והנה אני נתקלת בפייסבוק בדיון
בענייני הגירה\תרבות\זהות. אחד לועג קלות ליוצאי בריה"מ שהגיעו ארצה כילדים
ובגיל 20-30 מגלים לפתע מחדש את זהותם כמהגרים ואף כפליטים, מעלים על נס סממני
תרבות ואוכל ומארגנים ערבי שירה וטיולי שורשים; השני מגן עליהם, אומר שהעיסוק
בשאלות זהות בשנות העשרים מגיע עם ההבנה שהאדם הוא לא פתית שלג ייחודי ויש לו רקע
והיסטוריה. עולה הטענה שמדובר בחלק מגל אופנתי, וכאן לדעתי יש משהו; כל מי שהבחין
בדומיננטיות הפטאלית של דורות קודמים בשיח התרבותי של השנים האחרונות ישים לב שארגומנטום
אד סבתום לא תמיד היה כלי נפוץ כל-כך. בני עשרים ושלושים ומשהו בניינטיז, נניח,
הלכו על שטאנץ אחר לגמרי מהמוצאי-שורשי הפופולרי היום.
זה לא טוב ולא רע, אלא פשוט מה
שיש כרגע, אבל נראה לי שטיעון פתית השלג הייחודי לעיל הפוך בדיוק מהמציאות. עניין
עמוק במורשת ובשורשים הוא לא תוצאה של ההבנה שאתה אינך כזה, אלא פיצוי יתר על
ההבנה שאתה כן כזה. אחרי הכל, מהו פתית שלג ייחודי, אם לא חלקיק זעיר שמרחף לבדו
באוויר, שונה מאחרים רק בכמה מאפיינים מיקרוסקופיים זניחים, ומהר מאוד נמס?
אני מתעסקת קצת בגיניאולוגיה
כתחביב, ונמצאת בערך 40 שנה מתחת לממוצע הגיל בסביבות האלה (היחידים שם שיותר
קטנים ממני הם ילדים בני 13 שבדיוק עושים עבודת שורשים, והתחלופה שלהם גבוהה).
נראה די ברור למה אנשים מתחילים להתעסק בעבר המשפחתי בגיל העמידה המאוחר: זה בערך
השלב שבו הם מבינים סופית שהם הולכים למות מתישהו, ואז מתפתח עניין בהמשכיות, במקורות,
במשהו יציב. (זה לא העניין מבחינתי: אני פשוט מוצאת את תהליך איתור וארגון הנתונים
מרגיע. גיניאולוגיה היא בסופו של דבר רישום של אנשים זרים, שקשר ביולוגי מסוים מאפשר
לך להעמיד פנים שהם לא זרים.) אני לא יודעת למה הפחד הזה חלחל בימינו לשכבות גיל
צעירות יותר, אולי התפכחות מחלום ההגשמה העצמית או משהו בסגנון. אבל אני די בטוחה שלא
מדובר בחיבור מחודש לקהילתיות שנמשכת לתוך העבר (עד כמה שאפשרי בכלל), אלא
בהצטנפות לנוכח החלל של ההווה, ממנו כל זמן אחר נראה בלתי נגיש מתמיד.
