היכן שהשמש לא שוקעת לעולם

כשהייתי קטנה, אחת ההנאות הגדולות שלי הייתה ספרות פיצ'פקעס. מדובר בדרך-כלל (אך לא תמיד) בתת-ז'אנר של ספרות מסעות, בה הגיבור מגיע לאנשהו מעניין ואנחנו זוכים לתיאור בן מספר עמודים של כל הדברים המגניבים שהוא רואה שם. בספרות העת העתיקה, המקרה המפואר ביותר שאני מכירה נמצא במעשה הנסיך אחמד שבסיפורי אלף-לילה-ולילה, שהרבע הראשון שלו בערך מוקדש למסע שופינג מרהיב במספר ערים מזרחיות מסתוריות. אבל בשבילי מלך הז'אנר תמיד היה ותמיד יהיה אוסקר וויילד, שבהשראת אלף-לילה-ולילה (כפי שידעתי אחר-כך) כתב כמה תיאורים פסיכיים לגמרי של כל מיני דברים, במיוחד בסיפור הדייג ונשמתו (שתמיד הייתי מדלגת על סופו המבאס ומתמקדת בקטעים עם הגמלים האדמוניים[!], האבנים היקרות והתבלינים האקזוטיים).

 השמחה הזו, כמו הנאות תמימות רבות אחרות, הלכה ודעכה עם ההתבגרות, התגבשות הביקורתיות והיעדרם של מקורות קלאסיים רבים נוספים. התחליף המודרני החיוור לספרות הפיצ'פקעס – דהיינו, מגזיני לייפסטייל וספרים בנוסח "זכרונות אהבה של רווקה משועממת אך טחונה מטוסקנה הציורית" – ממש לא מספק את הסחורה. לפחות לא לי: הבנתי שיש רבים שמצליחים להפיק מהנ"ל את המידה הדרושה של אסקפיזם, אבל עבורי כושר הניסוח הדל-למדי והשימוש התכוף במילים כגון 'מפנק' או 'גוף-נפש' מוזיל את העניין לגמרי והורס את החוויה. וכך השלמתי עם העובדה שהריגוש המסוים הזה הוא כנראה נחלת העבר.

זאת עד שמצאתי את האתר של פורטנם & מייסון.

פורטנם, למי שלא יודע, היא חנות כלבו ענקית בלונדון, הספקית הרשמית של בית המלוכה ומקדש של שפע בנוסח העולם הישן. התגנבתי פנימה בחיל ורעדה בפעם האחרונה שהייתי בסביבה; המקום מרהיב ודקדנטי באופן כמעט בלתי סביר לעידננו המצטמצם, אבל זה כלום לעומת האתר.

קודם כל מדובר בטווח המוצרים. פורטנם מוכרים כל מיני מעדנים, רובם בריטיים מאוד (פשטידות בשר, ביצים סקוטיות, מרמלדה) וחלקם סתם מוצרי יוקרה (קוויאר, פואה גרא וכו'. יש להם גם בגדים ותמרוקים, אבל למי אכפת). ותה כמובן, המון תה. בניגוד לבתי-כלבו יוקרתיים אחרים באירופה, הם לא מוכרים כמעט מותגים ידועים. פורטנם נמצאים מעל למותגים. רוב מה שהם מספקים נמכר תחת התווית שלהם, ובחלק מהמקרים מדובר בספקים נידחים שפועלים באחוזות שמשויכות למשפחת המלוכה וכדומה. המגוון מנקר עיניים לגמרי; הם מוכרים לעתים את הדברים המוזרים ביותר, כמו ביצים סקוטיות עטופות כמהין או עקרבים מסוכרים(!) לליל כל הקדושים. מדי פעם, כשיבש לי מדי, אני נכנסת לסיבוב באתר ומתפעלת מהשפע הבלתי סביר ומהמחירים המופרכים.

