ליהוג ארוך על שני סיפורים קצרים

הערה לפרוטוקול: התקבלתי לתואר שני וזה קצת בזכות צ'סטרטון. איזה גבר.

אנחנו יודעים כבר שמה שמכונה 'רעיון' הוא חלק מינורי יחסית בסיפורת, מאחר וסופר טוב באמת יעשה נפלאות מהעלילה הבנאלית ביותר, בעוד סופר רע יכול להפוך מבנה מבריק למשעמם על ידי טכניקה נטולת השראה. לא מזמן מצאתי אישוש מופלא לטענה: שני סיפורים לא קשורים שקראתי במרחק הרבה שנים זה מזה וששניהם הם בעצם אותו הסיפור, כמעט.

המקום: בריטניה טרום מלחמת העולם השנייה. הנושא: סוכנות המספקת הרפתקאות בתשלום לאזרחים משועממים. הלקוח: מייג'ור ששב זה לא מכבר משירות במושבות. העלילה: הנ"ל נקלע להרפתקה מוזרה שהוא לא מבין שבוימה עבורו על-ידי אותה סוכנות לארגון הרפתקאות. התוצאה: חתונה עם עלמה מצודדת. פשוט וישיר. נבחן את הוריאנטים.

נתחיל מהבנאלי יותר (והמאוחר יותר כרונולוגית, אם כי הראשון שקראתי) מבין השניים: The Case of The Discontented Soldier מאת אגתה כריסטי, שפורסם בקובץ Parker Pyne Investigates בשנת 1934 (אני נתקלתי בו בתרגום לעברית באחת ההוצאות הישנות של הוצאת מזרחי, אלה עם הכריכות הצבעוניות. נדמה לי שזו הייתה ירוקה).

המייג'ור שלנו, ווילברהאם שמו, חזר משירות ממושך באפריקה לכפר אנגלי שליו והוא משועמם וכמה להרפתקה. הוא פונה לסוכנות של מר פרקר פיין בעקבות מודעה בעיתון הפונה לאנשים בלתי מסופקים. פיין הנ"ל, מסתבר, הוא סטטיסטיקאי, ובאמצעות מדע(!) מצליח להסיק על טבע בעייתו של המייג'ור. הוא מבטיח לו הרפתקה בתמורה לתשלום מקדמה (שתוחזר במקרה של חוסר שביעות רצון). בעקבות הוראות ממר פיין, הוא יוצא לפגוש אדם שיסייע לו, אבל בדרך נתקל בשני כושים (כמובן) ענקיים המנסים לחטוף עלמה בלונדית תכולת-עיניים. הוא מחלק סנוקרת או שתיים לכושים, שנמלטים. העלמה אסירת התודה מציגה את עצמה כאחת פרדה קלג. יחדיו, השניים מגלים שעורך-דין מסוים מנסה, ככל הנראה, לגזול מהעלמה קלג ירושה רבת-ערך כלשהי. אחרי ארוחת צהריים (בה שובה המייג'ור את לבה של פרדה בסיפורים על ציד פילים) הם מגיעים לדירתה, ושם מגלים שהמסמך המעניין הוא הוראות לאוצר של חטי פילים, כתובות בסווהילית (אותה המייג'ור מבין מימיו באפריקה)! הם קובעים להיפגש ולתכנן להמשך, אך למחרת, הודעה כוזבת מפרדה מביאה את המייג'ור לבית ריק, שם מחטיפים לו מכה בראש. כשהוא מתעורר הוא קשור במרתף לצד פרדה, ועורך-הדין (שהוא כנראה רב-פושעים) נושא נאום נבל היישר מעדות איאן פלמינג ("יש לי שמות רבים... אתם הפרעתם לעיסוקיי... אני מתעב שפיכות דמים, השיטה שלי פשוטה בהרבה, ולא כואבת יתר על המידה...") ומסתלק, מותיר אותם לטבוע במים הממלאים את המרתף ממש ממש לאט. המייג'ור נחלץ מכבליו, מחלץ את פרדה, הם נמלטים ובלהט הרגע, הוא מציע לה נישואין. הם מפליגים יחדיו לחפש את האוצר באפריקה.

