יום רביעי, 30 בינואר 2013

החמלה בראי מאמר ושני טוקבקים

...שאת הראשון מביניהם אני לא מצליחה למצוא. חיפשתי, עמלתי, אבל פייסבוק אכזר הוא, ולעתים היד על הפרינט-סקרין פשוט לא קלה מספיק. אשתדל להביא את עיקרי הדברים כפי שאני זוכרת אותם.

 הדיון עסק בביקורת של כריסטופר היצ'נס על אמא תרזה, שכללה כזכור את הטענה כי הנ"ל לא פעלה כלל לשיפור מקיף של חיי מוכי הגורל בהם טיפלה, אלא בחרה להאדיר את עצמה במחיר הנצחת האומללות. התגובה שלכדה את תשומת לבי נכתבה ע"י אישה שהתנדבה כמה שנים במפעלי הצדקה של א' תרזה. היא הלכה בערך כך:

 "הנקודה במה שהיא עשתה היא לא בשיפור המצב הכללי, אלא בחמלה, ביכולת לראות אדם אחר סובל ולעזור לו." 1

טוקבק מעניין זה העלה אצלי שתי אפשרויות בנוגע לכוונת המשוררת:

 האופטימית: הכותבת מאמינה, באופן פטליסטי מעט (אך שאיני לחלוטין חולקת עליו), כי טוב אמיתי יכול להתקיים רק בתוך שבריר שנייה, בתוך רגע שבין אדם לאדם, רגע שנח עליו חסד כזה או אחר שנמוג בשנייה שאחר-כך. הטוב, היא חושבת, אינו אינסופי אלא אינפיניטסימלי. כל ניסיון למסד אותו כשיטה רחבה מכתים אותו בצבעים הבוציים של המציאות השלמה. לכן יש ערך מיוחד דווקא בחמלה שכזו, שקיימת (ועוזרת) במשך רגע אחד.

 הפסימית. האישה (ואולי, כפי שטוען היצ'נס, אמא תרזה) לא שמה זין על המסכנים. שיפור לטווח ארוך, שיכול לנבוע רק משינוי עמוק של המצב הכלכלי והחברתי העקום, מעורר בה קוצר רוח: הוא אפור וחסר השראה, בעיקר בהשוואה לחמלה המופלאה שהיא מחלקת בנדיבות כזו. אם לצטט מדבריו של אביעד קליינברג על אמא תרזה עצמה: "...את לא אוהבת אותו [את מוכה הגורל]. את אוהבת את אלוהים, את מראה עצמך כצדקת, את הצדקה עצמה... אין דבר אנוכי יותר מחסדם של הקדושים."2 וכזה המצב גם כאן: 'חמלה' היא מילת קוד שתחתיה מסתתרת השאיפה לראות את עצמך כגומלת חסדים, טהורת לבב ובלתי-אנוכת; שאיפה שטבעה האנוכי נחשף ברגע שאת מודה שמטרתך היא החמלה עצמה, לא טובתו האובייקטיבית של הנחמל.

 אחר-כך נזכרתי במאמר מאת הפסיכולוגית האבולוציונית פרופ' עדה למפרט שהתפרסם לפני כמה שנים במוסף הארץ. המאמר עסק בעיקר ביחסיה עם המשוררת המנוחה דליה רביקוביץ. למפרט מרבה לדבר על חמלה במאמר זה: למעשה, השורש ח.מ.ל מופיע בו לא פחות מ-15 פעמים. קראתי את הדברים כשהתפרסמו במהדורה המודפסת והם עשו לי בחילה רצינית, בעיקר (אך לא רק) בגלל הפסקה המדהימה הבאה:

