רק עם סקס – אבל, כמו שטורחים להבהיר לנו היטב עד סוף הפרק, *קצת* פחות טובה. הם עוסקים בהונאות הדדיות מורכבות לאורך כל הפרק, אבל המילה האחרונה היא של שרלוק, וגם מתבטאת בצורה מביכה במיוחד – שרלוק מפצח לבסוף את הסיסמה למכשיר ובו המידע, ומגלה, הפתעה, שזה השם שלו כי הבחורה לא רק שלא יכולה לו אינטלקטואלית אלא גם מאוהבת בו מעל הראש! כדי להוסיף חטא על פשע, הובהר שהגרסה הזו של אדלר בכלל לסבית, אבל שרלוק פשוט עד כדי כך טוב. לתזכורת, היא הייתה אדישה לגמרי להולמס בסיפור המקורי (מלבד כיריב עם פוטנציאל), נשואה לגבר אחר (שהפעולות שלה נועדו להבטיח את שלומו, בין השאר), וחשוב מכל: היא הביסה את הולמס, באופן מוחלט, ולמיטב זכרוני הייתה האנטגוניסטית היחידה שבאמת הצליחה להונות אותו ולחמוק מעונש. הולמס העריץ אותה על כך, ואפילו גילה גסות רוח לא אופיינית כלפי הלקוח שלו כשזה העיר משהו על המעמד הנמוך שלה. ההכפפה שלה לשרלוק, אינטלקטואלית ורומנטית, מאוד לא הוגנת כלפיה.

עוד דוגמה מצערת הוא מייקרופט. מייקרופט אמור להיות האח החכם יותר: הוא המגה-הולמס, האח הגדול והמוצלח, זה שאפילו שרלוק מכיר ביכולותיו העדיפות ושלא פותר תעלומות בעצמו סתם כי לא בא לו ואין לו כוח לכל הפרטים הטכניים.  מייקרופט מודל 2012 הוא סבבה והכל, אבל סובל מהטפשה מסיבית: הוא עושה שטויות, פונה לשרלוק לעזרה בתעלומות שהוא לא מסוגל לפתור בעצמו(!), ובכלל הופך למין ביורוקרט מנדנד שתכניות הקונספירציה שלו נוטות להתפוצץ בפרצופו. זה יופי בתור ביקורת על הממשלה, אבל זה לא הרעיון עם מייקרופט. היחיד שניצל איכשהו מהטיפול הזה הוא מוריארטי. אמנם נראה שגם הוא מאוהב בשרלוק (שירי, הו פאנגירל), אבל הוא לפחות עושה רושם של יריב ראוי באיזו מידה.

שרלוק הולמס המקורי היה מכונת חשיבה משומנת, אבל אנושית; שרלוק הולמס מודל 2012 הוא בו-זמנית אל וילד עם צרכים מיוחדים, פיצול ששובר לגמרי את האמינות של הדמות. נהניתי מהסדרה, אל תטעו; אבל היא פרובלמטית, גם בפני עצמה וגם (במיוחד) ביחס שלה למקור. סטיבן מופאט יודע לעשות דברים מעניינים עם ספרות (ג'קיל, המיני-סדרה הקודמת שלו, הוכיחה את זה יותר טוב), אבל פה משהו לא מסתדר. מילא. אני מניחה שגם די-בסדר זה משהו. לפחות זה לא רוברט דאוני ג'וניור.

ליהוג ארוך על שני סיפורים קצרים

הערה לפרוטוקול: התקבלתי לתואר שני וזה קצת בזכות צ'סטרטון. איזה גבר.

אנחנו יודעים כבר שמה שמכונה 'רעיון' הוא חלק מינורי יחסית בסיפורת, מאחר וסופר טוב באמת יעשה נפלאות מהעלילה הבנאלית ביותר, בעוד סופר רע יכול להפוך מבנה מבריק למשעמם על ידי טכניקה נטולת השראה. לא מזמן מצאתי אישוש מופלא לטענה: שני סיפורים לא קשורים שקראתי במרחק הרבה שנים זה מזה וששניהם הם בעצם אותו הסיפור, כמעט.