במשרדו, מר פיין ניגש לשוחח עם גברת אוליבר, כותבת ההרפתקאות שלו, ומסתבר (טוויסט מפתיע א'!) שכל זה נתפר, תוכנן ובוים בדיוק ליכולותיו וטעמו של המייג'ור. אמנם הזוג המאושר לא ימצא שום אוצר, אבל היי – יש להם אחד את השני וסיפור נחמד לספר לנכדים. בינתיים, אצל הזוג, מייג'ור ווילברהאם חושב שעליו לבקש חזרה את הכסף ממר פיין, אבל מוותר בנדיבותו ומאחר ובעקיפין הוא פגש כך את אשתו – ופרדה (טוויסט מפתיע ב'!) חושבת בדיוק אותו הדבר. הסוף.

הסיפור השני נקרא The Tremendous Adventures of Major Brown, ונמצא בקובץ The Club of Queer Trades מאת ג.ק. צ'סטרטון חביב המערכת, שפורסם ב-1904. הקובץ ככלל עוסק בחקירותיו של אחד, בזיל גרנט, שופט-בדימוס בעל נטיות פילוסופיות שפרש לפני כמה שנים לאחר שככל הנראה יצא מדעתו באמצע שימוע (תוך כדי שהוא משמיע את מילות הפרידה הבלתי-נשכחות, "O Rowty-owty tiddly-owty Tiddly-owty tiddly-owty Highty-ighty tiddly-ighty Tiddly-ighty ow").

מייג'ור בראון מגיע לדירתו של בזיל בתיווכו של אחיו הצעיר, רופרט גרנט, מין פארודיה על שרלוק הולמס שתמיד מפענח דברים באמצעות דדוקציות מתוחכמות ותמיד טועה. המייג'ור מתואר כאדם ש"כמו רבים מאנשי הברזל שכבשו את הודו הבריטית, ניחן באמונות וטעמים של גברת זקנה": הוא מקדיש את זמנו בכפר לשתיית תה וגידול פרחי אמנון ותמר, ומאושר מכך בהחלט. אך לאחרונה אירעה לו תקרית מוזרה.

הפרטים של התקרית, למעשה, כל-כך מוזרים שקצת קשה לסכם אותם כמו שצריך. זה הולך בערך ככה: מייג'ור בראון הלך ברחוב, ראה מישהו מוכר פרחי אמנון ותמר איכותיים מאוד, והחליט לקנות אותם. מפה לשם הוא מציץ בגן שממנו הגיעו הפרחים המשובחים, ורואה להפתעתו ערוגה שבה מאויית (בפרחי אמנון ותמר) "מוות למייג'ור בראון". המייג'ור הנדהם מנסה לברר פרטים אצל הגנן, שנראה נרעש כאשר הוא שומע מי עומד לפניו ומוביל אותו אל בית סמוך, תוך שהוא משביע אותו לא להזכיר בשום פנים ואופן תנים. בתוך הבית, המקושט בכבדות בגווני "נחושת וטווס", הוא פוגש אישה צעירה שיושבת עם פניה מופנים לחלון, ולא יכולה לסובב אותם אליו עד שהשעון יכה שש. אותה עלמה ממתינה כבר שלוש שנים לדבר-מה – דבר-מה מבעית, וכמעט מקווה כבר שיקרה, כי כל דבר עדיף על ההמתנה. באותו רגע קורא קול "צורם וחסר רחמים" מהרחוב בשמו של מייג'ור בראון, ומוסיף שאלה אניגמטית על תנים. אחרי עוד שתי שאלות כאלה, המייג'ור רץ לרחוב ורואה, לזוועתו, שהדובר הוא ראש כרות! כעבור רגע הוא מתעשת ומבין שמדובר בראש של מישהו שמציץ מפתח של מרתף פחמים. הוא מתפרץ למרתף ונאבק עם הפושע, ובסופו של דבר מאבד את הכרתו. כשהוא מתעורר, המרתף ריק וחשוף, הבית ריק וחשוף ואין זכר למה שהתרחש. הרמז היחיד שנותר לו הוא פתק שנתלש מכיסו של הרוצח-בפוטנציה, ועליו שם – פ.ג. נורתאובר, וכתובת.

זה המידע שאיתו הוא מגיע לבזיל גרנט. רופרט משוכנע שיש כאן קנונייה להתנקש בחייו של המייג'ור, אך בזיל מציין בצדק שזו שיטה די מפותלת להתנקשות. הם מתפרצים למשרדו של אותו נורתאובר, שמקבל אותם בברכה ומגיש למייג'ור חשבונית.