 האמהות ונצריה האבולוציוניים, אהבה, דיכאון, חמלה, היו בשתינו בעוצמה. בגיל שדליה סבלה מילדי הקיבוץ, הייתי אני עסוקה בחמלה כלפי אומללים שבינינו, ילדי קיבוץ אחר. רחמים רבים גאו בי אל ילד שהוריו, כך היה נדמה לי, הזניחו אותו. אלה לא הרפו ממני מאז היינו בגן, והוא ילד קטן ורזה וחמוד, ועד לסדרת גדנ"ע שבה ספג עונש שנראה לי נורא: לרוץ כמה פעמים סביב מגרש המסדרים כשהוא אוחז את הרובה הצ'כי הכבד בידיים מורמות מעל לראשו. לימים הבנתי שכל אלה ציערו אותי יותר ממה שהזיקו לו, האדיש והקהה. צער רב חשתי כשלעגו הילדים לשמן, למכוער, ליוצא דופן. חמלתי על אמי שעבדה כל כך קשה במטבח הילדים, גם בשבתות, ודאגתי שמא יקרה לה משהו רע משום שאינה נחה. מעיינות החמלה שהאמהות היא היא מקורם בסלע האבולוציוני שפעו בדליה ובי והיו מנוע חזק בשותפות שיצרנו. לעתים עולה בנו החמלה מתוך שהיא נטועה בנפשנו, ורק אחר כך ננתב אותה לנמענים שבחרנו. זו של דליה התבייתה שנים רבות על התינוקות והילדות הפלסטינים. זו שלי התבייתה לשווא על ילד שכלל לא היה זקוק לה.

פשוט יופי: איזו נהדרת אני, האמהית והחומלת, כל-כך נהדרת שאני פשוט מוכרחה להשפיע מרחמיי אפילו על איזה ז'לוב "אדיש וקהה", שלא צריך את זה, הדביל, מה הוא מבין בכלל. יש הרבה אדישות, רוע ובוז שמסתתרים מאחורי המילה המשונה הזו, חמלה.

 ולבסוף: לפני כמה חודשים התפרסם בהארץ מאמר מעולה של מיכאל הנדלזלץ על מלאכת החיים של חנוך לוין, מחזאי שהואשם לא פעם בהתאכזרות לדמויותיו ובהיעדר חמלה אנושית. למאמר התפרסם הטוקבק הבא, והפעם היד על הפרינט סקרין לא הכזיבה:

לא יודעת כמה יש בזה, אבל תנו לי סאטיריקונים כל יום. 



1. שוב, פרפראזה. מי שימצא ויצלם לי את המקורי, תבוא עליו הברכה/עוגיות. נראה לי שזה היה באחת מקבוצות המדע/ספקנים הישראליות.
2. במבוא לרגל החזיר של האח ג'ינפרו.

יום שלישי, 15 בינואר 2013

תהיות על מידסומר


אז מכירים את רציחות במידסומר? זו סדרה בריטית שרצה כבר די הרבה שנים (מ-1997, אליבא דאינטרנט), ועוסקת בעלילותיו של פלוני המפקח טום בארנבי ועוזריו המתחלפים בעודם חוקרים, ניחשתם, רציחות במידסומר.

מידסומר הנ"ל היא מחוז חפץ גנרי, אנגליה-כפרית פסטורלית שכמובן מסתירה המון סודות אפלים מתחת לפני השטח (אה, ורוצחים שם אנשים כל הזמן). יחסית למחוז גדול למדי, גודלו של כוח השיטור שם קטן להפתיע – רק בארנבי והעוזר התורן, שיושבים בעיר המחוז קוסטון ונקראים כל פעם לכפר שליו אחר, שבו הפשע הוא תמיד רצח.

יש כמה עובדות מוזרות בסטינג הזה:
1.      ממוצע מעשי הרצח במידסומר רבתי הוא כ-3 בשבוע, ונראה שאף אחד לא עושה מזה עניין.
2.      מזג האוויר שם תמיד יפה.

התיאוריה הראשונה שהעליתי על-מנת להסביר את המצב הייתה כדלקמן:
האשמה האמיתית בכל הרציחות היא ג'ויס בארנבי, אשתו של המפקח. בסדרה, ג'ויס היא מין עקרת בית אנגליה טיפוסית, אדם דהוי ומשעמם במידה קיצונית שהטעם היחיד בחייו הוא הצטרפות לכל מיני מועדוני תחביבים העולים כפורחים ברחבי מידסומר. בדרך-כלל, היא משמשת ככלי עלילתי: ג'ויס מצטרפת לאיזה תחביב חדש (ציור נופים, שחזור קרבות היסטוריים וכן הלאה) וזמן קצר אחר-כך נרצח שם מישהו.

