Some Tuesday Silliness

Sooo, you know what's it like when you have a day at home, and you have to work, but it's cold and you're bored stiff and you have a migraine, so instead you write a stupid joke-fanfic for a guilty-pleasure action movie, with a punchline that nobody will understand? And you know how do you intend for it to be a vignette, because really, for how long can you draw it, and it turns into four full pages before you know what's going on?

No?

Oh well.

The movie in question is Equilibrium, a profoundly idiotic action flick whose main attraction is trying to capture each and every dystopian reference (read: something stolen) they managed to cram in. It's about this guy who kicks ass in a long black coat for a totalitarian dictatorship where they outlawed emotions.. It opens with a scene where they verify the originality of the Mona Lisa and then burn it. They would've burned it even if it wasn't the original, but what the hell, if you have an Original Mona Lisa Identifier I guess you might as well use it. It is not the only thing there that doesn't make sense. 

If that wasn't clear enough, this thing is completely pointless unless you've seen the movie. 

הרהורים אישיים מפוזרים ביותר בעקבות אירועי איינשטיין

1. די מרגיז שלפי הרגשתי, את כל הכתוב מטה אני מסוגלת לדסקס בכנות רק עם חברים שלא הכירו כל-כך את אריק איינשטיין מלכתחילה (במקרה שלי, בעיקר יוצאי רוסיה מסוימים). יש לי הרגשה ברורה שאם אעז להגיד משהו בסגנון למי מחבריי הטובים והאחוס"לים יותר, הם יפתחו עלי עיניים כאילו אכלתי להם את החתול. ומכאן לנקודה הבאה:
2. כל הבלגן ביום וחצי האחרונים חידד לי איזו תחושת חוסר שייכות מהותית שרודפת אותי כבר איזה זמן. אני לא בטוחה מה השתבש, כי לכאורה אני בדיוק מהרקע המתאים, ונראה שזה – והמשכיות בין-דורית – הוא המפתח כאן. אבל כשאני חושבת על זה כל האתוס, שלא לומר המיתוס, של ארץ-ישראל-הישנה-והטובה-הו-מה-יהיה-עליה-הו התקיים בבית הוריי במין צורה מאוד חלקית ועקומה. היו אייקוניי ישראליות פופולריים אצלנו (כוורת, הגשש, מתי כספי) אבל אף אחד מהם לא מעולם היה סמל להיתלות בו. אז הייתה לי את הקלטת של כמו גדולים כשהייתי קטנה, והיא הייתה נחמדה ואהבתי אותה; אבל איכשהו זה לא בנה אצלי נוסטלגיה כבדה כמו שאני רואה מסביב, שלא לדבר על הרגשה שאיזה משהו מהותי בישראליות אבד. אני רואה חברים מתאבלים עמוקות יחד, ואני מרגישה שאני עומדת מבחוץ. 
3. מהזווית הסוציולוגית, אולי השוני הקטן אך המפתיע הזה נובע מכך שאני שייכת למקבץ האחוס"לי (בעדר טרמינולוגיה יותר טובה) רק בחפיפה: צד אחד של המשפחה אחו"לי, צד שני – אחס"לי. המשפחה של אבא שלי הייתה ממעמד הפועלים ומכאן, מטבע הדברים, לא מפא"יניקית; מהצד השני היו סוציאליסטים אמידים ומקושרים, שעלו לארץ רק בסוף שנות השישים ומעולם לא נטמעו תרבותית. כך שכל העולם הזה, של החבר'ה על הדשא וחוף מציצים, היה שם – אבל קצת ליד, לא באמת בפוקוס.
4. ובכלל, אני לא חושבת שראיתי אף פעם בבית את גישת 'נפלה עטרת ראשנו' שמאפיינת את היום וחצי האלה (ובאופן קצת פחות מטורלל, את כל הפעמים האחרות שאחד מ'אחרון הנפילים' מת). כאשר מדובר באנשים שנפטרו בשיבה-פחות-או-יותר-טובה, התגובה בדרך כלל הייתה משיכת כתפיים, או כדברי הציטוט שאבא שלי אוהב לומר במקרים כאלה, ושאין לי מושג מאיפה בא (הגשש?): "הלך? הלך. גם בן גוריון הלך. כולם הולכים בסוף."
5. האיש המצוין ההוא שכותב את 'תניח את המספריים ובוא נדבר על זה' (חפשו בפייסבוק עם טרם, לא תצטערו) צודק: כל קולות 'הארץ הולכת פייפן' שנשמעים מסביב כנראה טועים. הארץ לא הולכת פייפן, היא משתנה, כי זו דרכו של עולם; רוצים שתשתנה לכיוון שלכם, קומו ותעבדו על זה במקום לקונן. נבואות זעם על התבהומתנו הבלתי נמנעת היו גם כשאריק איינשטיין היה צעיר. הברנז'ה שהוא היה חלק ממנה נחשבה בזמנו לסמל של אובדן דרך, דור האספרסו הנהנתן שבעט בערכי ההתיישבות העובדת. נבואות הזעם משרתות, בסופו של דבר, בעיקר את תחושת הערך העצמי של המנבאים.
6. במשך רוב היום אתמול חששתי שבשלב כלשהו בת-דודי החיה בברלין(!) תשלח לי הודעת וואטסאפ על כמה זה עצוב שדברים במדינה כבר לא אותו דבר, ומה יהיה על ישראל וכו', מה שייצור התאבכות בונה של קלישאות ויגרום לגולגולת שלי לקרוס פנימה. היא שלחה הודעה באזור 2, אבל כשפתחתי אותה בנשימה עצורה גיליתי שהיא שואלת אם אני לא חושבת שכל הטקסיות מסביב מוגזמת קצת. כך ניצלתי מסכנה נוראה. 
7. זה עצוב שהוא מת.
8. לא חושבת שיצא לי כאן משהו מגובש או אינטליגנטי במיוחד, אבל זהו, פרקתי. 

הערה על חוסר קונסיסטנטיות מסוים וסיבותיו

אז נכון יש את הדבר הזה בסדרות אמריקאיות, כשמופיעה איזו מגדת עתידות ומנבאת משהו נורא שעומד לקרות? ונכון שדמות אחת תמיד תהיה ספקנית ומזלזלת, ואחרת תיבהל ותגיד שאולי יש בזה משהו, ובמשך כל הפרק יהיו כל מיני סימנים קטנים ומבשרי רעות שמצביעים על כך שהנבואה עומדת להתגשם, והדמות הספקנית דבקה בספקנותה ואומרת משהו בסגנון "אנחנו קובעים את הגורל של עצמנו!", ואז הם מצליחים בעבודה משותפת למנוע את הדבר הנורא והבלתי-נמנע לכאורה? עד כאן הכל בסדר, אבל הקטע המוזר מגיע כשתמיד – אבל תמיד – יש בסוף איזה טוויסט שמראה שהנבואה דווקא כן התגשמה. לפעמים באופן מלא (מישהו שחזו לו שימות אבל ניצל מתמוטט פתאום מהתקף לב) ולפעמים כקריצה מחויכת (הגיבורים יוצאים מהחדר, ואז פתאום קורה משהו קטן שהולם את התחזית), אבל תמיד משהו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דוגמה טלוויזיונית שבה מנבאים משהו שסתם לא מתגשם.

יצא לי לתהות בנוגע לדפוס המוזר הזה. מה אתם מנסים להגיד, אנשים מהטלוויזיה? הכל ידוע מראש או לא? יש כאן איזה מתח בלתי פתור, ונדמה לי שהצלחתי לזהות חלק ממנו.

ביוון העתיקה, נאמר, הכל היה פשוט. הטרגדיות הקלאסיות מבהירות לנו יפה מאוד איך דברים עובדים: ניבאו נבואה והיא תתגשם, וככל שבני-התמותה ינסו יותר להימנע ממנה, היא תתגשם יותר. לא שאם הם לא היו עושים כלום היא לא הייתה מתגשמת, כנראה (אם כי אני לא בטוחה כמה ההנחה הזו נבחנה בספרות). הגורל הוא יודע כל, סטטי ובלתי משתנה. לנו נותר רק לבחור באיזו מידה של חן אנחנו נכנעים לו.

התרבות המערבית (רובה, כן? לכל מי שחושב לקפוץ לי פה עם קלווין) נפטרה מהתפיסה הזו בשלבים איטיים, החל מרעיון השכר והעונש, שמטיל על האדם את האחריות לייעודו הסופי (גם אם הרשות השופטת היא על-אנושית) וכלה בהומניזם החילוני שמהלל את זכות האדם לבחור את דרכו מתוך שימוש בתבונה. הפטליזם העמוק של העולם הקלאסי נחשב (מלבד אצל מכחישי מציאות מקצועיים שמסוגלים להחזיק באמונה שהכל נגזר ועם זאת, ברמת המיקרו, הכל לטובה, ויש מקום לחשוד שגם הם לא בדיוק התעמקו בסופוקלס) למייאש מאין כמוהו, ויותר מכך, לאנטי-אנושי. התפיסה הליברלית הקלאסית מניחה שהאדם הוא בעל רשות, רצון חופשי וזכות בחירה, ושהאחריות לגורלו מצויה, במצב הבסיסי והרצוי, בידיו.