המייג'ור משליך עליו כיסא, ואחרי שהרוחות נרגעות מעט מסתבר מה קרה – נורתאובר הוא מנהלה של סוכנות להרפתקאות ורומנטיקה, ובעקבות טעות מצערת (בלבול בשם עם בראון אחר, שחי באותה כתובת לפני המייג'ור) הסוכנות סיפקה לו הרפתקה שכלל לא הייתה מיועדת לו. המנויים הרגילים מודעים יפה לכך שמדובר בהצגה. העניין נסגר ברוח טובה, נורתאובר מוותר על החשבון (וגם על עלות הכיסא) ומייג'ור בראון מתחתן עם השחקנית שהייתה הנערה עם הפנים המופנות לחלון (שמסבירה את התאהבותה בו בכך שראתה גברים רבים רצים לתוך המרתף, אבל הוא הראשון שעשה זאת כאשר חשב שבאמת יש שם רוצח). העניין היחיד שנותר לא פתור הוא טיבה של ההרפתקה: נורתאובר מסרב לפרט מטעמי דיסקרטיות, ומייג'ור בראון (ואנחנו) נותרים לתהות.

לצרכי השוואה:

כריסטי מאוד קורקטית בקשר לאפיון דמויות – פרקר פיין הוא "bland", כלומר סתמי למראה, מאחר והוא דמות כריסטי מסדרת הו-תראו-כמה-משעמם-הוא-נראה-אך-למעשה-הוא-כה-נבון (גם צ'סטרטון חטא באפיון כזה אצל הבלש הידוע יותר שלו, האב בראון, אבל העולם הפנימי שלו כה מוזר שאפשר לסלוח); המייג'ור הוא כמובן איש הרפתקאות מתוסכל כפי שקצין שפרש חייב להיות, ואומר דברים כמו "there, there, It's all right now" ו-"By Gad, I'd like to get hold of those two brutes". פרדה קלג זהובת השיער וכחולת העיניים היא עלמה במצוקה כמו שעלמה במצוקה צריכה להיות, חסרת אונים וכמעט ילדותית, מעריצה מיד את המייג'ור האמיץ ("Oh! How dreadful it's been!"). כריסטי כותבת את הדמויות באופן קורקטי לגמרי, כך שהן משתבצות בעלילה שלה כמו ברגים, והתוצאה אכן דופקת כמו שעון, רק לא שעון מעניין במיוחד.

מייג'ור בראון הוא אופרה אחרת לגמרי: בעוד שהיינו מצפים מאיש צבא לשעבר להשתעמם בחיים האזרחיים, בראון מרוצה לגמרי מהחיים בכפר ומעיסוקי הגננות ולא מתחרט לרגע על הפרישה מהצבא. למעשה, כאשר מציעים בסוף הסיפור לתפור לו הרפתקה המותאמת לצרכיו, הוא מסרב: היו לו די והותר הרפתקאות בהודו, הוא ראה אנשים נהרגים במלחמה אמיתית, וכל מה שהוא רוצה עכשיו הוא מנוחה ועיסוקים קטנים, כמו הפרחים שלו. בסוף הסיפור, כדי לציין שבכל זאת חל בו איזה שינוי לכיוון ההרפתקני, הוא מתחיל לעשן.

וישנו טיבן של ההרפתקאות. פיין מעסיק כותבת רומנים בלשיים (תחליף לכריסטי עצמה, יש להניח – בסיפור מפורט כמה רומנים היא כתבה, ולאיזה שפות הם תורגמו) שמסדרת את העלילות, והן אכן נראות לקוחות מרומן בינוני. כנראה שיש כאן איזו כוונה לסאטירה – פיין נוזף בסופרת על הקלישאיות של המרתף המוצף, והיא בתשובה מאשימה את הטעם השמרני של הקהל – אבל מאחר וסיפור המסגרת גם הוא לוקה בבנאליות פסיכולוגית וטכנית, הבדיחה היא על חשבון כריסטי יותר מכל דבר אחר.