אז אולי זה לא מקרה? מה אם ג'ויס, לפני 15 שנה, אספה מסביבה עוד כמה מידידיה המשעממים והמשועממים והקימה את 'חברת הרציחות במידסומר', מועדון סודי שהחברים בו מארגנים מעשי רצח מורכבים, כולל סיפור רקע כוזב אך הגיוני המטיל את האשמה על אדם תמים כלשהו בסביבה?

בארנבי יודע את האמת, עמוק בלבו, אבל הוא בוחר להתעלם ממנה משום אהבתו לג'ויס, אם בתו והדבר היחיד שמחבר אותו לחיים פשוטים. וכך הוא ממשיך להתרוצץ ברחבי מידסומר ולעצור רוצחים-לכאורה, בעוד ג'ויס מזינה אותו בעדינות בתובנות כוזבות (שימו לב: לא מעט פעמים משהו שג'ויס אומרת בדרך אגב מביא את בארנבי ל"פריצת דרך" בחקירה!) וממשיכה לרצוח את דרכה ברחבי המחוז.

התיאוריה הזו נחמדה, אבל היא מסבירה רק את החצי הראשון של עובדה מוזרה מס' 1. למה הממשלה לא מתערבת? למה לא נשלח כוח שיטור מיוחד לנסות לברר מה נסגר במחוז הזה? ומלבד זאת, זו אנגליה, למה לעזאזל לא יורד שם גשם אף פעם?

אחרי תהייה קצרה שמא אנשי מידסומר הם חבורה של בריטים שמאסו באקלים המחורבן, התאספו במחוז וכעת מקריבים לאל קדמון וצמא-דם כמה אנשים בכל שבוע כדי לשמור על שמיים בהירים, הגעתי לתיאוריה ב', שהיא הרבה יותר מספקת לטעמי:

השנה היא 2030. בתי הכלא של בריטניה מלאים עד אפס מקום בפושעים אלימים, ומחסור בעתודות קרקע מצופף אותם יותר ויותר. כאשר המצב מגיע לנקודת פיצוץ, מתכנסת ועדה מיוחדת למציאת פתרונות לבעיה. שיקולים בסיסיים של זכויות אדם מביאים לפסילת ההצעה של השמרנים ("פשוט תנו לרוצחים הארורים להרוג אחד את השני"), ושחרורים המוניים פשוט לא באים בחשבון.

לבסוף, אחד המומחים בוועדה עולה על הפיתרון המושלם. טכנולוגיית המציאות המדומה ידעה כמה פריצות דרך רציניות בעשור האחרון. למרות שטרם שוחררה לשוק, כיום כבר ניתן להחזיק סביבה וירטואלית יציבה לפרקי זמן כמעט בלתי-מוגבלים, ולחבר אליה מספר מכובד של בני-אדם – משהו בסדר גודל של אוכלוסיית דבון, נגיד. למה לא להעביר את האסירים לסביבה כזו? בעיית המקום נפתרת (אפשר 'לאכסן' אותם כמעט אחד על השני בעולם האמיתי, בעוד הם עצמם לא ירגישו מצוקה), האסירים יכולים להרגיש חופשיים ועם זאת להיות מורחקים מהחברה הכללית, וחשוב מכל - התאגיד המייצר את המערכת מוכן לשאת ב-80% מעלויות האחזקה בתמורה לפיילוט. 

השמרנים מרוצים – הרוצחים מורחקים לחלוטין מהעולם האמיתי. הליברלים מרוצים – ה"כליאה" בסביבה פסטורלית ובתוך מערך חברתי מתון ואידילי תסייע יותר בשיקום האסירים משהות בבית-סוהר. חלק גדול מהעול התקציבי מוסר מכתפי הממשלה – כולם מרוצים. התוכנית מיושמת מיד. האבטיפוס, VR  מידסומר, מופעל תוך שבועות מיום חתימת הוועדה, ומאכלס בתוכו את שוכני כמה מבתי-הסוהר השמורים ביותר במדינה. האיום בכליאה בסימלוציית בידוד, בנוסף להיעדר רווח חומרי ממשי כתוצאה מפשע, גורמים לאסירים לאמץ את 'תפקידיהם' ככפריים שלווים. מזג האוויר במציאות המדומה, כמובן, תמיד יפה.