אבל לא אלים אנחנו ולא בני אלים, ולא יכולים לקבוע את דרכנו מתוך שליטה מלאה בעולם שסביבנו. מה שנותר לנו הוא לנסות ולפלס לנו דרך כמיטב יכולתנו בתוך מערכת כאוטית שגדולה מאיתנו בהרבה, ושאין לנו מושג מה באמת קורה או יקרה בה בכל רגע נתון. בעולם בו הכל ידוע מראש, יש לנו לפחות את הנחמה שבסדר ובמשמעות, בידיעה שכך הדברים מוכרחים להיות. בעולם שלנו, אלה המשמעות והמחיר של ויתור על הפטליזם: הכרה בכך ששום דבר לא מובטח או ברור או ידוע, שאפשר להיכשל בקלות, ושיש סיכוי סביר שהכישלון יהיה אשמתך. מעבר לכך, יש כאן הכרה בכך שמעבר לחוקי הפיזיקה אין בעולם שום סדר שאנחנו לא קובעים בעצמנו, ושאיננו, לכן, מלאכותי ושביר.

והמקום המדויק שבו קשה נורא לבטא את המצב הזה הוא הכתיבה. כי פה נמצא כל העניין בכתיבה: העמדת פנים שיש סדר בכאוס, שמה שבמציאות הוא שטף של רגעים אקראיים שמתנגשים זה בזה ונפרדים שוב כשהם יוצרים ביניהם קשרים רופפים ומצטלבים של סיבתיות הוא בעצם מבנה מסודר, עם התחלה ואמצע וסוף ושיא ופיתרון, או במילה אחת, נרטיב. אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה חייב לירות בשלישית; פרט בעלילה יכול להיות, במקרה הגרוע ביותר, red herring, שנוצר ספציפית כדי להסיח את הדעת, אבל לא משהו אקראי לגמרי שסתם עבר בדרך. למיטב ידיעתי, זה מכשול שאולי רק כמה כותבים אוונגרדיים במיוחד הצליחו לעקוף. כתיבה עלילתית לא יכולה לתאר באופן מלא אקראיות וסתמיות, כי אז היא לא תהיה כתיבה עלילתית.

ומה קורה כשיש נבואה בשטח? כמובן שיכול להיות שלא יקרה כלום; למעשה, אם אנחנו הולכים עם האידיאולוגיה, שרוב כותבי הסדרות האמריקאיות משלמים לה לכל הפחות מס שפתיים, לפיה העתיד עוד לא כתוב, הדבר ההגיוני ביותר הוא שלא יקרה כלום. אבל משהו פה יותר מדי לא נוח. גם כשהלקח שהם מנסים להעביר הוא דבר אחד, יוצא שהם מספקים הוכחות דווקא לכיוון השני – כי באיזשהו מקום, קשה לסבול את המחשבה שבתוך מסגרת קבועה מראש, שחוקיה אינם באמת חוקי העולם שלנו ובה כן יש לדברים משמעות, משהו שנשמע משמעותי נאמר סתם ככה. הפרק נכתב כדי ללמד אותנו את הלקח שגורלנו בידינו; אבל עצם קיומו של רצף אירועים שמסודר כדי ללמד לקח כלשהו מסתדר דווקא עם התפיסה ההפוכה. בתוך מסגרת מושגית כזו, הנבואה לא יכולה שלא להתגשם.   

אם נרחיק לכת קצת יותר באותו קו מחשבה, נוכל לומר שנבואה, עוד מבנה טקסטואלי שנכפה על הבלגן של המציאות, מקבילה במובן מסוים לנרטיב; ששמיטת הקרקע מתחת לנבואה, הצגתה כמבנה אקראי וסתמי, תשמוט את אותה קרקע מתחת לחשיבות ולמשמעות של הנרטיב עצמו, מהלך שרוב הכותבים שאינם אותם אוונגרדיסטים שנזכרו קודם לא כל-כך רוצים לעשות. כמובן שכאן אני כבר מתחילה להשתעשע בספקולציות, אבל זה בלוג ומותר לי. למי אכפת, כל מה שכתבתי חסר משמעות בכל מקרה. 

דון ג'ון מחנך את הברברים

זה סרט על סקס, אז יש דיבורי סקס. אם זה מפריע למי מקוראיי הדמיוניים, אנא דלגו.

תרגיל באינפוגרפיקה

קרעכצן לפניכם

שלושה דברים שטוב שנחשפתי אליהם לפני גיל 15

מדי פעם אני נתקלת ביצירות (ספרים, סרטים, משחקים, בכלל) שנראות לי חביבות אבל חסרות. הן מהנות, וחלק מהתוכן מדבר אלי, אבל משהו בהן נראה בוסרי או לקוי טכנית באופן שלא מאפשר לי להעריך אותן לעומק. אבל, ואני יודעת שזה יפתיע את כל מי שמכיר אותי, לא נולדתי ביקורתית. כך שאי-שם, בין גיל הינקות לגיל הסנוביות, הצליחו להגיע אלי כל מיני דברים שאהבתי אהבה גדולה למרות שבסטנדרטים המחמירים שלי היום הייתי רואה אותם אחרת. הבה נבחן כמה מהם על ציר התפתחותי (ואיכותי).

בלגריאד ומלוריאן

הו, אדינגס, ידיד נעוריי, מפלט ילדותי. הפגישה הראשונה שלי עם פנטזיה אפית (או נוסחתית, או איך שלא קוראים לזה היום) הייתה עם רומח הדרקון (בתרגומו ההרבה-יותר-מדי-טוב-בשביל-חומר-המקור של עמנואל לוטם), אבל הסדרה של אדינגס הייתה ביתי הקלישאי האמיתי מיום שנתקלתי בה אי-אז באזור כיתה ד'. שקעתי בעליל במפות ובגאוגרפיה, צחקתי מהבדיחות, צרחתי על הגיבור שיפסיק להיות כזה אהבל, שמחתי כשהוא הפסיק, תכננתי איך ללהק את כל הדמויות למיני-סדרה. חסרת ניסיון שכמותי, העלילה הלעוסה במכוון על נער-חווה-שהוא-בעצם-יורש-של-משהו לא הפתיעה אותי במיוחד, אבל גם לא גרמה לי לרטון בתסכול. אפילו את הפריקוולים קראתי בלהיטות אדירה ברגע שיצאו בעברית. התובנות הראשונות שלי על תרגום נבעו מהעובדה ששמה של הקוסמת האדירה פולג(א)רה אוית אחרת בכל ספר.

 ברבות הימים, כשחזרתי לעיין בספרים בשפת המקור, הפגמים כבר ניכרו. הנוסחתיות של העלילה אמנם מכוונת, אבל התיאורים מאוד לא אחידים, השימוש בשמות-תואר (במיוחד בבלגריאד) נפשע ממש, והיחס לסקס פוריטני להדהים, בפרט ביחס לכמות האלימות. גיבורינו מקצצים את דרכם מבעד למאות חיילי אויב צורחים ומפרפרים, אבל מסמיקים כשמישהו מזכיר תחתוניות. אם הייתי קוראת את הספרים לראשונה בגיל מבוגר אני מניחה שהייתי נהנית הנאה מהוססת מחלק מהבדיחות, מגלגלת עיניים מול חלקים גדולים משאר הסיפור, ומסכמת שזה לא נורא, ביחס לז'אנר. אבל כשהייתי בת 10 כל מה שהיה אכפת לי הוא הכיף  שבפנטזיה, חד וחלק. וההרגשה הזו פשוט חזרה כשקראתי אותם שוב – לרבוץ לבד בחדר ולשקוע לגמרי בעולם אחר. אז גאריון, בלגראת, משי – אני אוהבת אתכם. תודה שעשיתם את הילדות שלי קצת יותר שמחה.

פרנהייט 451

את פרנהייט קראתי לראשונה באזור גיל 14, כנראה (כתבתי עליו דו"ח קריאה כשעוד הייתי תחת מלוא הרושם, והדו"ח הוגש למורה שלמידה אותי בכיתות ח'-ט'). האחראית היא מן הסתם אמא, מעריצת בראדבורי נודעת. נדמה לי שהוא השני שקראתי מבין שלוש הדיסטופיות הגדולות (אחרי 1984 ולפני עולם חדש מופלא), והוא די פוצץ לי את המוח. בראדבורי הפיוטי לחץ אצלי על כל מיני כפתורים, שהעיקריים מביניהם כנראה היו כפתור תולעת הספרים וכפתור הניכור. לעזאזל, חשבתי, סוף מישהו שמבין כמה מעיק לי ליד שטחיות רועשת, מבין באמת למה לרצות לברוח לבית מבודד ולקרוא כל היום! קראתי אותו שוב ושוב, התעמקתי בו, ניתחתי אותו. הוא נראה לי כמעט מושלם.  