בסיפור של צ'סטרטון, לעומת זאת, חייבים לתהות איזה מין אדם ירצה הרפתקה שכזו, ואיזה מין סופר יכתוב אותה. מה שמתואר הוא בכלל לא הרפתקה – הוא חלום, או סיוט, מלא באמירות סתומות וחוקים חמורים חסרי פשר (התנים, האישה שלא יכולה לסובב את הראש עד השעה שש...). מייג'ור בראון, מרגע שנכנס לגן, נמצא בתוך חלום שיועד לאדם אחר, והוא מבולבל ומבוהל בהתאם. כמובן שהוא לא מגלה בסוף מה קרה בהרפתקה שלו: הסמלים האלה לא היו הסמלים שלו, ובכל מקרה הם חסרי משמעות מחוץ למוח של האדם לו הם נועדו – בראון האחר, ההרפתקן המתוסכל שלעולם לא נפגוש. מעבר לכך, היא נוחתת עלינו בלי שום הכנה: סוכנות ההרפתקאות לא מוצגת לפנינו בדף הראשון כרמז למה שמתרחש בהמשך. אנחנו נזרקים לתוך הרצף הסוריאליסטי הזה בלי שום מושג מה קורה, ושום חשד לא הורס את ההפתעה לנוכח ההתפתחויות.

ויש, כמובן, את העניין המילולי גרידא. אין מה לומר כאן: על כריסטי הכל כבר נאמר (היא כותבת נורא רגיל) ואת צ'סטרטון לא אוכל להעביר בלי לעשות העתק-הדבק לכל הסיפור. אבל הדימויים יוצאי-הדופן שלו והדיאלוגים האידיוסינקרטיים יוצרים, ובכן, רושם אחר מאוד.

דוגמה קצרה: נעבור על שיחת ההיכרות עם מייג'ור ווילברהאם.

"All you've said is true. It's boredom I object to. The boredom and endless tittle-tattle about petty village matters. But what can I do about it?" […]

"The long and short of the matter is that you find life tame," said Mr. Parker Pyne.

"Damned tame."

מייג'ור בראון, לעומת זאת, מדבר ככה:

"Yellow pansies. Coal-cellar. P. G. Northover," said the Major, with righteous indignation.

We glanced at each other with inquisitiveness. Basil, who had his eyes shut in his abstracted way, said simply:

"I beg your pardon."

"Fact is. Street, you know, man, pansies. On wall. Death to me. Something. Preposterous."

שניהם מייג'ורים, שניהם מאופיינים כאנשי צבא בצורה שהם מדברים; אבל כמה שונה! או ניקח את התיאור של עלמות החן. פרדה קלג היא כזו:

She was a girl of about twenty-one or so, fair-haired and blue-eyed, pretty in a rather colourless way.

לעומת זאת, זו הפסקה שבה מיס ג'יימסון השחקנית (שאת שמה נדע רק בסוף הסיפור) מואילה סוף-סוף להסתובב:

"It is almost six," he said; and even as he spoke the barbaric copper clock upon the wall clanged the first stroke of the hour.

At the sixth the lady sprang up and turned on the Major one of the queerest and yet most attractive faces he had ever seen in his life; open, and yet tantalising, the face of an elf.

יכולתי להמשיך כך עוד ועוד, אבל אין טעם. לכו וקראו (במיוחד את צ'סטרטון) בעצמכם. נציין רק את השורה המלווה את צאתו של מייג'ור בראון מהסצנה:

"A fine chap, that Major; when one hasn't a touch of the poet one stands some chance of being a poem."

לזה אני קוראת סיכום של דמות, ובזאת, רבותיי, אאחל לילה טוב ומרץ שמח.

היכן שהשמש לא שוקעת לעולם

כשהייתי קטנה, אחת ההנאות הגדולות שלי הייתה ספרות פיצ'פקעס. מדובר בדרך-כלל (אך לא תמיד) בתת-ז'אנר של ספרות מסעות, בה הגיבור מגיע לאנשהו מעניין ואנחנו זוכים לתיאור בן מספר עמודים של כל הדברים המגניבים שהוא רואה שם. בספרות העת העתיקה, המקרה המפואר ביותר שאני מכירה נמצא במעשה הנסיך אחמד שבסיפורי אלף-לילה-ולילה, שהרבע הראשון שלו בערך מוקדש למסע שופינג מרהיב במספר ערים מזרחיות מסתוריות. אבל בשבילי מלך הז'אנר תמיד היה ותמיד יהיה אוסקר וויילד, שבהשראת אלף-לילה-ולילה (כפי שידעתי אחר-כך) כתב כמה תיאורים פסיכיים לגמרי של כל מיני דברים, במיוחד בסיפור הדייג ונשמתו (שתמיד הייתי מדלגת על סופו המבאס ומתמקדת בקטעים עם הגמלים האדמוניים[!], האבנים היקרות והתבלינים האקזוטיים).