אבל מה? למרות כל הרצון הטוב משני הצדדים, מידסומר עדיין מלאה ברוצחים אלימים. ולפעמים, מה לעשות, רגשות מתלהטים וטינות מתפתחות. אחוזי הרצח ב"מחוז" עדיין גבוהים במידה ניכרת מכל מקבילה נורמלית שלו, מה שמביא גם לחשיפת הבאג העיקרי במערכת (שמונע את הפצתה המסחרית) – 'אפקט מטריקס', כלומר, מוות וירטואלי = מוות אמיתי.

מאחר ואחוזי הרצח במידסומר עדיין נמוכים יותר מאלה בבתי-כלא אמיתיים וצפופים, מוחלט להמשיך בתוכנית, בפיקוחו של הסוהר הראשי – טום בארנבי, ותיק בשב"ס הבריטי שמקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה: גם לפרוש לפנסיה בכפר, גם להמשיך בעבודה לה הקדיש את חייו וגם לקבל משכורת מוגדלת מאוד. בארנבי אחראי על שמירת השלום במחוז, ולצדו סדרה של עוזרים מתלמדים, שמסיימים אצלו את ההשתלמות ואז עוברים לפקח על סימולציות-כלא אחרות.

התיאוריה הזו אפשרה לי לצפות בפרקי הסדרה בו-זמנית כתעלומות רצח בריטיות מסורתיות וכסייברפאנק קודר, מה שבהחלט הוסיף לה נופך מעניין. בכל מקרה, צפו אם קר ועצוב לכם בערב. זו סדרה מרגיעה כמו כוס תה חם. אם לא אכפת לכם מרצח.


יום שישי, 11 בינואר 2013

עוד המלצות על סרטים נידחים


טוב, אז אם כבר התחלתי עם דברים-שענבל-נורא-אוהבת-ואף-אחד-אחר-לא-שמע-עליהם-חוץ-מבן-זוגה-ביש המזל-שצריך-לספוג-הכל, אני יכולה להמשיך כבר באותה רוח. והפעם: Grosse Pointe Blank, ששמו העברי הפושר להפליא הוא מפגש בגרוס פוינט ושייקרא גרוס פוינט להלן.

ג'ון קיוזאק משחק רוצח שכיר מדוכא שחוזר לפגישת מחזור בעיר מולדתו ומנסה לחדש את הקשר עם אהבת נעוריו.

מבחינתי, התיאור הזה נשמע כמו סיבה די טובה בפני עצמה לראות את הסרט. מאחר וזו טכנית קומדיה רומנטית, ואקסיומה נודעת קובעת שקומדיה רומנטית עם נשק חם מקבלת יתרון אוטומטי על קומדיה רומנטית סתם (ר' חמים וטעים), הרי שיש לו נתוני פתיחה די טובים. כמו כן, ג'ון קיוזאק נורא חמוד, וכל סרט רומנטי שהוא משתתף בו ושאינו מעצבן כמו נאמנות גבוהה או פצצת ניו-אייג' מבחילה כמו סרנדיפיטי ראוי לתמיכה מירבית.

אז, מרטין הוא רוצח שכיר שלאחרונה מתחיל לזייף קצת בביצועים. בעצת הפסיכולוג שלו (שמנסה נואשות להיפטר מהפציינט הפלילי הטורדני) הוא מחליט לנסוע לפגישת מחזור בעיר מולדתו, גרוס פוינט. הוא מקווה לחדש את הקשר עם דבי, אהבת נעוריו, אותה נטש במפתיע אך מעולם לא שכח. בדרך הוא אמור גם לחסל מישהו באותה עיר – כפיצוי ללקוח זועם על מבצע משובש קודם. בעקבותיו דולקים רוצח שכיר מופרע בגילומו של דן אקרויד שמנסה לגייס אותו בכוח לאיגוד מתנקשים שהוא מקים, שני ביטחוניסטים מפוקפקים שהמופרע הנ"ל שילח בו כאמצעי לחץ, וטיפוס מוזר עם מבטא כבד שמנסה לרצוח אותו כי... ככה, נו. הוא בטח עשה משהו לא יפה.