לאורך השנים למדתי לראות את הפגמים שלו, את הפשטנות שאורבת בשאיפה לפשטות ולאותנטיות, את הצדקנות ההיסטרית-מעט שמאפיינת הרבה דיסטופיות מעצם טבען, את העובדה שהדמויות הנשיות הן גזירי קרטון – עזבו, שכל הדמויות (מלבד מונטאג וביטי) הן גזירי קרטון שנועדו לייצג תופעות ולא אנשים. אבל בגיל 14, כאשר התחושה הזו, של מתבונן בודד שמבין פתאום את העולם מתוך סביבה שטחית ומנוכרת ועוינת, חזקה ביותר, כאשר עדיין אין ניסיון, אינטרוספקציה או אירוניה מספיקים בשביל להבין את הכשלים במגלומניה הזו של גיל ההתבגרות – אז כל הפגמים האלה נעלמים, והדברים הטובים הרבים שיש בספר הזה פוגעים בול. אני שמחה שקראתי אותו בגיל 14, כי אחרי כן כבר יכולתי לראות מה חסר, אבל היופי הראשוני שלו לא נגרע. הוא עדיין הדיסטופיה החביבה עלי, וקטעים ממנו עולים אצלי לא מעט; אני עדיין מגנה עליו מפני מבקרים, גם כשאני יודעת שיש משהו בדבריהם.

דוני דארקו

אם הייתי רואה את דוני דארקו לראשונה בגיל 20, כנראה שעדיין הייתי חושבת שהוא יופי של סרט. סרט התבגרות רגיש ומצוין, הייתי אומרת אז. אבל כשראיתי אותו, באמצע גיל העשרה הלא מאוד נעים שלי, הוא לא היה סרט התבגרות – הוא היה סרט עלי.

כלומר, עזבו אתכם מארנבים ענקיים ושאר פרפראות. דוני עצמו פשוט היה אני בת ה-15, רק ביקום מקביל שבו אני נער אמריקאי שלוקח תרופות אנטי-פסיכוטיות. עשר דקות לתוך הסרט, כשדוני אומר "בעיות רגשיות? הא, גם לי יש! איזה סוג יש לאבא שלך?" רציתי לקפוץ מהכיסא ולחבק אותו, או לפחות לטפוח לו על השכם במין אופן מגושם. עשרים דקות פנימה, כשאבא של דוני מסיע אותו לפסיכולוגית, רציתי למות מרוב שהדינמיקה ביניהם מדויקת – הרצון הטוב והמבוכה מצד האבא, איש אחר מדור אחר, הריחוק שדוני מנסה לשמר. וכשדוני אומר לאמא שלו "איך ההרגשה, להיות אמא של פסיכי?" עדיין נשבר לי הלב לחתיכות, כי גם אני הייתי שם.

לי, למרבה הצער, מעולם לא יצא לומר למורה לספורט (שנראתה בדיוק כמו המורה בסרט, אבל זה לא כל-כך מפתיע – מזמן כבר הגעתי למסקנה שמשבטים אותן באיזה מפעל) שתדחוף לעצמה ספר לתחת, או לגורו ניו-אייג'י מתועב שהוא האנטיכריסטוס המזוין. לא שלא רציתי. גם גרטשן לא היה לי, כי לא היו לי שום יחסים עם בנים (שלא לא לדבר על אהבת אמת) עד עמוק בתוך תקופת הצבא. אבל לדוני היה לו"ז הרבה יותר מוגבל, אז לא נטרתי לו טינה על הדברים שהוא הספיק לעשות.

דארקו נשאר מבחינתי סרט כמעט מושלם מכל בחינה, גם העלילה הפנטסטית-מד"בית שכוחה בערפולה וגם הסוף, שגרם לי לפרוץ בבכי כמו שמעט מאוד סרטים הצליחו לעשות. אבל מה שתמיד אזכור לסרט הזה הוא שלתקופה מסוימת, לפני שהמצב נהיה טוב יותר, הוא היה עלי. 

סיכומי שנה, עבור הרבה אנשים, הם בעצם תירוץ משמח לאוורר את כל הטינות והמררות שהצטברו במהלך השנה האחרונה ולהיראות כאילו הם עושים זאת מסיבה מיוחדת. למה שלא אנסה גם.

השנה האחרונה, ובמיוחד החצי השני שלה, הייתה בעיקר תקופת ביניים ששום דבר לא קורה בה, וכאלה לא מועילות לי במיוחד. היא התאפיינה, מבחינתי, במיאוס (מאנשים שמסרבים להפתיע אותי, מסרבים להתעלות על המגבלות הידועות, מסרבים לומר משהו שלא נשמע לי שחוק) ובדידות (תזכורת מתמידה כמה קשה לי להתחבר, כמה קשה אני צריכה לעבוד בשביל לשמר קשר, כמה מעט אני מסוגלת לעורר אכפתיות). כך שאני לא יכולה לומר שהשנה הזו מסתיימת עבורי באופן חיובי במיוחד.

כולנו סובלים מאותה התמכרות לציונים שרירותיים בזמן, מהרגשת החשיבות המזויפת שניתנת ליו שהוא בדיוק כמו כל יום אחר מלבד העובדה שהמספר המציין אותו אחר. אבל מי יודע. אולי אני אקום מחר בבוקר והכל ייראה אחרת, כל הדברים הרעים יעלמו וכל הדברים הטובים שוב יראו כאילו יש בהם משהו. נותר לי לחיות ולראות. שנה טובה.

קצת על סקייפול, משום מה

(כותבת את זה רק שנה אחרי שהסרט יצא. רלוונטיות? פחחח, לחלשים)

"מה שלומך? עדיין אוהב את אנגליה?"

זו אחת השאלות הראשונות שנשאל ג'ורג' סמיילי בתחילת החפרפרת לג'ון לה-קארה, והיא מרחפת, באופן כזה או אחר, מעל הספר כולו. האם רבי המרגלים הבריטים, לוחמים למען אנגליה מזה עשרות שנים, עדיין אוהבים אותה – ומי מהם כבר מספיק לא אוהב אותה כדי לבגוד בה? מעבר לכך, מה בכלל נשאר לאהוב באנגליה של תחילת שנות השבעים – הפוסט-אימפריאלית, הזקנה, המובסת? מה נותר לאנשים ש"אומנו לאימפריה, אומנו למשול בגלים" כש"הכל הלך, הכל נלקח"?

בעצם אותן שנים, תהיות נוגות מסוג זה נראו כדבר האחרון שבעולם שמטריד את ג'יימס בונד. בונד, בהגדרתו המפוקפקת כ"מרגל" שכולם בכל מקום יודעים מי הוא, היה האנטיתזה טובת המזג והשרמנטית לגיבורים האפרוריים והמדוכאים של לה-קארה. הלכי הרוח במוקדי הכוח הבריטיים, שנטו באותן שנים לביקורת עצמית קשה שהגיעה לא פעם עד סימפטיה ברורה לאויב, לא באמת התקיימו בעולמו של בונד (של הסרטים, לכל הפחות, אבל זה הבונד החשוב יותר). עמימות מוסרית? הא! חתרנות קומוניסטית? רוסים עם קרני לייזר! תבוסתנות וייאוש? מה זה, לעזאזל, ואיפה הבחורות?

זה היה כיף, אין ספק, אבל עם השנים העסק דעך. הבום הפתאומי של נפילת בריה"מ, שהמיט אסון על כל-כך הרבה עולמות פיקטיביים סבירים לחלוטין שסמכו על מלחמה בין-גושית שתימשך לפחות עוד מאתיים שנה, חיסל באחת גם את ההצדקה המידית לקיומו של בונד. במהלך שנות התשעים והאלפיים נעשו ניסיונות חלושים לעדכן אותו עם יריבים הולמים יותר (טרוריסטים כאלה ואחרים, פושעים פוסט-סובייטים הלומי גלסנוסט, צפון קוריאנים), אבל כולם ידעו שזה כבר לא זה: ימי הזוהר חלפו לבלי שוב, וגיבורי אקשן מודרניים יותר עברו לקדמת הבמה בעוד בונד הופך בעיקר לפלטפורמה לפרסום מותגי יוקרה.

קזינו רויאל, שיצא ב-2006, נתן זריקת מרץ חדשה לסדרה המקרטעת. למיטב זכרוני, הוא היה בין הראשונים בז'אנר הריבוטים, והשתמש ברוב רושם באפקט בניית המיתולוגיה המושמץ (בעיקר על ידי) שעוד לא היה אז עד-כדי-כך מאוס. מעבר לכך, היללו המבקרים, הוא עשה את בונד ל"אנושי" יותר, מותאם יותר לתקופה שמעוניינת פחות בגיבורי-על בלתי פגיעים ויותר בפרוטגוניסטים שבירים פסיכולוגית ועמומים מוסרית.

