(כותבת את זה רק שנה אחרי שהסרט יצא.
רלוונטיות? פחחח, לחלשים)
"מה שלומך? עדיין אוהב את אנגליה?"
זו אחת השאלות הראשונות שנשאל ג'ורג' סמיילי בתחילת החפרפרת לג'ון
לה-קארה, והיא מרחפת, באופן כזה או אחר, מעל הספר כולו. האם רבי המרגלים הבריטים,
לוחמים למען אנגליה מזה עשרות שנים, עדיין אוהבים אותה – ומי מהם כבר מספיק לא
אוהב אותה כדי לבגוד בה? מעבר לכך, מה בכלל נשאר לאהוב באנגליה של תחילת שנות השבעים
– הפוסט-אימפריאלית, הזקנה, המובסת? מה נותר לאנשים ש"אומנו לאימפריה, אומנו
למשול בגלים" כש"הכל הלך, הכל נלקח"?
בעצם אותן שנים, תהיות נוגות מסוג זה נראו כדבר האחרון שבעולם שמטריד
את ג'יימס בונד. בונד, בהגדרתו המפוקפקת כ"מרגל" שכולם בכל מקום יודעים
מי הוא, היה האנטיתזה טובת המזג והשרמנטית לגיבורים האפרוריים והמדוכאים של
לה-קארה. הלכי הרוח במוקדי הכוח הבריטיים, שנטו באותן שנים לביקורת עצמית קשה
שהגיעה לא פעם עד סימפטיה ברורה לאויב, לא באמת התקיימו בעולמו של בונד (של
הסרטים, לכל הפחות, אבל זה הבונד החשוב יותר). עמימות מוסרית? הא! חתרנות קומוניסטית?
רוסים עם קרני לייזר! תבוסתנות וייאוש? מה זה, לעזאזל, ואיפה הבחורות?
זה היה כיף, אין ספק, אבל עם השנים העסק דעך. הבום הפתאומי של נפילת
בריה"מ, שהמיט אסון על כל-כך הרבה עולמות פיקטיביים סבירים לחלוטין שסמכו על
מלחמה בין-גושית שתימשך לפחות עוד מאתיים שנה, חיסל באחת גם את ההצדקה המידית לקיומו
של בונד. במהלך שנות התשעים והאלפיים נעשו ניסיונות חלושים לעדכן אותו עם יריבים
הולמים יותר (טרוריסטים כאלה ואחרים, פושעים פוסט-סובייטים הלומי גלסנוסט, צפון
קוריאנים), אבל כולם ידעו שזה כבר לא זה: ימי הזוהר חלפו לבלי שוב, וגיבורי אקשן
מודרניים יותר עברו לקדמת הבמה בעוד בונד הופך בעיקר לפלטפורמה לפרסום מותגי
יוקרה.
קזינו רויאל, שיצא ב-2006, נתן זריקת מרץ חדשה לסדרה המקרטעת. למיטב
זכרוני, הוא היה בין הראשונים בז'אנר הריבוטים, והשתמש ברוב רושם באפקט בניית
המיתולוגיה המושמץ (בעיקר על ידי) שעוד לא היה אז עד-כדי-כך מאוס. מעבר
לכך, היללו המבקרים, הוא עשה את בונד ל"אנושי" יותר, מותאם יותר לתקופה
שמעוניינת פחות בגיבורי-על בלתי פגיעים ויותר בפרוטגוניסטים שבירים פסיכולוגית
ועמומים מוסרית.
הסרט הבא אחריו, קוואנטום של נחמה (או משהו של בוריס, כפי שהעדיפו
לקרוא לו בחוגים מסוימים) היה מין בלוב מוזר, חסר אופי בונדי או כל אופי
אחר. הבה נתעלם ממנו – נראה שזה מה שכולם עושים בכל מקרה.