המקום: בריטניה טרום מלחמת העולם השנייה. הנושא: סוכנות המספקת הרפתקאות בתשלום לאזרחים משועממים. הלקוח: מייג'ור ששב זה לא מכבר משירות במושבות. העלילה: הנ"ל נקלע להרפתקה מוזרה שהוא לא מבין שבוימה עבורו על-ידי אותה סוכנות לארגון הרפתקאות. התוצאה: חתונה עם עלמה מצודדת. פשוט וישיר. נבחן את הוריאנטים.

נתחיל מהבנאלי יותר (והמאוחר יותר כרונולוגית, אם כי הראשון שקראתי) מבין השניים: The Case of The Discontented Soldier מאת אגתה כריסטי, שפורסם בקובץ Parker Pyne Investigates בשנת 1934 (אני נתקלתי בו בתרגום לעברית באחת ההוצאות הישנות של הוצאת מזרחי, אלה עם הכריכות הצבעוניות. נדמה לי שזו הייתה ירוקה).

המייג'ור שלנו, ווילברהאם שמו, חזר משירות ממושך באפריקה לכפר אנגלי שליו והוא משועמם וכמה להרפתקה. הוא פונה לסוכנות של מר פרקר פיין בעקבות מודעה בעיתון הפונה לאנשים בלתי מסופקים. פיין הנ"ל, מסתבר, הוא סטטיסטיקאי, ובאמצעות מדע(!) מצליח להסיק על טבע בעייתו של המייג'ור. הוא מבטיח לו הרפתקה בתמורה לתשלום מקדמה (שתוחזר במקרה של חוסר שביעות רצון). בעקבות הוראות ממר פיין, הוא יוצא לפגוש אדם שיסייע לו, אבל בדרך נתקל בשני כושים (כמובן) ענקיים המנסים לחטוף עלמה בלונדית תכולת-עיניים. הוא מחלק סנוקרת או שתיים לכושים, שנמלטים. העלמה אסירת התודה מציגה את עצמה כאחת פרדה קלג. יחדיו, השניים מגלים שעורך-דין מסוים מנסה, ככל הנראה, לגזול מהעלמה קלג ירושה רבת-ערך כלשהי. אחרי ארוחת צהריים (בה שובה המייג'ור את לבה של פרדה בסיפורים על ציד פילים) הם מגיעים לדירתה, ושם מגלים שהמסמך המעניין הוא הוראות לאוצר של חטי פילים, כתובות בסווהילית (אותה המייג'ור מבין מימיו באפריקה)! הם קובעים להיפגש ולתכנן להמשך, אך למחרת, הודעה כוזבת מפרדה מביאה את המייג'ור לבית ריק, שם מחטיפים לו מכה בראש. כשהוא מתעורר הוא קשור במרתף לצד פרדה, ועורך-הדין (שהוא כנראה רב-פושעים) נושא נאום נבל היישר מעדות איאן פלמינג ("יש לי שמות רבים... אתם הפרעתם לעיסוקיי... אני מתעב שפיכות דמים, השיטה שלי פשוטה בהרבה, ולא כואבת יתר על המידה...") ומסתלק, מותיר אותם לטבוע במים הממלאים את המרתף ממש ממש לאט. המייג'ור נחלץ מכבליו, מחלץ את פרדה, הם נמלטים ובלהט הרגע, הוא מציע לה נישואין. הם מפליגים יחדיו לחפש את האוצר באפריקה.