הסרט הבא אחריו, קוואנטום של נחמה (או משהו של בוריס, כפי שהעדיפו לקרוא לו בחוגים מסוימים) היה מין בלוב מוזר, חסר אופי בונדי או כל אופי אחר. הבה נתעלם ממנו – נראה שזה מה שכולם עושים בכל מקרה.

ואז, בשנה שעברה, יצא סקייפול. אחרי הכישלון של המשהו של בוריס, כולם הסכימו שסקייפול, אם לא יצליח להרים איכשהו את הסדרה, הולך לקבור אותה סופית. הוא הצליח. הוא ממש הצליח. למעשה, הוא כל-כך הצליח שתוך זמן קצר למדי הוא עקף את כל סרטי ג'יימס בונד האחרים, עקף עוד כמה דברים והפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר בבריטניה אי-פעם. הבריטים אהבו את הסרט הזה, מאוד מאוד. מה קרה כאן?

טוב, אז יש לנו את בונד, שבעקבות טעות פיקודית מטופשת בתחילת הסרט נעלם ונחשב למת. למעשה, הוא לא מת, וגם לא סובל מאמנזיה או שטוף מוח או שבוי אצל שבט תמנונים מרקסיסטים: הוא החליט שנמאס לו, הוא זקן מדי בשביל החרא הזה, ופרש לאיזה אי טרופי עלום שם הוא מבלה את זמנו בשתיית בריזרים, סיכונים מיותרים ומזמוטים. אבל אויה, המולדת קוראת: מישהו מבצע פיגוע בקנה מידה קטסטסרופלי במפקדת ה-MI6, בלב לונדון, ובונד נקרא שוב לדגל.

אז הוא חוזר, ומסתבר, במפתיע, שהוא באמת זקן מדי בשביל החרא הזה. לבונד בסרט הזה יש צלקות, שיער שיבה וידיים רועדות; הוא נכשל באופן מחפיר במבחני החזרה לשירות, וחוזר לפעילות רק בגלל התערבותה הפעילה של M, שגם היא מוצגת (ע"י ביצועיסט צעיר ממשרד הביטחון שנשלח לבקר את פעילותה) כשריד ארכיאולוגי עייף וחסר אונים מול האיום האקזוטי החדש.

בקיצור, יש לנו כאן סרט בונד שבו גיבור העל הבלתי מנוצח, זה שיכול לשרוד שואה גרעינית בלי שתוזח ולו קווצה משיערו, פתאום הזדקן ונהיה לא רלוונטי בעולם החדש. בונד הוא מייצג של תקופה שחלפה, שריד מעידן אחר שעדיין מתעקש להילחם למען מדינה שכבר בעצם אינה אותה מדינה, שאולי קיימת רק בזכרונו ובזכרונן של כמה ענתיקות אחרות שלא יודעות מתי לצאת מהמשחק. במילים אחרות, הוא חטף התקף לה-קארה. אבל מפני שבכל זאת מדובר כאן בבונד, האמביוולנטיות שהיא מצב קיומי בחפרפרת הופכת בסקייפול למכשול שיש להתגבר עליו, וחשוב מכך – אפשר להתגבר עליו.

הגילוי הקיצוני והמובהק ביותר של התמה הזו מתרחש במהלך ועדת חקירה (כה ביורוקרטי וקורקטי, כה אנגליה החדשה) אליה נקראת M כדי להסביר את מה שנראה כשורת מחדלים, ובעצם להגן על קיומה של המחלקה שלה. M נותנת הרצאה על מפת האיומים המשתנה אחרי נפילת הגוש הסובייטי (בדיוק מה שהפך את בונד למיותר בשנות התשעים) ואז, די מחוץ להקשר של הסצנה, אבל מאוד בהקשר של האווירה הכללית של הסרט, היא מצטטת את טניסון – טניסון, למען השם! – וספציפית, את השורות החותמות את יוליסס שלו:

We are not now that strength which in old days

Moved earth and heaven, that which we are, we are;

One equal  temper of heroic hearts, 

Made weak by time and fate, but strong in will

To strive, to seek, to find, and not to yield.

אתם הבנתם את זה? "איננו עוד אותו הכוח, אך הננו אשר הננו", למרות הכל אנחנו עדיין כאן, אנגליה-הישנה-והטובה עדיין כאן. ובונד, הסמל של אותה אנגליה – אנגליה האמיתית, לא הדבר הרכרוכי הזה שאנחנו מקבלים היום – עדיין חזק. אז מה אם השיער  קצת מאפיר והידיים כבר לא יציבות כמו פעם? האסטון עדיין במוסך, רק מחכה להתנעה. בונד עדיין אוהב את אנגליה, ועדיין היחיד שיכול להציל אותה.

סקייפול די דומה לקודמו, קזינו רויאל, בכך שהוא מונע בחלקים גדולים על-ידי רגעי "מיתולוגיה". אבל בעוד בקזינו רויאל העסק סתם היה שם כדי לבדר, כאן יש מימד נוסף. בעוד הרפרנסים לבונד הקלאסי בקזינו רויאל היו פזורים לאורך הסרט בעיקר כקריצות (מלבד האחרון), בסקייפול רובם ממש לא בדיחות, אלא קרשנדו. אחרי סרט מלא ספק ותבוסות משפילות, פתאום צצה האסטון הכסופה שגם יורה טילים – איזו התרגשות – ובסוף הסרט, כאשר הכל פתאום נופל חזרה למקום ויש לנו את M  המסורתי ואת מיס מאניפני, אנחנו מבינים שאנחנו יכולים להירגע. הכל חזר לסדרו, הכל כמו שהיה פעם.

מה שנחמד הוא שהעבר שמתגעגעים אליו בסקייפול הוא לא האימפריה אלא המלחמה הקרה עצמה! (Christ, I miss the cold war, אומרת  M עצמה באחד הקטעים היותר מצחיקים בקזינו רויאל). אותה תקופה שאצל לה-קארה היא שיא הדיכאון, שיא הנוסטלגיה לעבר רב-העוצמה והייאוש מהעתיד המעורפל, היא פתאום אותו עבר אבוד ואהוב. זה היה לח, עגמומי ומסריח מדגים, אבל היי, זה היה שלנו.

כל העסק הזה הוא כמובן משל ברור למה שעבר על סדרת סרטי ג'יימס בונד במרוצת השנים, אבל הסאבטקסט עמוק יותר. אנגליה של העולם האמיתי השתנתה בצורה רצינית בעשרות השנים האחרונות. מהממלכה הסוציאל-דמוקרטית האפרורית של שנות הששים-שבעים היא הפכה ליצור אחר, הרבה יותר קפיטליסטי, הרבה יותר מחובר לשאר העולם, והרבה פחות קשור לשרידי העבר המהולל. תהליכים פוליטיים ותרבותיים יצרו אנגליה חדשה, שבה רב-תרבותיות החליפה את הלאומיות, המעמדיות הנוקשה התרופפה עד נשברה והקסנופוביה המתנשאת התחלפה בשיתוף פעולה ידידותי עם האיחוד האירופי ההולך ומתחזק. אנגליה של היום היא, בפשטות, הרבה יותר מעודכנת ומגניבה מאנגליה של שנות השבעים; והגיוני שהיא תתייחס לקודמתה כמו אבא זקן וקצת מביך, מהסוג שמספר בדיחות סרות טעם ושמתביישים להפגיש עם החברים.

אבל יתכן שזה לא כך, ויתכן שההצלחה הפנומנלית של סקייפול מצביעה על רעב למשהו אחר. ישנו, כנראה, הלך רוח מסוים שלא מוצא את עצמו בכל הקוסמופוליטיות החדשה הזו. נדמה, לי לפחות (מנקודת מבט חיצונית שבוודאי מפספסת רבדים סוציולוגיים שלמים), שבכל פעם שראש עיר עולה לדבר על celebration of diversity, יש איזה אלמנט באנגליוּת שמתקומם ומחפש חזרה למה שהיינו פעם. זה לא עניין גזעני, כך נראה, או לפחות לא ממש, אבל כן יש כאן געגוע לסממני ה"שורשיות" שהתמוססו תחת לחצי הגלובליזציה.

אלמנט אנגלי אחד שדווקא לא כל-כך נוכח בסרט הוא האירוניה המפורסמת: סקייפול פשוט פטריוטי ברמות קשות, שנראות לי חריגות מחוץ לסרטים שעוסקים במלחמת העולם השנייה. כל השוטים שבהם בונד מביט על קו הרקיע של לונדון בעוד היוניון ג'ק מתנופף מאחוריו מגוחכים בערך כמו הדגל האמריקאי שמתעקש להיתקע בכל מקום בסרטי סופרמן, אבל נראה, למרבה הפלא, שתחושת האובדן והנוסטלגיה הגיעה למסה כזו שאנשים כבר לא מגחכים אלא קונים כרטיסים.