ואז, בשנה שעברה, יצא סקייפול. אחרי הכישלון של המשהו של בוריס, כולם
הסכימו שסקייפול, אם לא יצליח להרים איכשהו את הסדרה, הולך לקבור אותה סופית. הוא
הצליח. הוא ממש הצליח. למעשה, הוא כל-כך הצליח שתוך זמן קצר למדי הוא עקף את כל
סרטי ג'יימס בונד האחרים, עקף עוד כמה דברים והפך לסרט בעל ההכנסות הגבוהות ביותר
בבריטניה אי-פעם. הבריטים אהבו את הסרט הזה, מאוד מאוד. מה קרה כאן?
טוב, אז יש לנו את בונד, שבעקבות טעות פיקודית מטופשת בתחילת הסרט
נעלם ונחשב למת. למעשה, הוא לא מת, וגם לא סובל מאמנזיה או שטוף מוח או שבוי אצל
שבט תמנונים מרקסיסטים: הוא החליט שנמאס לו, הוא זקן מדי בשביל החרא הזה, ופרש
לאיזה אי טרופי עלום שם הוא מבלה את זמנו בשתיית בריזרים, סיכונים מיותרים
ומזמוטים. אבל אויה, המולדת קוראת: מישהו מבצע פיגוע בקנה מידה קטסטסרופלי במפקדת
ה-MI6, בלב לונדון, ובונד נקרא שוב לדגל.
אז הוא חוזר, ומסתבר, במפתיע, שהוא באמת זקן מדי בשביל החרא הזה. לבונד
בסרט הזה יש צלקות, שיער שיבה וידיים רועדות; הוא נכשל באופן מחפיר במבחני החזרה
לשירות, וחוזר לפעילות רק בגלל התערבותה הפעילה של M, שגם היא מוצגת (ע"י
ביצועיסט צעיר ממשרד הביטחון שנשלח לבקר את פעילותה) כשריד ארכיאולוגי עייף וחסר
אונים מול האיום האקזוטי החדש.
בקיצור, יש לנו כאן סרט בונד שבו גיבור העל הבלתי מנוצח, זה שיכול
לשרוד שואה גרעינית בלי שתוזח ולו קווצה משיערו, פתאום הזדקן ונהיה לא רלוונטי
בעולם החדש. בונד הוא מייצג של תקופה שחלפה, שריד מעידן אחר שעדיין מתעקש להילחם
למען מדינה שכבר בעצם אינה אותה מדינה, שאולי קיימת רק בזכרונו ובזכרונן של כמה
ענתיקות אחרות שלא יודעות מתי לצאת מהמשחק. במילים אחרות, הוא חטף התקף לה-קארה.
אבל מפני שבכל זאת מדובר כאן בבונד, האמביוולנטיות שהיא מצב קיומי בחפרפרת הופכת
בסקייפול למכשול שיש להתגבר עליו, וחשוב מכך – אפשר להתגבר עליו.
הגילוי הקיצוני והמובהק ביותר של התמה הזו מתרחש במהלך ועדת חקירה (כה
ביורוקרטי וקורקטי, כה אנגליה החדשה) אליה נקראת M כדי להסביר את מה שנראה
כשורת מחדלים, ובעצם להגן על קיומה של המחלקה שלה. M נותנת הרצאה על מפת
האיומים המשתנה אחרי נפילת הגוש הסובייטי (בדיוק מה שהפך את בונד למיותר בשנות
התשעים) ואז, די מחוץ להקשר של הסצנה, אבל מאוד בהקשר של האווירה הכללית של הסרט,
היא מצטטת את טניסון – טניסון, למען השם! – וספציפית, את השורות החותמות את יוליסס
שלו:
We are not now that strength which in old days
Moved earth and heaven, that which we are, we are;
One equal temper of heroic hearts,
Made weak by time and fate, but strong in will
To strive, to seek, to find, and not to yield.
אתם הבנתם את זה? "איננו עוד אותו הכוח, אך הננו אשר הננו",
למרות הכל אנחנו עדיין כאן, אנגליה-הישנה-והטובה עדיין כאן. ובונד, הסמל של אותה
אנגליה – אנגליה האמיתית, לא הדבר הרכרוכי הזה שאנחנו מקבלים היום – עדיין חזק. אז
מה אם השיער קצת מאפיר והידיים כבר לא
יציבות כמו פעם? האסטון עדיין במוסך, רק מחכה להתנעה. בונד עדיין אוהב את אנגליה, ועדיין
היחיד שיכול להציל אותה.