 השמחה הזו, כמו הנאות תמימות רבות אחרות, הלכה ודעכה עם ההתבגרות, התגבשות הביקורתיות והיעדרם של מקורות קלאסיים רבים נוספים. התחליף המודרני החיוור לספרות הפיצ'פקעס – דהיינו, מגזיני לייפסטייל וספרים בנוסח "זכרונות אהבה של רווקה משועממת אך טחונה מטוסקנה הציורית" – ממש לא מספק את הסחורה. לפחות לא לי: הבנתי שיש רבים שמצליחים להפיק מהנ"ל את המידה הדרושה של אסקפיזם, אבל עבורי כושר הניסוח הדל-למדי והשימוש התכוף במילים כגון 'מפנק' או 'גוף-נפש' מוזיל את העניין לגמרי והורס את החוויה. וכך השלמתי עם העובדה שהריגוש המסוים הזה הוא כנראה נחלת העבר.

זאת עד שמצאתי את האתר של פורטנם & מייסון.

פורטנם, למי שלא יודע, היא חנות כלבו ענקית בלונדון, הספקית הרשמית של בית המלוכה ומקדש של שפע בנוסח העולם הישן. התגנבתי פנימה בחיל ורעדה בפעם האחרונה שהייתי בסביבה; המקום מרהיב ודקדנטי באופן כמעט בלתי סביר לעידננו המצטמצם, אבל זה כלום לעומת האתר.

קודם כל מדובר בטווח המוצרים. פורטנם מוכרים כל מיני מעדנים, רובם בריטיים מאוד (פשטידות בשר, ביצים סקוטיות, מרמלדה) וחלקם סתם מוצרי יוקרה (קוויאר, פואה גרא וכו'. יש להם גם בגדים ותמרוקים, אבל למי אכפת). ותה כמובן, המון תה. בניגוד לבתי-כלבו יוקרתיים אחרים באירופה, הם לא מוכרים כמעט מותגים ידועים. פורטנם נמצאים מעל למותגים. רוב מה שהם מספקים נמכר תחת התווית שלהם, ובחלק מהמקרים מדובר בספקים נידחים שפועלים באחוזות שמשויכות למשפחת המלוכה וכדומה. המגוון מנקר עיניים לגמרי; הם מוכרים לעתים את הדברים המוזרים ביותר, כמו ביצים סקוטיות עטופות כמהין או עקרבים מסוכרים(!) לליל כל הקדושים. מדי פעם, כשיבש לי מדי, אני נכנסת לסיבוב באתר ומתפעלת מהשפע הבלתי סביר ומהמחירים המופרכים.

אבל מה שמדהים באמת הוא הניסוח. אני עדיין מנסה להבין האם מי שכותב את תיאורי המוצרים רציני או מתבדח, הוכחה לכך שחוק פו שריר וקיים גם בתחום הגסטרונומיה. אוצר המילים מסולסל להפליא, והנימה כולה אומרת באטלר אנין. למשל, קחו את הרוטב הקרוי Piccadilly Piccalilli, שם שמי שחשב עליו בוודאי נשען לאחור בסיפוק ופלט "How droll!" נוסח סר המפרי. או הקטע הבא (על פשטידת ברווז ובשר צבי):

Packed full of perfectly cooked duck and venison, this superlative game pie is encased in rich pastry and topped with a layer of Kentish Morello cherries soaked in brandy, which makes it very easy to carve. Available in two sizes, it is ideal for every table.

מי יכול לומר 'סופרלטיבי' על פשטידה? אתם שומעים את צלצול חרבות הקצינים, בדרכם מהקסרקטין אל שעת התה בביתה של ליידי בראקנל? אתם שומעים את כוסות הפורצלן, את רשרוש הפשתן המעומלן? אתם שומעים אנשים מסבים סביב שמיכת פיקניק ומשיחים בנחת על החדשות האחרונות מהודו או מערב אפריקה? אתם שומעים את האימפריה, לעזאזל?