 (כמו כן, כמדומני שכתבתי כרגע 1300 מילה על פאקינג סרט של ג'יימס בונד. שמישהו יהרוג אותי עם כריש מצופה יהלומים שיורים קרני מוות)

קצת על צילום, חזירות והזמן האכזר

בחופשה שחזרתי ממנה עכשיו החלטתי לנסות לא לצלם הרבה. הלך בסדר, אני חושבת (275 תמונות בשבעה ימים – יכול להיות יותר גרוע, לא?). ניסיתי גם להסתפק בתמונה אחת מכל דבר מעניין, אם כי בזה אני לא בטוחה שהצלחתי. 

כמובן שנתקלתי בהמון צלמנים אחרים בדרך. תיירים עם פלאפונים, עם טאבלטים, עם מצלמות קטנות זולות, עם מצלמות אוטומטיות ענקיות שעושות רעש של תת-מקלע. באזורים המתוירים יותר, הייתי צריכה לעצור לרגע בערך עשר פעמים ביום כדי לאפשר למישהו לצלם את חבריו על רקע ענתיקה כזו או אחרת. אני, כעיקרון, לא מצלמת את עצמי עם דברים מעניינים ברקע (אני כבר יודעת איך אני נראית, הדברים המעניינים יותר מעניינים) אבל עדיין, בכל פעם שצץ לעיני איזה עוף מים או בניין ציורי, האצבע נשלחת לעבר הכפתור.

כעבור זמן מה הבנתי את הסיבה לכך שההרגל הזה מרגיז אותי. צילום בלתי-פוסק מפריע להתרכז במה שקורה לך באותו רגע, כן, אבל זו רק תופעת לוואי של של המידה המגונה העיקרית שמשתקפת כאן: תאוות בצע.

כי הרי מה בעצם עובר לנו בראש כשאנחנו שולפים מצלמה בטיול? אנחנו רוצים ללכוד את הרגע. אנחנו רואים משהו יפה, ועוד שנייה לא נראה אותו עוד, אולי לעולם; המחשבה הזו בלתי נסבלת, ולכן אנחנו מעבירים את המראה לפורמט נגיש של תמונה (המהדרים מסתובבים עם מצלמת וידאו, אבל זה כבר באמת מוגזם). במקום לתת למה שמול עינינו להיסחף מאתנו, אנחנו מקבעים אותו בתור פקטת מידע מיטלטלת שאפשר לחזור אליה בכל עת. וזהו, אנחנו הולכים, מסופקים שיש לנו עוד חתיכה של משהו יפה שכבר לא יכולה לברוח. ליתר ביטחון, נצלם את הדבר המעניין חמש פעמים, כדי לבחור מתוכן את השוט הראוי יותר להיכנס איתנו אל הנצח – שלא תוחמץ ההזדמנות לזווית אופטימלית, חלילה.  

אי-שם בסוף שנות השישים, נדמה לי, מפרסמים אמריקאים חכמים תפסו משהו מהותי ברוח התקופה (ההיפית, הניו-אייג'ית, המתנערת מצבירת עושר) ועברו ממכירה של מוצרים למכירה של חוויות. היום כבר לא תמצאי את עצמך קונה מכונית יוקרה עם מושבים מתכווננים ומיני-בר והשד יודע מה, או לחלופין לא תשתה סודה בגלל פרסומת כמו "שתה טמפו, זה טעים". היום, יסביר לך המפרסם הנחוש, אתה קונה בעצם תחושת חופש – או יוקרה – או משפחתיוּת, שמתגלמים כמובן במוצר שמנסים לדחוף לך. גם בפרסומי חופשות נמצא את אותו הדבר – מובטחת לך *חוויה* מדהימה, או עמוקה, או מפנקת; זו לא סתם הנסיעה שאתה לוקח כאן, זו איזו מהות נפשית פנימית.

וכנראה שזה עובד גם בכיוון ההפוך, כי תאוות הצלמות מבטאת איזה צורך לקחת חוויה ולהפוך אותה לדבר מה ממשי עמיד. זו תחושה שהחוויה, אם לא ניאחז בפיסה מוחשית ממנה, תתפוגג ותיעלם, תהפוך לחסרת חשיבות. כמו משתמשי האינסטגרם במסעדות היוקרה (שרבים מבעלי המסעדות ממש שונאים, למיטב הבנתי), חלק מההנאה אינה רק הארוחה אלא הבעלות על תמונת הארוחה. בלי לצלם, הארוחה פשוט תלך בדרך כל בשר, ועוד יום-יומיים לכל היותר כבר לא יהיה לנו ממנה כלום – ואז מה?

ואז כלום. הכל חולף. התבוננות בתמונה של עץ ערבה מעל גשר לא תחזיר את העץ, את הגשר – הרגע איננו. המקום היחיד בו הוא נשמר, במידה חלקית ובעייתית ככל שתהיה, הוא הזכרון. ולצורך העניין, זה מה שהחלטתי לטפח בטיול הזה, במקום לאבד חלקים ממנו בניסיון לתפוס את מה שיחמוק בכל מקרה מבין האצבעות.

דיסקליימר: ספקולציה, כן? אולי בעתיד אערוך מחקר אמפירי על המניעים הנפשיים העמוקים של תיירים צלמנים, אבל זה לא יהיה היום.

רטינה כלשהי לכבוד שבוע הספר

לפני כמה שנים פירסמתי באיזו פלטפורמת נרקיסיזם ציבורי אחרת תלונה על חוסר היכולת הכמעט מוחלט והחמור שלי לחבב ספרות עברית. אני מצטערת לומר שלא הרבה השתנה מאז (ואולי לא עבדתי מספיק כדי לשנות, כי לא פעלתי על פי כל ההמלצות שקיבלתי). בשבוע שעבר, בלילה חסר שינה, עשיתי טעות וניסיתי ספר של מאיר שלו (השלישי מספרי המבוגרים שלו שקראתי) שכנראה שרף אותי מלנסות עוד ספרות עברית לעוד שנה. אחרי שהשלכתי אותו בגועל לערימה שליד המיטה, ניסיתי להבין מה כל-כך עצבן אותי. הגעתי למסקנה מסוימת.

לסופרים עברים נחשבים (במיוחד הממש קאנוניים, כלומר האשכנזים המבוגרים) יש מין צער-עולם מאוס שמטפטף לאורך השורות, ושחוסר החיבה שלי אליו הפך בשנים האחרונות לאלרגיה חריפה. זו מין כמיהה נוגה, נוסטלגיה מרירה מתוקה לזמנים שהיו ולא ישובו עוד, להורים שכבר אינם, לחברים שהלכו וכו' וכו'.  בגידת הגוף והפחד מהמוות המתקרב גם עלולים לצוץ, במקרים קיצוניים. במקרה של שלו, זו התרפקות (שלא לומר חיטוט אובססיבי, שצץ גם אצל אחרים - ר' הרגע שסיפור על אהבה וחושך נהיה באמת משעמם) על המשפחה שלו (או על גרסה מדומיינת של המשפחה שלו, הרי כולם אותם אנשים). כן, זה מלא כמיהה לזמנים ומקומות שאינם. כן, יש טעם מריר של האכזבות שהסבו החיים בארץ הקשה הזו  לשלושה דורות. כן, יש את ההתיישבות העובדת המזורגגת, והסיפור נגמר (איך לא) בלוויה. התוצאה היא שילוב של סנטימנטליות ומלנכוליה שמסמר את שערותיי, וששהיתקלות התכופה בו מספיק מציקה לי כדי שאמנע ליתר בטחון מרוב הספרים שהוא עלול לבעבע בהם.         

אני מניחה שמה שחסר לי ברוב הספרות העברית זה מין גרעין קשה של אירוניה, ניתוק, או אולי נקרא לזה פיכחון. איזו עדות לפרספקטיבה שמבינה שיש בטרגדיה האנושית יותר מטרגדיה בלבד. המכונים אצלנו מפוכחים דווקא נוטים יותר מכל, לטעמי, לשקיעה במסכנותם הפואטית. ההתפלשות הרכרוכית הזו, הכניעה לרגשנות, היא נטייה שאני מוצאת הרסנית מאוד במישור האישי (זה קיצור דרך להתקף דיכאון) ואני חושדת שגם במישור הציבורי. אם היפים והצודקים לא היו עסוקים בישיבה בביצה, ואתם יודעים מה - אם רק מאורות הספרות שלנו לא היו חבורה של קשישים נרגנים שרוטנים שפעם לעגבניות היה טעם אחר, יכול להיות שדברים היו זזים פה לכיוון שונה. אבל בזמן שבשאר העולם כשסבא מתחיל לדבר על הנוער של היום אנשים מגלגלים עיניים, פה מתייחסים אליו בתור אורקל גאון. משהו בכבוד למבוגרים אצלנו בהחלט השתבש לטעמי.  