במשרדו, מר פיין ניגש לשוחח עם גברת אוליבר, כותבת ההרפתקאות שלו, ומסתבר (טוויסט מפתיע א'!) שכל זה נתפר, תוכנן ובוים בדיוק ליכולותיו וטעמו של המייג'ור. אמנם הזוג המאושר לא ימצא שום אוצר, אבל היי – יש להם אחד את השני וסיפור נחמד לספר לנכדים. בינתיים, אצל הזוג, מייג'ור ווילברהאם חושב שעליו לבקש חזרה את הכסף ממר פיין, אבל מוותר בנדיבותו ומאחר ובעקיפין הוא פגש כך את אשתו – ופרדה (טוויסט מפתיע ב'!) חושבת בדיוק אותו הדבר. הסוף.

הסיפור השני נקרא The Tremendous Adventures of Major Brown, ונמצא בקובץ The Club of Queer Trades מאת ג.ק. צ'סטרטון חביב המערכת, שפורסם ב-1904. הקובץ ככלל עוסק בחקירותיו של אחד, בזיל גרנט, שופט-בדימוס בעל נטיות פילוסופיות שפרש לפני כמה שנים לאחר שככל הנראה יצא מדעתו באמצע שימוע (תוך כדי שהוא משמיע את מילות הפרידה הבלתי-נשכחות, "O Rowty-owty tiddly-owty Tiddly-owty tiddly-owty Highty-ighty tiddly-ighty Tiddly-ighty ow").

מייג'ור בראון מגיע לדירתו של בזיל בתיווכו של אחיו הצעיר, רופרט גרנט, מין פארודיה על שרלוק הולמס שתמיד מפענח דברים באמצעות דדוקציות מתוחכמות ותמיד טועה. המייג'ור מתואר כאדם ש"כמו רבים מאנשי הברזל שכבשו את הודו הבריטית, ניחן באמונות וטעמים של גברת זקנה": הוא מקדיש את זמנו בכפר לשתיית תה וגידול פרחי אמנון ותמר, ומאושר מכך בהחלט. אך לאחרונה אירעה לו תקרית מוזרה.

הפרטים של התקרית, למעשה, כל-כך מוזרים שקצת קשה לסכם אותם כמו שצריך. זה הולך בערך ככה: מייג'ור בראון הלך ברחוב, ראה מישהו מוכר פרחי אמנון ותמר איכותיים מאוד, והחליט לקנות אותם. מפה לשם הוא מציץ בגן שממנו הגיעו הפרחים המשובחים, ורואה להפתעתו ערוגה שבה מאויית (בפרחי אמנון ותמר) "מוות למייג'ור בראון". המייג'ור הנדהם מנסה לברר פרטים אצל הגנן, שנראה נרעש כאשר הוא שומע מי עומד לפניו ומוביל אותו אל בית סמוך, תוך שהוא משביע אותו לא להזכיר בשום פנים ואופן תנים. בתוך הבית, המקושט בכבדות בגווני "נחושת וטווס", הוא פוגש אישה צעירה שיושבת עם פניה מופנים לחלון, ולא יכולה לסובב אותם אליו עד שהשעון יכה שש. אותה עלמה ממתינה כבר שלוש שנים לדבר-מה – דבר-מה מבעית, וכמעט מקווה כבר שיקרה, כי כל דבר עדיף על ההמתנה. באותו רגע קורא קול "צורם וחסר רחמים" מהרחוב בשמו של מייג'ור בראון, ומוסיף שאלה אניגמטית על תנים. אחרי עוד שתי שאלות כאלה, המייג'ור רץ לרחוב ורואה, לזוועתו, שהדובר הוא ראש כרות! כעבור רגע הוא מתעשת ומבין שמדובר בראש של מישהו שמציץ מפתח של מרתף פחמים. הוא מתפרץ למרתף ונאבק עם הפושע, ובסופו של דבר מאבד את הכרתו. כשהוא מתעורר, המרתף ריק וחשוף, הבית ריק וחשוף ואין זכר למה שהתרחש. הרמז היחיד שנותר לו הוא פתק שנתלש מכיסו של הרוצח-בפוטנציה, ועליו שם – פ.ג. נורתאובר, וכתובת.