ונסו את זה (לקופסת שוקולדים ממולאים):

As the name suggests, we chose our absolute favourite flavours to fill this box. Classic English flavours such as vanilla fudge and almond marzipan are joined by modern favourites inspired by our Continental cousins, such as sea-salted caramel truffle and strawberry & lemon mendiant. Made in England using the finest ingredients and world-class expertise, this boxful of Fortnum's Favourites is a real crowd-pleaser. 

"בני-דודינו מהיבשת". אפשר לחוש את נחרת הבוז המתנשא מאחורי הצירוף הזה, שיחד עם שם התואר "מודרני" גוזר על כל הצרפתים והאיטלקים והבלגים האלה מעמד נצחי של תת-חלזונות בעולמה של האימפריה הבריטית. העולם שבפורטנם כנראה לא זוכרים, או מסרבים להודות, שהפסיק להתקיים לפני יותר מחמישים שנה.

בעיניי, צרכנית נלהבת של ספרות וטלוויזיה בריטית, כל זה מקסים כמובן. אבל אני תוהה אם היחס שלי היה שונה אילו הייתי בריטית. האם הייתי מתייחסת לכל זה בנוסטלגיה מופזת, כמו שמתייחסים היום לעיתונים יומיים משנות השלושים והארבעים, או שכל זה היה נראה מלאכותי, דוחה, היצמדות לעולם שהיה וטוב שהיה? אין לי דרך לדעת. בהפגנות אנרכיסטיות שהתקיימו בלונדון לפני מספר שנים, חלק מהמפגינים השחיתו את החזית של פורטנם. יש משהו מושך ברעיון: המונוליתיות האריסטוקרטית של המקום באמת קוראת להתפרעות טובה שתנער קצת את העמילן מהווילונות ותרסק את הכלבו לתוך המאה ה-21. ומישהו צריך להשתמש בעוגה הזאת כדי לכתוב  Et in Arcadia ego על הקיר, רק לתזכורת.

או שלא. פורטנם, המיושן במפגיע, חסין לכאורה לכל מה שמגניב, צעיר ואופנתי. יתכן שזה כבר לא דבר רע. מהמעט שמסתנן אלי על האווירה בבריטניה, קיימת מידה של ריאקציה לחיבוק הרב-תרבותי של האיחוד. סקר שנערך לאחרונה הראה כי 50% מהבריטים שואפים להתנתק מבני-הדודים מהיבשת; מכיוון אחר לגמרי, סקייפול, סרט שמוקדש ברובו לרקונסטרוקציה של אותה גאווה בריטית ישנה וטובה וכולל בתוכו גם את ג'יימס בונד וגם את לורד טניסון, הפך לא מזמן לסרט המצליח ביותר אי-פעם בממלכה המאוחדת. אולי זה רק משבר קטן, וזה חולף; אבל במקרה שלא, בטוחני כי פורטנם ומייסון יעמדו בקו החזית, ובידם סל פיקניק גדול (רק 15 פאונד למשרת שיערוך לכם אותו בפארק לונדוני לבחירתכם, לא כולל מחיר הפיקניק, ואל תגידו לא שמעתי). 

ספקולציה לא אחראית על פומפיוס

ספר 5 של ההיסטוריות של טקיטוס עוסק בחלקו הגדול בענייני יהודה ויהודים, שדעתו עליהם ניתנת לסיכום במילים "לא משהו". היהודים, מסביר טקיטוס, הם יהירים, בוגדניים ומכוערים; הם כל-כך עצלנים, שאחרי שקבעו יום חופש אחד בשבוע (לכבוד הכניסה לארץ ישראל, ביום השביעי ליציאת מצרים) זה לא הספיק להם והם החליטו לקחת שנת חופש שלמה פעם בשבע שנים; הפולחן שלהם 'חסר טעם ונבזי', והבוז שלהם לאלים של עמים אחרים שערורייתי.

 כל זה מאוד משעשע, אבל זה לא החלק המעניין. החלק המעניין מגיע בפסקה 9, שם מתוארת תחילת המעורבות הרומאית הרת-האסון¹ ביהודה: פומפיוס, המצביא הרומאי הדגול, נכנס ברוב ששון לירושלים החליט לבקר בבית המקדש. הוא הגדיל לעשות ונכנס לקודש הקודשים.