ואתם יודעים מה - אולי זה בכל זאת משהו אישי שלי. כי כן, אני נוטה לדיכאון במיידה מסוימת, והחרא הזה שמחלחל לאטמוספירה סביבי מזיק לי באיזו רמה. כשחברה טובה מתחילה לדון איתי על העובדה שעוד מעט נצטרך לטפל בהורינו המזדקנים (אנחנו בנות 24 וההורים שלנו בריאים כשוורים, על מה לעזאזל את מדברת?), כשאנשים צעירים ממני מדברים בעיניים לחות על מה שהיה ולא יהיה עוד, המאמץ לא ליפול לבוץ נהיה קצת יותר מאומץ. ברגעים טובים זה מכעיס אותי מספיק כדי לרצות להכניס איזו סטירה מטפורית (או לא כל כך) לפרצופה הנוגה של המוזה המסוימת הזו; ברגעים פחות טובים אני סתם רוצה לברוח ממגיפת התוגה המשתקת הזו. 

(בנושא ההורים המזדקנים, אגב, מצאתי פתרון פשוט: כל פעם שמישהו מתחיל לתחקר אותי כיצד אתמודד עם נטל הטיפול בהם אם וכאשר, אני עונה בלי למצמץ שאני מתכוונת להרעיל אותם ברגע שהנושא יעלה. זה עובד מול כולם חוץ מההורים שלי, שכמובן מעודדים אותי באנחה לעשות בדיוק כך. אוף.)

סדרות בריטיות במספר פרקים ארביטרי: In the Flesh

(הנטייה של השפה האנגלית לשימוש מרובה במילות יחס נפרדות מהנושא הוא יתרון כאשר מנסים להישמע מרשימים והולך לאיבוד בעברית.  "בבשר"? לא באמת. "טבוע בבשר"? ננההה. שיהיה In the Flesh).

טוב, אני לא ממש אוהבת זומבים. אין לי משנה סדורה נגדם, אבל אף פעם לא חיבבתי את הרעיון, וחשיפת היתר המסיבית בשנים האחרונות די המאיסה אותו עלי לגמרי. אז אם כבר יוצאת פעם אחת סדרת זומבים (בערך) שכן מוצאת חן בעיניי בגדול, אני חשה מחויבת להגיד משהו בנושא. מאחר וזו סדרה שלא זכתה להתרשמותי לתפוצה רחבה במיוחד, אשתדל לא לספיילר.

אז לפני שלוש שנים, בנסיבות לא ברורות, כל מי שמת בשנה שקודם לכן עלה מקברו והתחיל לצוד את החיים. אנגליה (ואולי העולם) נכנסו למצב חירום. בערים, הצבא נלחם בזומבים המשתוללים; בפריפריה המצב היה חמור יותר, ומיליציות מקומיות התארגנו (תחת ארגון הגג HVF – Human Volunteer Force) כדי לנסות להגן על התושבים מפני מה שנראה כסוף העולם.

ואז השתלטו על המצב והסדר שב על כנו. הסדרה נפתחת זמן מה (לא נאמר כמה בדיוק – כנראה שנה בערך) אחרי שהתקוממות הזומבים דוכאה. מעבר לכך - נמצא טיפול תרופתי שמחזיר לזומבים את התבונה והאישיות האנושית, והממשלה מתחילה לנסות לשלב אותם מחדש בחברה.

קיירן הוא זומבי (אגב, המילה "זומבי" מוזכרת בסדרה בדיוק פעם אחת, בדקות הראשונות – בכך In the Flesh מזכירה קצת על-סגול, סדרת ערפדים שמעולם לא נשמעה בה המילה ערפד) בן 18 שעבר טיפול שכזה. בפתיחת הסדרה הוא במרכז שיקום ממשלתי – מתקן מאובטח היטב בו אלפי זומבים עוברים תרפיה כימית ופסיכולוגית לקראת היציאה החוצה. קיירן לא מרגיש מוכן לחזור למשפחתו, אבל אין לו ברירה. יש כמה רמזים שהרשויות הממשלתיות המטפלות בנושא נמצאות תחת עומס כבד ולהוטות לפנות כמה שיותר מקום במרכזי השיקום, כמה שיותר מהר.

גם ההורים של קיירן לא יודעים בדיוק מה לעשות עם עצמם, או עם העובדה שבן שנפטר לפני שלוש שנים פתאום חוזר אליהם הביתה. רוארטון, כפר עני בצפון אנגליה שספג פגיעה חמורה בזמן מתקפת הזומבים, הוא לא מקום ידידותי במיוחד ל"סובלים מתסמונת תמותה חלקית". המיליציה האנטי-זומבית שכבר פורקה ביתר חלקי המדינה עדיין פעילה, ויש חשש שכל הופעה פומבית של אחד ה"רקובים" (rotters – גם עובד טוב יותר בבריטית) תביא לפיצוץ כולל.

אז נתחיל מהטוב ונתקדם הלאה.

In The Flesh עובדת, עקרונית, על שני צירים מרכזיים שמשולבים זה בזה – המאמץ של קיירן לחזור ולהשתלב במשפחה ובחברה, והתגובה של קיצוני הכפר לנוכחות הזומבים המשוקמים. הציר הראשון כתוב ומשוחק מעולה. המשפחה של קיירן במצב שברירי – ההורים מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר ובתוך כך מדחיקים גם את הקשיים של קיירן וגם את המשקעים הרגשיים שלהם עצמם בנוגע לאופן שבו הוא מת מלכתחילה. ג'ם, אחותו, היא חברת מיליציה שעוינת אותו במופגן, וטיפוס בלתי נשלט ורע מזג באופן כללי (יתכן שכתוצאה מהתבגרות בתוך אפוקליפסת זומבים). קיירן נמצא איפשהו בין ניסיון להפגין נורמליות (הוא משתמש במייק-אפ ועדשות מגע שהמדינה מספקת כדי להסתיר את המראה הגופתי – עבודת איפור מצוינת, אגב, שהצליחה לגרום למראה הטבעי של השחקן להיראות מאופר-מדי ומזוגג קצת) לבין הצורך לעמת את הוריו עם הסממנים הברורים לחוסר הנורמליות שלו. קו העלילה הזה נפרש בעדינות לאורך שלושת הפרקים, ומספק לא מעט רגעים נוגעים ללב.

הסדרה גם עושה עבודה יפה מאוד בפרטים הקטנים של עולם שחוזר לסדרו אחרי קטסטרופה. אנגליה בסדרה לא נראית פוסט-אפוקליפטית – הכל די כרגיל, מלבד נוכחותם של כמה זומבים פה ושם. אבל בית הקברות של העיירה בו נערכים טקסי הזיכרון חדש לגמרי, והמצבות מאולתרות – כי חלק גדול משוכני בית הקברות הישן עלו מקבריהם לפני שלוש שנים, והאזור עדיין סגור בסרטי משטרה ואף אחד לא נכנס אליו; דרשות יום ראשון מתנהלות במרתף שהוסב לכנסייה מאולתרת מאותה סיבה; למראה סימני סכנה למשפחה, ההורים של קיירן שולפים מהמוסך אלה מסומרת ומסור חשמלי, צעצועים קצת חריגים בשביל זוג נשוי בגיל העמידה אבל הגיוניים מאוד כאמצעי הגנה עצמית בתקופה שבה לא היו הרבה אמצעים אחרים; אחותו הצעירה של קיירן, נערה מתבגרת, מסתובבת באופן קבוע עם אקדח תופי גדול. מעבר למה שנאמר, אלה הדברים שמסייעים להעביר את התחושה שמשהו קיצוני באמת קרה כאן בעבר.

עוד אספקט חינני שנמצא ברקע הוא התנהלות הממשלה בכל הנוגע למצב. הזומבים שמיועדים לחזור הביתה מועברים לילה לפני המפגש עם המשפחות ממתקן השיקום, שנראה כמו בית כלא לכל דבר, למין בית-חולים ויקטוריאני נעים בכפר, כדי שהשהקרובים לא יראו את התנאים האמיתיים שבהם החזיקו את המתים-חלקית; ה"אחראית על מתים-חלקית בקהילה" היא אחות מקומית חביבה אך חסרת טאקט למדי שעברה הכשרה של שלושה שבועות שלמים; קו התמיכה לקרובי משפחה תפוס כל הזמן. אף אחד מהפרטים האלה לא מובלט יותר מדי, אבל נראה שהכותבים באמת חשבו על ההשלכות של עולם שאירוע כזה קרה בו.

ואז אנחנו מגיעים לרעים.