זה נשמע סוג של דבילי. זה יכול היה להיות דבילי. זה לא. זה כיף. למה? אה-הא.

הדיאלוגים. מעבר לשנינות המובנית ולבדיחות הרצח (הטובות בפני עצמן), יש משהו מאוד... אמיתי... באינטראקציה בין הדמויות (שאינן פסיכופתיות לגמרי). היחסים המתחדשים בין מרטין לדבי נראים כמו יחסים בין שני אנשים עם עבר משותף, לא בין שתי בובות תסריטאיות; כנ"ל הפגישות עם חברים מהעבר. יש מעט מאוד הסברים על הרקע של הדמויות, אבל מהקצת שנותנים לנו התמונה מצליחה להיות ברורה לגמרי. סצינה לדוגמה, רק כדי להבהיר במה מדובר: מרטין עולה לקבר של אביו, שנפטר בהיעדרו, ושלא שמענו עליו שום דבר. הוא ניגש למצבה, שולף בקבוק וויסקי שקנה בדרך, ושופך את כולו על הקבר בפנים חתומות. לאחר מכן הוא שומט את הבקבוק על האדמה, מסתובב והולך. האם באמת צריך להוסיף על כך?

כל סיקוונס פגישת המחזור פשוט מופתי, בכך שהוא מצליח להעביר בדיוק את המבוכה ואי-הנוחות שחשים בסיטואציות כאלה, ובמעט מאוד מילים. אין צורך להסביר כאן שום דבר במפורש: היחסים שהתקיימו בעבר בין האנשים הללו ברורים משיחות החולין הגמלוניות ומהעלאת הזכרונות הנואשת מעט, ואנחנו מקבלים את ההרגשה שבסיטואציה כזו, התגובות שלנו היו דומות מאוד. הבריון השכבתי לשעבר הוא פנינה אמיתית; בעימות קצר איתו מרטין מצליח להתעלם מכל קלישאות סגירת החשבון ולייצר את אחת הסצינות המצחיקות ביותר בסרט, שעם זאת מרגשת למדי.

הפסקול. כיאה לסרט שעוסק באיחוד של מחזור 80 ומשהו, הפסקול מורכב אך ורק מלהיטי אייטיז, אם כי בדרך-כלל מהצד הפחות דביק ומתקתק של המפה. חוץ מזה שנורא נחמד לשמוע סרט עם הפוגז, הקלאש, פיית נו מור ודיוויד בואי מנגנים ברקע, מישהו שם טרח והתאים תמטית בין מילים לעלילה, כך שהאפקט הנוצר הוא בין משעשע (We Care A Lot מנגן בכניסה לפגישת המחזור, I Can See Clearly Now על רקע סצינת התנקשות) למרגש (Under Pressure נשמע ברקע בזמן רגע התגלות קיומי קטן שמרטין חווה – אני עדיין לא מסוגלת לשמוע את השיר הזה בלי לחייך) למגניב (Mirror In the Bathroom נותן קצב לסצינת מכות [ע"ע] מהירה ומוצלחת).

המכות. לגרוס פוינט יש, מן הסתם, אלמנטים של מה שאבא שלי מכנה 'סרט חקלאי'. אבל הזגזוגים המהירים בין אלמנטי-קומדיה-רומנטית לקרבות אלימים מוסיפים לווית חן לאחרונים, ועושים את הראשונים מצחיקים יותר.
מלבד זאת, האקשן פשוט טוב: מהודק, אינטנסיבי ולא מופרך מדי. סצינת המכות שנזכרה לעיל, לדוגמה, נראית באמת כמו קרב מגע ולא כמו כוריאוגרפיה, מה שלא מפחית במאום ממגניבותה. מרטין גם אינו גיבור פעולה בלתי פגיע שיוצא מסיטואציות קטלניות בלי לפרוע את השיער: כששורטים אותו הוא בהחלט נשרט. לשונאי האלימות: בשליש האחרון של הסרט במיוחד יש כמה רגעים גרפיים למדי, אם כי שום דבר שמתקרב אפילו לטרנטינו ממוצע.