אין לי מושג איזה מין אדם היה פומפיוס, אבל נתאר אותו לעצמנו כך: מצביא, איש מלחמה ומעשים שהרבה במסעות בארצות זרות; מורגל בדיפלומטיה, בסחר-מכר בין אליהם הרבים והמשונים של הברברים. הוא בעצמו בודאי לא ייחס חשיבות רבה לאלים, שלו או של אחרים. הוא לא היה כופר, אך ידע כי לאלים יש מקום במערכת העולם, כמו לכוכבי הלכת או לפקידי הרפובליקה, וכי כל אלה אינם מעניינו. כאשר ביקש לראות במו עיניו את האל אותו ביקשו היהודים להסתיר, בוודאי עשה זאת מתוך רוגז מתון על אותו עם נידח, יהיר וקשה עורף. אולי אף הרהר, בבדיחות הדעת, באכזבה שתמתין לו כאשר יראה את האליל אותו התעקשו היהודים הדלים לפאר כל-כך, אף-על-פי שברור היה כי אינם ניחנים לא ביכולת ולא במשאבים המאפשרים להם לחלוק לאלוהיהם את הכבוד הראוי.

קודש הקודשים היה, מן הסתם, ריק. בעינינו, שגדלנו על רעיון האל המופשט, אין בכך שום דבר מיוחד. אך עבור מי שבא מתרבות בה הפולחן הדתי היה קשור באורח מובהק כל-כך לייצוג מוחשי של האלוהות, זה בוודאי היה מראה מטריד, אם לא מבהיל ממש. האם היהודים, על כל הקנאות הדתית שלהם, משקרים? האם אין בכלל אל יהודי? גרוע מכך – מה אם החלל שבחדר הוא-הוא אל היהודים? יתכן שפומפיוס ידע שלאל יש שם שאין לומר אותו; אולי נדמה היה לו באותו הרגע כי האל הוא נטול-שם וריק, וכי היהודים סוגדים בקנאות כזו לאין.

 אין דרך לומר האם הרגש הלאבקרפטיאני הזה הוא שאחז בגנרל הרומאי. על כל פנים, הוא מיהר לצאת מהמקדש. לפי יוספוס פלביוס, הוא נמנע מלבזוז את הכלים והורה על טיהור המקדש וחידוש הפולחן.

 ישנם מקורות, מודרניים וקדם-מודרניים, שמדברים על התיאולוגיה היהודית כניהיליסטית, כשוללת את החיים בעולם לטובת שאיפה להפשטה ריקה. זו טעות שנובעת (כמו הפרשנות של טקיטוס לשבת ולשמיטה) מחוסר-התמצאות וחוסר-הבנה; אבל ניתן לתהות עד כמה הלך הרוח הזה הוא גלגול של תגובת המצביא הרומאי, שלא מצא פסל במקום שציפה לו.

---

<sup>1. טעות של של האחים אריסטובולוס והורקנוס, שביקשו עזרה מנציגי רומא כדי ליישב את סכסוך הירושה ביניהם. הם עברו על הכלל השלישי2 של המלחמה: אף פעם אל תכניס צבא זר למדינה שלך, גם כשהוא מבטיח לעזור לך. רבים ניסו, זה מעולם לא נגמר טוב. ↩
2. הראשון הוא "אל תנסה לפלוש למוסקבה" (פאטון). השני הוא "אל תסתבך במלחמה קרקעית באסיה" (ויזיני). יש שיטענו שא' הוא מקרה פרטי של ב'.  אוי ויי, חרבשתי הכל. מסתבר ששניהם שייכים ללא אחר מפילדמרשל מונטגומרי, אם כי את הסדר תפסתי נכון משום מה. עם רוחו של הפילדמרשל הסליחה.↩</sup>

קינת הקקפו

עוף מוזר הוא הקקפו (Strigops Habroptila, או תוכי ינשופי, למרות שאין לו שום קשר לינשופים). דגלאס אדאמס זצ"ל מספר לנו בספרו הזדמנות אחרונה לראות על היצור הזה: לקקפו אין טורפים טבעיים, והוא חסר-מעוף ונטול כל אמצעי הגנה; קצב הריבוי הטבעי שלו איטי להחריד, והזכרים מושכים את הנקבות באמצעות קול במבום עמוק שהתדר הנמוך שלו מקשה לאתר את מקורו (מה שלא עוזר לקצב הריבוי). הקקפו ירוק, רך ומסורבל; הוא מבלה את רוב זמנו בתעייה סביב הגבעות במבט ממצמץ והמום. מדי פעם הוא נופל מעץ.