זה המידע שאיתו הוא מגיע לבזיל גרנט. רופרט משוכנע שיש כאן קנונייה להתנקש בחייו של המייג'ור, אך בזיל מציין בצדק שזו שיטה די מפותלת להתנקשות. הם מתפרצים למשרדו של אותו נורתאובר, שמקבל אותם בברכה ומגיש למייג'ור חשבונית.

המייג'ור משליך עליו כיסא, ואחרי שהרוחות נרגעות מעט מסתבר מה קרה – נורתאובר הוא מנהלה של סוכנות להרפתקאות ורומנטיקה, ובעקבות טעות מצערת (בלבול בשם עם בראון אחר, שחי באותה כתובת לפני המייג'ור) הסוכנות סיפקה לו הרפתקה שכלל לא הייתה מיועדת לו. המנויים הרגילים מודעים יפה לכך שמדובר בהצגה. העניין נסגר ברוח טובה, נורתאובר מוותר על החשבון (וגם על עלות הכיסא) ומייג'ור בראון מתחתן עם השחקנית שהייתה הנערה עם הפנים המופנות לחלון (שמסבירה את התאהבותה בו בכך שראתה גברים רבים רצים לתוך המרתף, אבל הוא הראשון שעשה זאת כאשר חשב שבאמת יש שם רוצח). העניין היחיד שנותר לא פתור הוא טיבה של ההרפתקה: נורתאובר מסרב לפרט מטעמי דיסקרטיות, ומייג'ור בראון (ואנחנו) נותרים לתהות.

לצרכי השוואה:

כריסטי מאוד קורקטית בקשר לאפיון דמויות – פרקר פיין הוא "bland", כלומר סתמי למראה, מאחר והוא דמות כריסטי מסדרת הו-תראו-כמה-משעמם-הוא-נראה-אך-למעשה-הוא-כה-נבון (גם צ'סטרטון חטא באפיון כזה אצל הבלש הידוע יותר שלו, האב בראון, אבל העולם הפנימי שלו כה מוזר שאפשר לסלוח); המייג'ור הוא כמובן איש הרפתקאות מתוסכל כפי שקצין שפרש חייב להיות, ואומר דברים כמו "there, there, It's all right now" ו-"By Gad, I'd like to get hold of those two brutes". פרדה קלג זהובת השיער וכחולת העיניים היא עלמה במצוקה כמו שעלמה במצוקה צריכה להיות, חסרת אונים וכמעט ילדותית, מעריצה מיד את המייג'ור האמיץ ("Oh! How dreadful it's been!"). כריסטי כותבת את הדמויות באופן קורקטי לגמרי, כך שהן משתבצות בעלילה שלה כמו ברגים, והתוצאה אכן דופקת כמו שעון, רק לא שעון מעניין במיוחד.

מייג'ור בראון הוא אופרה אחרת לגמרי: בעוד שהיינו מצפים מאיש צבא לשעבר להשתעמם בחיים האזרחיים, בראון מרוצה לגמרי מהחיים בכפר ומעיסוקי הגננות ולא מתחרט לרגע על הפרישה מהצבא. למעשה, כאשר מציעים בסוף הסיפור לתפור לו הרפתקה המותאמת לצרכיו, הוא מסרב: היו לו די והותר הרפתקאות בהודו, הוא ראה אנשים נהרגים במלחמה אמיתית, וכל מה שהוא רוצה עכשיו הוא מנוחה ועיסוקים קטנים, כמו הפרחים שלו. בסוף הסיפור, כדי לציין שבכל זאת חל בו איזה שינוי לכיוון ההרפתקני, הוא מתחיל לעשן.

וישנו טיבן של ההרפתקאות. פיין מעסיק כותבת רומנים בלשיים (תחליף לכריסטי עצמה, יש להניח – בסיפור מפורט כמה רומנים היא כתבה, ולאיזה שפות הם תורגמו) שמסדרת את העלילות, והן אכן נראות לקוחות מרומן בינוני. כנראה שיש כאן איזו כוונה לסאטירה – פיין נוזף בסופרת על הקלישאיות של המרתף המוצף, והיא בתשובה מאשימה את הטעם השמרני של הקהל – אבל מאחר וסיפור המסגרת גם הוא לוקה בבנאליות פסיכולוגית וטכנית, הבדיחה היא על חשבון כריסטי יותר מכל דבר אחר.