אבל מה שמדהים באמת הוא הניסוח. אני עדיין מנסה להבין האם מי שכותב את תיאורי המוצרים רציני או מתבדח, הוכחה לכך שחוק פו שריר וקיים גם בתחום הגסטרונומיה. אוצר המילים מסולסל להפליא, והנימה כולה אומרת באטלר אנין. למשל, קחו את הרוטב הקרוי Piccadilly Piccalilli, שם שמי שחשב עליו בוודאי נשען לאחור בסיפוק ופלט "How droll!" נוסח סר המפרי. או הקטע הבא (על פשטידת ברווז ובשר צבי):

Packed full of perfectly cooked duck and venison, this superlative game pie is encased in rich pastry and topped with a layer of Kentish Morello cherries soaked in brandy, which makes it very easy to carve. Available in two sizes, it is ideal for every table.

מי יכול לומר 'סופרלטיבי' על פשטידה? אתם שומעים את צלצול חרבות הקצינים, בדרכם מהקסרקטין אל שעת התה בביתה של ליידי בראקנל? אתם שומעים את כוסות הפורצלן, את רשרוש הפשתן המעומלן? אתם שומעים אנשים מסבים סביב שמיכת פיקניק ומשיחים בנחת על החדשות האחרונות מהודו או מערב אפריקה? אתם שומעים את האימפריה, לעזאזל?

ונסו את זה (לקופסת שוקולדים ממולאים):

As the name suggests, we chose our absolute favourite flavours to fill this box. Classic English flavours such as vanilla fudge and almond marzipan are joined by modern favourites inspired by our Continental cousins, such as sea-salted caramel truffle and strawberry & lemon mendiant. Made in England using the finest ingredients and world-class expertise, this boxful of Fortnum's Favourites is a real crowd-pleaser. 

"בני-דודינו מהיבשת". אפשר לחוש את נחרת הבוז המתנשא מאחורי הצירוף הזה, שיחד עם שם התואר "מודרני" גוזר על כל הצרפתים והאיטלקים והבלגים האלה מעמד נצחי של תת-חלזונות בעולמה של האימפריה הבריטית. העולם שבפורטנם כנראה לא זוכרים, או מסרבים להודות, שהפסיק להתקיים לפני יותר מחמישים שנה.

בעיניי, צרכנית נלהבת של ספרות וטלוויזיה בריטית, כל זה מקסים כמובן. אבל אני תוהה אם היחס שלי היה שונה אילו הייתי בריטית. האם הייתי מתייחסת לכל זה בנוסטלגיה מופזת, כמו שמתייחסים היום לעיתונים יומיים משנות השלושים והארבעים, או שכל זה היה נראה מלאכותי, דוחה, היצמדות לעולם שהיה וטוב שהיה? אין לי דרך לדעת. בהפגנות אנרכיסטיות שהתקיימו בלונדון לפני מספר שנים, חלק מהמפגינים השחיתו את החזית של פורטנם. יש משהו מושך ברעיון: המונוליתיות האריסטוקרטית של המקום באמת קוראת להתפרעות טובה שתנער קצת את העמילן מהווילונות ותרסק את הכלבו לתוך המאה ה-21. ומישהו צריך להשתמש בעוגה הזאת כדי לכתוב  Et in Arcadia ego על הקיר, רק לתזכורת.

או שלא. פורטנם, המיושן במפגיע, חסין לכאורה לכל מה שמגניב, צעיר ואופנתי. יתכן שזה כבר לא דבר רע. מהמעט שמסתנן אלי על האווירה בבריטניה, קיימת מידה של ריאקציה לחיבוק הרב-תרבותי של האיחוד. סקר שנערך לאחרונה הראה כי 50% מהבריטים שואפים להתנתק מבני-הדודים מהיבשת; מכיוון אחר לגמרי, סקייפול, סרט שמוקדש ברובו לרקונסטרוקציה של אותה גאווה בריטית ישנה וטובה וכולל בתוכו גם את ג'יימס בונד וגם את לורד טניסון, הפך לא מזמן לסרט המצליח ביותר אי-פעם בממלכה המאוחדת. אולי זה רק משבר קטן, וזה חולף; אבל במקרה שלא, בטוחני כי פורטנם ומייסון יעמדו בקו החזית, ובידם סל פיקניק גדול (רק 15 פאונד למשרת שיערוך לכם אותו בפארק לונדוני לבחירתכם, לא כולל מחיר הפיקניק, ואל תגידו לא שמעתי).