נדמה לי שכבר הזכרתי כלאחר יד כמה נושא קבלת האחר מרכזי כיום בטלוויזיה בכלל ובמד"ב ופנטזיה בפרט, עובדה הגיונית למדי: אם אנחנו יוצאים מנקודה בה פלורליזם וליברליזם הם הבסיס למערכת המוסרית, הביטוי המרכזי של רוע הוא אי-סובלנות ושנאת האחר. בגדול, תפיסה כזו היא לגיטימית. אבל הייצוגים שלה בפנטזיה נהיים לעתים קרובות מגוחכים, בעיקר בגלל אנלוגיות פגומות: כאשר יש לך גזע של מוטנטים/ערפדים/ווטאבר שבאמת מסוכנים להחריד והורגים אנשים פה ושם, אבל הקבוצות שמתנגדות להם מוצגות כמקור הרוע – כי הן כל-כך לא סובלניות – משהו בלקח שניסית להעביר לא בדיוק עובד. In the Flesh, למרבה המזל, חומקת מהפאק המוסרי העיקרי של המקרים האלה. הזומבים מסוכנים רק במצבם הפראי, בו הם באמת שקולים לחיות טרף ולא אחראים למעשיהם – במצב המטופל, הם בני אדם נורמטיביים כמעט לגמרי, ואין שום אינדיקציה שיש להם איזה דחף מיוחד לאכול אנשים ו/או יכולת יוצאת מגדר הרגיל לעשות זאת. אבל היא נופלת, וחזק, בפח השני שמאפיין מקרים כאלה: פח הסטריאוטיפיזציה.

יש הרבה סוגים של אנשים רעים בעולם. חלקם הגדול, אני חושבת, הם אנשים טובים. אני מכירה אנשם חביבים, נדיבים ואכפתיים שהם גם גזענים איומים – אני מניחה שכולנו מכירים כאלה. אני מאמינה שהרבה אנשים עשויים להתנהג באופן מפלצתי בהינתן נסיבות מתאימות, מכל מיני סיבות שרובן לא קשורות לסדיזם או לשנאה פתולוגית נוסח עדות ה-KKK  ודומיהם. פחד או לחץ חברתי, כשהם מתרכבים עם טינה מוסתרת לאדם או לקבוצת מיעוט, יכולים להתפוצץ בדרכים נוראיות אצל אנשים סימפטיים לגמרי מכל בחינה אחרת.

ב-In the Flesh לא שמעו על זה. ביל, ראש המיליציה, מוצג מהשנייה הראשונה כנטול כל תכונות חיוביות – הוא גס, מתלהם, בור, שטוף דעות קדומות, שוביניסט, הומופוב וסדיסט לא קטן. אין לו שום ערכים או תפיסת עולם מלבד שנאה וטינה. החבורה שלו מורכבת בעיקר מבריונים קהי שכל, והמנהיג הרוחני שלהם הוא כומר (כמובן, כומר. מתי ראיתם לאחרונה כומר בטלוויזיה שלא היה מפלצת פנאטית?) שיורק דרשות שטנה נוטפות אש וגופרית בכל הזדמנות כאחרון האנרכיסטים המוסווים של צ'סטרטון. למקרה שמישהו לא הבין את הרמז, הם גם מסתובבים במדי הסוואה ועם רצועות זרוע מעוטרות בסמל המיליציה. בקיצור, הם פשיסטים רשעים, סוף פסוק.

בפרמטרים שהסדרה מציבה, אין ספק שרדיפה של הזומבים המשוקמים אינה מוצדקת בשום צורה. מצד שני, ניתן להבין רתיעה מסוימת – בכל זאת, זה לא כזה כיף להסתכל למישהו בפנים ולהבין שאותם פנים אחראיים למוות של אדם קרוב, למשל. וגם אם לא סבלת אובדן אישי, כמה שנים של אימה מתמדת מפני דבר מסוים יכולות להותיר אצלך חוסר חיבה מתמשכת לאותו דבר, אפילו אם הוא ממש מנומס עכשיו. אבל בסדרה קשה למצוא את המורכבות הזו (מלבד אולי אצל ג'ם, וגם אצלה הקונפליקט נפתר לצד הנכון תוך שניים וחצי פרקים). מעבר לכך, החל משלב מסוים מופיעה הקבלה ברורה בין שנאת-זומבים להומופוביה, שמחזירה אותנו שוב לנקודת "אסור להשוות": למיטב ידיעתי, טרם התרחשה הומוקליפסה שבמהלכה סטרייטים נאלצו להילחם על חייהם מול עדרי גייז פראיים.

אנלוגיה אלטרנטיבית שהייתי מציעה היא כזו: היחס של אזרחים במדינה שהתחוללה בה מלחמה לחיילים-לשעבר בצבא האויב שהובס, שכבר "נוקו" וחזרו לחברה (אזרחים רוסים מאזורים שהגרמנים פלשו אליהם, אם תרצו). המלחמה נגמרה, החיילים כבר לא מסוכנים, אבל האיבה עדיין שם – גם כלפי כאלה שלא עשו דבר – וקשה להתווכח איתה. גישה כזו הייתה יכולה להיות יותר מעניינת, יותר ריאליסטית ולסלק את הטעם  החינוכי החמצמץ שנשאר בפה.

לפעמים נדמה לי שהצלקת שהגזענות הותירה במערב אירופה כל-כך עמוקה עד שעצם ההתבוננות בה כתופעה אנושית רב-רבדית, לא כרוע חד-משמעי ומוחלט, מכניסה את המקומיים לחרדות מפני שובה. אולי זו גם סתם שטחיות, אבל בחייאת, ביביסי. אנחנו לא ילדים קטנים. זה מעצבן במיוחד בגלל שבצד ה"טוב" כן קיימים ניואנסים; זה לא שהכותבים לא יכולים, הם לא רוצים (או לפחות לא מנסים). במצבה הנוכחי, In the Flesh נראית עדיין חצי אפויה, וחבל. כולי תקווה שעוד עונה תצליח למצות את הפוטנציאל שבהחלט יש כאן. 

סדרות בריטיות בשישה פרקים (בינתיים): שרלוק

אז, שרלוק. שרלוק שרלוק שרלוק. אני יודעת שכתיבת הפוסט הזה, בדיוק בנקודת השפל בין שתי עונות שבה כולם שוכחים ממנו, היא תרגיל בחוסר רלוונטיות, אבל לכן זה דווקא נוח, כשלאף אחד לא מספיק אכפת כדי לרדת עלי כי לא התלהבתי עד כדי כך. לא שסבלתי, היא מאוד מהנה, אבל היא לא מופתית, לא כמו שאומרים שהיא ולא כמו שהיא אמורה להיות.

בהתחלה תכננתי לכתוב רשימת יתרונות/חסרונות שתשקף את דעתי המעורבת. אבל בסופו של דבר הבנתי שעלי להתמקד במרכז הסדרה, שהוא גם בסופו של דבר האלמנט הבעייתי בה: שרלוק עצמו. לפני שאגיע לשם, ורק כדי להוציא את זה מהמערכת, הנה תקציר של הרשימות המתוכננות:

טוב:

מוזיקת הפתיחה, העריכה (ובעיקר אפקט ה-deduct-o-vision האלגנטי), הרפרנסים שגרמו לי לגחך בחדווה גיקית אווילית (The Geek Interpreter! הפצע ברגל-לא-בכתף של ווטסון!), טוויסט או שניים שנשתלו היטב ומרטין פרימן המצוין.

רע:

התעלומות המטופשות במפגיע, הנבלים הפטפטנים והמופרכים, הקריצות ההומו-אירוטיות המיותרות לגמרי לטובת ציבור הפאנגירלז, עלילות רקע שנשמטו באבן (הולמס היה מכור לסמים?), והחבר מכוכב אחר בעצמו -  בנדיקט קמברבאץ' הבינוני.

ולעניינינו.

יש שני אלמנטים עיקריים שמפריעים לי בדמותו של שרלוק, ומעבר לכך, באינטראקציה שלו עם העולם הסובב. הקיום של שניהם במקביל מעניין, מאחר והם סותרים במידה מרובה.

הפחות מדי

יש דבר אחד שמוסכם על כולם בנוגע לשרלוק המודרני: משהו לא בסדר איתו. מה בדיוק, לא ברור: מכנים אותו פסיכופת או סוציופת, אוטיסט או אספרגר. הוא משונה, ככל הנראה א-מיני, ויש בו משהו ילדותי מאוד, נרגן ולעתים תלותי. ווטסון הוא לא רק עמית וידיד של הולמס: הוא מטפל צמוד שמאפשר לו לקיים איזו אינטראקציה נורמלית עם החברה.

מכל המאפיינים לעיל, היחיד שנכון לגבי הולמס הקלאסי הוא הא-מיניות. הולמס של קונן-דויל אקסצנטרי, אבל אין ספק בהיותו גבר בוגר. הוא מסתדר לבדו, לא מעורר אנטגוניזם אוטומטי בכל מי שהוא פוגש וגם אינו באמת גס רוח, רק מוכן לוותר על קצת יותר גינונים מהג'נטלמן הוויקטוריאני הממוצע. כפי שרואים בסיפורים כמו החייל הלבן או האיש הזוחל, הוא ניחן ברגש-כבוד אנושי ובעולם ערכים ששרלוק המודרני כנראה פגום ומנותק מכדי לתפוס.

