ספר 5 של ההיסטוריות של טקיטוס עוסק בחלקו הגדול בענייני יהודה ויהודים, שדעתו עליהם ניתנת לסיכום במילים "לא משהו". היהודים, מסביר טקיטוס, הם יהירים, בוגדניים ומכוערים; הם כל-כך עצלנים, שאחרי שקבעו יום חופש אחד בשבוע (לכבוד הכניסה לארץ ישראל, ביום השביעי ליציאת מצרים) זה לא הספיק להם והם החליטו לקחת שנת חופש שלמה פעם בשבע שנים; הפולחן שלהם 'חסר טעם ונבזי', והבוז שלהם לאלים של עמים אחרים שערורייתי.
כל זה מאוד משעשע, אבל זה לא החלק המעניין. החלק המעניין מגיע בפסקה 9, שם מתוארת תחילת המעורבות הרומאית הרת-האסון1 ביהודה: פומפיוס, המצביא הרומאי הדגול, נכנס ברוב ששון לירושלים החליט לבקר בבית המקדש. הוא הגדיל לעשות ונכנס לקודש הקודשים.
אין לי מושג איזה מין אדם היה פומפיוס, אבל נתאר אותו לעצמנו כך: מצביא, איש מלחמה ומעשים שהרבה במסעות בארצות זרות; מורגל בדיפלומטיה, בסחר-מכר בין אליהם הרבים והמשונים של הברברים. הוא בעצמו בודאי לא ייחס חשיבות רבה לאלים, שלו או של אחרים. הוא לא היה כופר, אך ידע כי לאלים יש מקום במערכת העולם, כמו לכוכבי הלכת או לפקידי הרפובליקה, וכי כל אלה אינם מעניינו. כאשר ביקש לראות במו עיניו את האל אותו ביקשו היהודים להסתיר, בוודאי עשה זאת מתוך רוגז מתון על אותו עם נידח, יהיר וקשה עורף. אולי אף הרהר, בבדיחות הדעת, באכזבה שתמתין לו כאשר יראה את האליל אותו התעקשו היהודים הדלים לפאר כל-כך, אף-על-פי שברור היה כי אינם ניחנים לא ביכולת ולא במשאבים המאפשרים להם לחלוק לאלוהיהם את הכבוד הראוי.
קודש הקודשים היה, מן הסתם, ריק. בעינינו, שגדלנו על רעיון האל המופשט, אין בכך שום דבר מיוחד. אך עבור מי שבא מתרבות בה הפולחן הדתי היה קשור באורח מובהק כל-כך לייצוג מוחשי של האלוהות, זה בוודאי היה מראה מטריד, אם לא מבהיל ממש. האם היהודים, על כל הקנאות הדתית שלהם, משקרים? האם אין בכלל אל יהודי? גרוע מכך – מה אם החלל שבחדר הוא-הוא אל היהודים? יתכן שפומפיוס ידע שלאל יש שם שאין לומר אותו; אולי נדמה היה לו באותו הרגע כי האל הוא נטול-שם וריק, וכי היהודים סוגדים בקנאות כזו לאין.
אין דרך לומר האם הרגש הלאבקרפטיאני הזה הוא שאחז בגנרל הרומאי. על כל פנים, הוא מיהר לצאת מהמקדש. לפי יוספוס פלביוס, הוא נמנע מלבזוז את הכלים והורה על טיהור המקדש וחידוש הפולחן.
ישנם מקורות, מודרניים וקדם-מודרניים, שמדברים על התיאולוגיה היהודית כניהיליסטית, כשוללת את החיים בעולם לטובת שאיפה להפשטה ריקה. זו טעות שנובעת (כמו הפרשנות של טקיטוס לשבת ולשמיטה) מחוסר-התמצאות וחוסר-הבנה; אבל ניתן לתהות עד כמה הלך הרוח הזה הוא גלגול של תגובת המצביא הרומאי, שלא מצא פסל במקום שציפה לו.
1. טעות של של האחים אריסטובולוס והורקנוס, שביקשו עזרה מנציגי רומא כדי ליישב את סכסוך הירושה ביניהם. הם עברו על הכלל השלישי2 של המלחמה: אף פעם אל תכניס צבא זר למדינה שלך, גם כשהוא מבטיח לעזור לך. רבים ניסו, זה מעולם לא נגמר טוב. ↩
2.
פינת הקטנוניות בע"מ: הערות השוליים עדיין לא עובדות. נדמה לי שהן מקשרות לעמוד ששייך לך כמנהלת הבלוג - אני מקבלת הודעה שאין לי הרשאה לראות אותו.
השבמחק(אה, רגע, אני אמורה גם לומר משהו על תוכן הרשומה, לא? זה מעניין נורא, אבל אין לי כרגע תגובה אינטליגנטית לעניין.)
אוי לא :( ואני חשבתי שהצלחתי להתגבר על המכשול הזה... לעזאזל. אני אעבור עוד פעם על ההוראות בקישור ששלחת לי (שלפחות הוביל אותי בכיוון הנכון. תודה!) ונראה אם פספסתי משהו.
מחק