בסיפור של צ'סטרטון, לעומת זאת, חייבים לתהות איזה מין אדם ירצה הרפתקה שכזו, ואיזה מין סופר יכתוב אותה. מה שמתואר הוא בכלל לא הרפתקה – הוא חלום, או סיוט, מלא באמירות סתומות וחוקים חמורים חסרי פשר (התנים, האישה שלא יכולה לסובב את הראש עד השעה שש...). מייג'ור בראון, מרגע שנכנס לגן, נמצא בתוך חלום שיועד לאדם אחר, והוא מבולבל ומבוהל בהתאם. כמובן שהוא לא מגלה בסוף מה קרה בהרפתקה שלו: הסמלים האלה לא היו הסמלים שלו, ובכל מקרה הם חסרי משמעות מחוץ למוח של האדם לו הם נועדו – בראון האחר, ההרפתקן המתוסכל שלעולם לא נפגוש. מעבר לכך, היא נוחתת עלינו בלי שום הכנה: סוכנות ההרפתקאות לא מוצגת לפנינו בדף הראשון כרמז למה שמתרחש בהמשך. אנחנו נזרקים לתוך הרצף הסוריאליסטי הזה בלי שום מושג מה קורה, ושום חשד לא הורס את ההפתעה לנוכח ההתפתחויות.

ויש, כמובן, את העניין המילולי גרידא. אין מה לומר כאן: על כריסטי הכל כבר נאמר (היא כותבת נורא רגיל) ואת צ'סטרטון לא אוכל להעביר בלי לעשות העתק-הדבק לכל הסיפור. אבל הדימויים יוצאי-הדופן שלו והדיאלוגים האידיוסינקרטיים יוצרים, ובכן, רושם אחר מאוד.

דוגמה קצרה: נעבור על שיחת ההיכרות עם מייג'ור ווילברהאם.

"All you've said is true. It's boredom I object to. The boredom and endless tittle-tattle about petty village matters. But what can I do about it?" […]

"The long and short of the matter is that you find life tame," said Mr. Parker Pyne.

"Damned tame."

מייג'ור בראון, לעומת זאת, מדבר ככה:

"Yellow pansies. Coal-cellar. P. G. Northover," said the Major, with righteous indignation.

We glanced at each other with inquisitiveness. Basil, who had his eyes shut in his abstracted way, said simply:

"I beg your pardon."

"Fact is. Street, you know, man, pansies. On wall. Death to me. Something. Preposterous."

שניהם מייג'ורים, שניהם מאופיינים כאנשי צבא בצורה שהם מדברים; אבל כמה שונה! או ניקח את התיאור של עלמות החן. פרדה קלג היא כזו:

She was a girl of about twenty-one or so, fair-haired and blue-eyed, pretty in a rather colourless way.

לעומת זאת, זו הפסקה שבה מיס ג'יימסון השחקנית (שאת שמה נדע רק בסוף הסיפור) מואילה סוף-סוף להסתובב:

"It is almost six," he said; and even as he spoke the barbaric copper clock upon the wall clanged the first stroke of the hour.

At the sixth the lady sprang up and turned on the Major one of the queerest and yet most attractive faces he had ever seen in his life; open, and yet tantalising, the face of an elf.

יכולתי להמשיך כך עוד ועוד, אבל אין טעם. לכו וקראו (במיוחד את צ'סטרטון) בעצמכם. נציין רק את השורה המלווה את צאתו של מייג'ור בראון מהסצנה:

"A fine chap, that Major; when one hasn't a touch of the poet one stands some chance of being a poem."

לזה אני קוראת סיכום של דמות, ובזאת, רבותיי, אאחל לילה טוב ומרץ שמח.