החברה הבריטית הוויקטוריאנית נשלטה על-ידי נורמות קשיחות למדי, אבל במרווח מאוד מסוים בתוכה – המרווח שאוכלס על-ידי גברים מהמעמד הבינוני ומעלה, בהיעדר חובות משפחתיות לוחצות – התאפשר חופש פעולה ומחשבה נרחב מאוד, גם ביחס לסטנדרטים של ימינו. אקסצנטריות מסוגים שונים הייתה נסבלת, אפילו מוערכת בחוגים מסוימים; אדם היה יכול להישאר רווק עד יומו האחרון ולהקדיש את חייו לחקר חיפושיות מהאמזונס, ואף אחד לא היה מוטרד יותר מדי. הולמס המקורי אולי נחשב תמהוני קמעה, אבל לא הרבה מעבר לכך – הבחירות שעשה לא גרמו לאיש להטיל ספק במצבו הנפשי.

בימינו (כנראה הודות להתפתחות ולשגשוג של הפסיכולוגיה, ולחלחול העמוק שלה לתפיסת העולם שלנו) אקסצנטריות מהסוג הזה מובנת הרבה פחות. טובים ממני כבר דיברו על המדיקליזציה הגוברת של השיח, שבגללה דברים שזוהו סתם כטיפוסי אישיות שונים עד לפני כמה שנים מאובחנים כהפרעות כיום. לעתים יש כאן היבט חיובי (כאשר הפרעות שגורמות סבל אמיתי וניכר יכולות להיות מאובחנות ומטופלות), אך לפעמים נדמה שמה שקורה, בעיקר בפופ-פסיכולוגיה של התרבות הכללית, הוא מין הכחשה גורפת של הפולימורפיזם הטבעי של הטבע האנושי, וחתירה לאיזה טיפוס אישיות "מאוזן" אחד שמתפקד ומותאם לסביבה באופן אידאלי  לכן, אני חושבת, נפוץ גם טרנד האבחון העצמי המרגיז כל-כך, של אנשים שטוענים שהם סובלים מאספרגר/ADHD/ווטאבר בלי שטרחו ללכת להיבדק. אז לא, אם אתה לא חברותי ומתנהג בחוסר טאקט אתה לא בהכרח נמצא על הספקטרום האוטיסטי. יכול להיות שאתה סתם לא נחמד.

וכאן אנחנו מגיעים להולמס החדש. בלונדון ב-2012, אתה לא יכול להיות סתם אדם אינטליגנטי מאוד עם אישיות לא רגילה. גבר מבוגר שמתנזר ממין ובעל תחומי עניין צרים? הבה נפתח את ה-DSM, זה בטח שם איפשהו. וכל הכתיבה של הדמות מושפעת בהתאם. הולמס המקורי היה לא שגרתי; הולמס של היום נמצא על סף הפתולוגיה, וכל מי שסביבו מתייחס לכך שוב ושוב. 

אני יודעת שיש שיגידו שהאינטרפטציה של מופאט וחברים דווקא מעניינת, כי היא עושה את הולמס 'אנושי' יותר, בניגוד לעל-אדם ההיפר-רציונלי של סיפורי קונן-דויל. אני מבינה למה, ועדיין לא מקבלת. אולי זו העייפות של כל אדם מהתקופה שלו, והולמס של מופאט הוא פרשנות מודרנית כה הכרחית שהיא מעט מרגיזה. ואולי זה סתם שהרדוקציה של אדם לסך הבעיות שלו מעציבה אותי.

היותר מדי

בנקודות מסוימות, שרלוק חולק קווי דמיון מפתיעים עם דמות טלוויזיונית אחרת שסטיבן מופאט היה מעורב בכתיבתה: סאלי מזיווגים הדוקטור העשירי. מעבר לדמיון הפיזי המסוים, שניהם שחצנים שהיהירות שלהם מוצדקת בכך שהם באמת יודעים יותר טוב מכולם, ושניהם מקבלים יחס שמבהיר שגם הסובבים אותם גם היוצרים רואים בהם משהו מיוחד במיוחד. הדוקטור הוא מושא להערצה אינסופית, ובהרבה מקרים רגשות רומנטיים, מצד כל מי שהוא פוגש. אומרים שהוא "נהדר", קוראים לו "אל", משווים אותו לכוחות טבע ולתופעות אסטרונומיות. כל המלוות שלו צונחות לרגליו אחרי פרק וחצי, וקבלת מקום קבוע בטארדיס מוצגת בתור הדבר הכי אדיר ביקום גם כשהיא כרוכה בסיכון ניכר ובתלאות רבות עבור השותפות.

שרלוק אמנם נחשב בלתי נסבל על-ידי רוב האנשים, אבל לא חסרות פעמים בהן גאונותו זוכה להכרה, בהן מודים ש"אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה", שטובים ורעים כאחד מציינים כמה גבוה הוא מעל כולם בגאונותו. למרות האופי שלו, אנשים סביבו ממש מסורים לו – גברת הדסון, ווטסון (שמוותר על מערכות יחסים עם נשים כדי להישאר בן לוויה נאמן – ווטסון המקורי, כזכור, עזב כמה פעמים בשביל להתחתן), מולי הפתולוגית האומללה שמאוהבת בשרלוק משום מה וסופגת ממנו השפלות למכביר, ועוד ועוד אנשים שסובלים מנוכחותו אבל נשארים נאמנים לו כי הוא ככל הנראה פשוט מצוין כל-כך שהכל שווה את זה. גרוע מכך – דמויות משנה קאנוניות מסוימות עוברות הפחתה כדי לא לעמעם את נהדרותו המתפרצת של שרלוק.

הפרק שבו זה צץ בצורה הכי קונקרטית הוא הפותח של העונה השנייה. איירין אדלר, דומינטריקס מניפולטיבית קשוחה, משיגה חומרים מסוימים שיכולים להביך את משפחת המלוכה, והולמס נדרש להשיג אותם חזרה. אדלר כאן היא מעין מקבילה נשית של הולמס, רק עם סקס – אבל, כמו שטורחים להבהיר לנו היטב עד סוף הפרק, *קצת* פחות טובה. הם עוסקים בהונאות הדדיות מורכבות לאורך כל הפרק, אבל המילה האחרונה היא של שרלוק, וגם מתבטאת בצורה מביכה במיוחד – שרלוק מפצח לבסוף את הסיסמה למכשיר ובו המידע, ומגלה, הפתעה, שזה השם שלו כי הבחורה לא רק שלא יכולה לו אינטלקטואלית אלא גם מאוהבת בו מעל הראש! כדי להוסיף חטא על פשע, הובהר שהגרסה הזו של אדלר בכלל לסבית, אבל שרלוק פשוט עד כדי כך טוב. לתזכורת, היא הייתה אדישה לגמרי להולמס בסיפור המקורי (מלבד כיריב עם פוטנציאל), נשואה לגבר אחר (שהפעולות שלה נועדו להבטיח את שלומו, בין השאר), וחשוב מכל: היא הביסה את הולמס, באופן מוחלט, ולמיטב זכרוני הייתה האנטגוניסטית היחידה שבאמת הצליחה להונות אותו ולחמוק מעונש. הולמס העריץ אותה על כך, ואפילו גילה גסות רוח לא אופיינית כלפי הלקוח שלו כשזה העיר משהו על המעמד הנמוך שלה. ההכפפה שלה לשרלוק, אינטלקטואלית ורומנטית, מאוד לא הוגנת כלפיה.

עוד דוגמה מצערת הוא מייקרופט. מייקרופט אמור להיות האח החכם יותר: הוא המגה-הולמס, האח הגדול והמוצלח, זה שאפילו שרלוק מכיר ביכולותיו העדיפות ושלא פותר תעלומות בעצמו סתם כי לא בא לו ואין לו כוח לכל הפרטים הטכניים.  מייקרופט מודל 2012 הוא סבבה והכל, אבל סובל מהטפשה מסיבית: הוא עושה שטויות, פונה לשרלוק לעזרה בתעלומות שהוא לא מסוגל לפתור בעצמו(!), ובכלל הופך למין ביורוקרט מנדנד שתכניות הקונספירציה שלו נוטות להתפוצץ בפרצופו. זה יופי בתור ביקורת על הממשלה, אבל זה לא הרעיון עם מייקרופט. היחיד שניצל איכשהו מהטיפול הזה הוא מוריארטי. אמנם נראה שגם הוא מאוהב בשרלוק (שירי, הו פאנגירל), אבל הוא לפחות עושה רושם של יריב ראוי באיזו מידה.

שרלוק הולמס המקורי היה מכונת חשיבה משומנת, אבל אנושית; שרלוק הולמס מודל 2012 הוא בו-זמנית אל וילד עם צרכים מיוחדים, פיצול ששובר לגמרי את האמינות של הדמות. נהניתי מהסדרה, אל תטעו; אבל היא פרובלמטית, גם בפני עצמה וגם (במיוחד) ביחס שלה למקור. סטיבן מופאט יודע לעשות דברים מעניינים עם ספרות (ג'קיל, המיני-סדרה הקודמת שלו, הוכיחה את זה יותר טוב), אבל פה משהו לא מסתדר. מילא. אני מניחה שגם די-בסדר זה משהו. לפחות זה לא רוברט דאוני ג'וניור.