הקרוס-ז'אנריות. צריך להיות קצת ערניים כדי לתפוס את זה, אבל גרוס פוינט מתכתב עם שני ז'אנרים קולנועיים מוכרים (ואייטיזיים) באופן מבדר מאוד.

הז'אנר הראשון הוא קומדיות הנעורים האייטיזיות. קיוזאק, כזכור, השתתף בלא מעט מהן, וגרוס פוינט נראה כמו המשכון מטורלל של אחד הסרטים האלה. בפגישת המחזור כולם שם: הביריון הכיתתי, הבלונדינית היפה, החבר הטוב הלוזר והמצחיק שמאוהב בבלונדינית הנ"ל, הבחורה המקורית ויוצאת הדופן שבה הגיבור מאוהב וכמובן מרטין עצמו, שהיה כנראה נער ממשפחה קצת לא מתפקדת עם נטיות אנטי-חברתיות קלות, כיאה לגיבור תיכוניסט אמיתי. אבל עד שהוא חוזר, המשפחה הלא מתפקדת כבר מפורקת לגמרי והנטיות האנטי-חברתיות התפתחו לקריירה של מחסל מקצועי. אז הכל מתנהל כמו שהיינו מצפים מהמשכון כזה להתנהל – מלבד השאלה הקטנה הזו של "אז מה אתה עושה בחיים, מרטין?" (הוא עונה בכנות לכולם, אגב. אף אחד לא מאמין לו).

השני הוא סרטי היאפים. אתם יודעים, הפירמה, וול סטריט, כל הסרטים האלה שעוסקים בהצלחתו הענקית של מקצוען צעיר בחליפה נחמדה, שמגיע מהעיירה לעיר הגדולה ומפתח קריירה מטאורית עד המשבר המוסרי הבלתי נמנע. מרטין (מקצוען צעיר בחליפה נחמדה) סובל לכל הדעות ממשבר אופייני לאחד מגיבורי הסרטים הללו: אחרי כמה שנים של עבודה אינטנסיבית, הוא מתחיל לפקפק בצדקת דרכו המקצועית וחוזר לעיירה הקטנה בה גדל כדי לנסות להתחבר מחדש לאהבה ולתום הנעורים.

הדבר היחיד שדי מנוטרל כאן הוא האלמנט המוסרי. הדמויות האלה הן בדרך-כלל צעירים טובי לב שהסדר הקפיטליסטי חסר הרחמים גורם להם להתנהג כמו סוציופתים, ואז לעבור התפכחות שמחזירה אותם לערכי החמלה, אהבת האדם וכו'. מרטין, לעומת זאת, באמת סוציופת. כל הרציונליזציות שהוא עושה לקריירה שלו לא משנות את העובדה שהוא הורג אנשים בשביל כסף. ההתעקשות שלו להתייחס להכל בתור "רק ביזנס, שום דבר אישי" די מגוחכת, וכולם שמים לב לזה חוץ ממנו. לכן, בניגוד, לסרט ממוצע מהז'אנר, אין פה באמת מוסר השכל נורמלי: הגיבור שלנו דפוק עד היסוד מההתחלה, וכל התפכחות שהוא עובר במהלך הסרט (ויש כמה כאלה) לא באמת יכולה לשנות. הדיסוננס מנטרל כל פרטנציה של מטיפנות ועושה הכל הרבה, הרבה יותר מצחיק.

אני ממש לא בטוחה שהצלחתי להעביר באמת את הקסם של הסרט הזה, שהוא חמקמק-משהו מלכתחילה. אז אסתפק בהמלצה: אם אין לכם בעיה עם אלימות בסרטים, צפו בו, עשו לעצמכם טובה. הוא כיף.

יום שני, 7 בינואר 2013

הֶרְקוּנפְט, מאדרפאקרס


בינתיים, עד שאמצא שוב משהו מסודר לכתוב עליו: פוסט תמונות!