מיותר לציין שכניסתם של מינים פולשים לניו-זילנד הביאה להכחדתו המוחלטת כמעט של העוף הנעבעכי, שהתגובה המיידית שלו לסכנה היא פשוט לעמוד שם. תוכנית שימור מקיפה בת 30 שנה הצליחה להציל את המין, שחי כיום באושר יחסי בכמה איים קטנים שטוהרו לחלוטין מטורפים ומינים מתחרים. וויקיפדיה מספרת לי כי נכון לשנה שעברה אוכלוסיית הקקפו מונה 126 פרטים, שכולם מוכרים לעובדים בשמותיהם הפרטיים.

ביום הראשון שלי בקורס הצבאי שאלו אותי המפקדות מה התחביבים שלי. אמרתי שקשה לי לענות, כי אין לי שום תחביב מאוד ספציפי, איסוף בולים או משהו בסגנון. זה מאוד הצחיק אותן, משום מה, למרות שהן שמרו על פרצוף חתום; בסוף הקורס סיפרו לי שזכיתי והייתי הראשונה שמצאה את עצמה על קיר הציטוטים בחדר הסגל. אני לא התבדחתי; קשה לומר שיש לי 'תחביבים', כמו פיסול בחימר או בניית טיסנים. הפנאי שלי מורכב בעיקר משתי פעילויות: קריאה (הרבה) וכתיבה (קצת). אלה הדברים שאני יודעת לעשות.

לפעמים זה מספיק. בצבא זה הספיק, אם כי נדרשתי לכתוב בשיחדש התקשורתי-צבאי של דובר צה"ל. ככל שעובר הזמן, אני מתחילה להבין שיש לי פה בעיה, לפחות מבחינת הפרנסה. העולם מוצף באנשים שכותבים, וכל אחד מהם מרגיש שכתיבתו-הוא היא המפתח לפיצוח כל בעיות הקיום. נסו לקרוא פעם מוספי תרבות או טורים אישיים בעיתון ותקבלו מושג במה מדובר. כל הנ"ל מתחרים על נתח שוק מצומצם, שרוב המשרות בו יושבות יפה על סף שכר המינימום. בינתיים, בחברות היי-טק ומעבדות עמלים האנשים שמקדמים את העולם באמת. פרשני-המציאות-על-דעת-עצמם אינם אלא נמלים שזוחלות על קטר של רכבת וחושבות שיש להן משהו מעניין להגיד על המנגנון.  

ניסיתי לשלם את החוב שלי לצד הריאלי של העולם, שהנתק ממנו תמיד עורר בי רגשי אשמה. אבל ראיות שהצטברו מאז ימי בית-הספר היסודי הוכיחו לי לבסוף שאני פשוט לא מוכשרת לריאלי. לא שאני מדהימה בהומאני: לנגן או לשיר אני לא יודעת, וכישורי הציור שלי סבירים במקרה הטוב. בכל הנוגע למלאכות יד, היד היחידה שלי היא שמאלית. הביקור האחרון שלי בבנק הוכיח לי כמה ההבנה שלי בניהול חיים אמיתיים מחרידה. בקיצור, אני לא מותאמת לחלוטין להישרדות בסביבת המחייה שלי, שדורשת כישורים מוגדרים ויחס עלות-תועלת הרבה יותר גבוה משיש לי להציע. 

כנראה שכל זה הוא הגזמה פראית, או כך לפחות אומרים לי. אני מוצאת עכשיו, בהדרגה ובזהירות, ממה להתפרנס, אם כי משכורת נורמלית עודה חלום מרוחק. אני מתכננת קדימה מבחינה אקדמית, וזה מסלול שסביר שאנסה להמשיך בו. מעולם לא נטרפתי על-ידי סמור. אני לכל היותר בז מאוריציוס, או משהו כזה. אני אצטרך לעבוד קשה, אבל יש סיכוי טוב שבסופו של דבר אסתדר, כך או אחרת.

ועדיין... כל-כך הרבה חסר לי. כל-כך הרבה דברים בסיסיים ליתר האנושות, כמו כישורי תכנות, או סטטיסטיקה, או נגינה בגיטרה, או לא ליפול מעצים. ותמיד יש לי הרגשה שבקצה הדרך ממתין לי, כמו שלט אבירים, הקקפו.