לפני שעזב את גרמניה לצמיתות, סבא-רבא אוטו, שהיה איש יסודי ופוץ עצום, החליט לעשות תיעוד משפחתי מסודר למען הדורות הבאים. הדורות הבאים, מצדם, היו אמורים ללמוד מלקחי ההיסטוריה כדי להתקדם, להשתפר וכמובן לשמור על כבודם האירופי גם בלבנט המיוזע (כבר אמרתי שהיה פוץ?). הדף שמלעלה הוא דוגמה לחוש הדרמה המפותח שלו ("מוצא וגורל") וכן לכשרונו עם עט ודיו. 


יש משהו נוגע ללב  במשפטי המחץ של אוטו שמסיימים את החלק שלו בכתובים, כמו גם פאתוס לא מבוטל. ההיאחזות הנואשת שלו בקולטורה של אירופה שנשארת מאחור סטריאוטיפית להפליא, אם כי כנראה גם זה לקח שנלמד מאבותיו - שמנו, לפי המחקר שלו, די הרבה סוחרים טובים וכמה וכמה משוררים כושלים. (האהוב עלי הוא אחד, משה מנדלסון [אין קרבת משפחה לההוא הידוע], שכתב שיר הלל לכוחות הגרמניים ששחררו את עירו מנפוליאון ונאלץ לנוס על נפשו יומיים אחר-כך, כשנפוליאון כבש את העיר חזרה.) כפי שניתן לראות במפה למעלה, למשפחה אכן הייתה מורשת כלל-אירופית נאה, שהתבטאה בבריחה מבוהלת בין מדינות כל 60 שנה בממוצע, בדרך כלל מסיבות טובות. 

המפורסם בשושלת הוא פלוני ר' מרדכי, שקנה את תהילתו כמ"מ של המהר"ל מפראג וככותב פירוש לשולחן ערוך שכמעט התקבל, אבל בסוף לא. גלמים לא היו לו, אבל האגדה מספרת שאיזו אצילה נוצריה ניסתה להפיל אותו למיטתה, וכדי לחסוך מצאצאיו את כאב הראש הוא התפלל שעד דור עשירי הם יהיו נורא מכוערים (כנראה הניח שאחרי עשרה דורות כל האצילות הנוצריות התאוותניות כבר ייכחדו). האם זה הצליח? תוכלו לשפוט בעצמכם עוד רגע. סבא שלי, שהיה הדור העשירי, היה די נאה, אבל לאחיו הגדול היו אוזניים אימתניות. אז אולי זה עובד רק על בכורים, מי יודע.   

ועכשיו - יהודים זעיר-בורגנים מהמבורג!
תמיד טוב לדעת שאי-שם בחומצות הגרעין שלך מסתתרים גנים של מקדחה. כמו כן, הרגע המביך הזה כשאת מבינה שאבות-אבותייך צייתו לאופנות האיומות של תקופתם

ונטו להילחם בשביל הצד הלא נכון

כשתמונות הילדות המביכות שלך נשארות במשפחה 4 דורות קדימה
סבתא-רבא נשלחת משמיים כדי להציל את הלוק המשפחתי מהקללה
אולי הקללה הייתה רלוונטית גם לארכיטקטורה?

בשלומיאליות משפחתית אופיינית, כל החומר הנחמד לעיל נפל לידי כמה שנים טובות אחרי שעשיתי עבודת שורשים, שיצאה די גרועה כתוצאה. אם ילדיי ההיפותטיים ייאצו לעשות גם מין דבר שכזה, יהיה לי הרבה יותר עם מה להציק להם - בטח שבשלב שהם יחליטו למרוד ולהצהיר שאין להם אב ואם, או משהו כזה.

אגב, שמו של אוטו צץ ועלה שוב כשהסתבר לי שאדם באותו שם, שהיה כנראה חלק מענף שהתפצל באמצע המאה ה-19, ועזב את גרמניה, היה ראש העיר היהודי הראשון של בלפסט. כבוד! ברוח הכללית של הפוסט הזה, כיום ניצבת בבלפסט מזרקה ממש מזוויעה על שמו. שורשים. הם בכל מקום.