סקייפול די דומה לקודמו, קזינו רויאל, בכך שהוא מונע בחלקים גדולים
על-ידי רגעי "מיתולוגיה". אבל בעוד בקזינו רויאל העסק סתם היה שם כדי לבדר,
כאן יש מימד נוסף. בעוד הרפרנסים לבונד הקלאסי בקזינו רויאל היו פזורים לאורך הסרט
בעיקר כקריצות (מלבד האחרון), בסקייפול רובם ממש לא בדיחות, אלא קרשנדו. אחרי
סרט מלא ספק ותבוסות משפילות, פתאום צצה האסטון הכסופה שגם יורה טילים – איזו התרגשות
– ובסוף הסרט, כאשר הכל פתאום נופל חזרה למקום ויש לנו את M המסורתי ואת מיס מאניפני, אנחנו
מבינים שאנחנו יכולים להירגע. הכל חזר לסדרו, הכל כמו שהיה פעם.
מה שנחמד הוא שהעבר שמתגעגעים אליו בסקייפול הוא לא האימפריה אלא
המלחמה הקרה עצמה! (Christ, I miss the cold war, אומרת M עצמה באחד
הקטעים היותר מצחיקים בקזינו רויאל). אותה תקופה שאצל לה-קארה היא שיא הדיכאון,
שיא הנוסטלגיה לעבר רב-העוצמה והייאוש מהעתיד המעורפל, היא פתאום אותו עבר אבוד
ואהוב. זה היה לח, עגמומי ומסריח מדגים, אבל היי, זה היה שלנו.
כל העסק הזה הוא כמובן משל ברור למה שעבר על סדרת סרטי ג'יימס בונד
במרוצת השנים, אבל הסאבטקסט עמוק יותר. אנגליה של העולם האמיתי השתנתה בצורה
רצינית בעשרות השנים האחרונות. מהממלכה הסוציאל-דמוקרטית האפרורית של שנות
הששים-שבעים היא הפכה ליצור אחר, הרבה יותר קפיטליסטי, הרבה יותר מחובר לשאר
העולם, והרבה פחות קשור לשרידי העבר המהולל. תהליכים פוליטיים ותרבותיים יצרו
אנגליה חדשה, שבה רב-תרבותיות החליפה את הלאומיות, המעמדיות הנוקשה התרופפה עד
נשברה והקסנופוביה המתנשאת התחלפה בשיתוף פעולה ידידותי עם האיחוד האירופי ההולך
ומתחזק. אנגליה של היום היא, בפשטות, הרבה יותר מעודכנת ומגניבה מאנגליה של שנות
השבעים; והגיוני שהיא תתייחס לקודמתה כמו אבא זקן וקצת מביך, מהסוג שמספר בדיחות
סרות טעם ושמתביישים להפגיש עם החברים.
אבל יתכן שזה לא כך, ויתכן שההצלחה הפנומנלית של סקייפול מצביעה על
רעב למשהו אחר. ישנו, כנראה, הלך רוח מסוים שלא מוצא את עצמו בכל הקוסמופוליטיות
החדשה הזו. נדמה, לי לפחות (מנקודת מבט חיצונית שבוודאי מפספסת רבדים סוציולוגיים
שלמים), שבכל פעם שראש עיר עולה לדבר על celebration of
diversity, יש איזה אלמנט באנגליוּת שמתקומם ומחפש
חזרה למה שהיינו פעם. זה לא עניין גזעני, כך נראה, או לפחות לא ממש, אבל כן יש כאן
געגוע לסממני ה"שורשיות" שהתמוססו תחת לחצי הגלובליזציה.
אלמנט אנגלי אחד שדווקא לא כל-כך נוכח בסרט הוא האירוניה המפורסמת:
סקייפול פשוט פטריוטי ברמות קשות, שנראות לי חריגות מחוץ לסרטים שעוסקים במלחמת
העולם השנייה. כל השוטים שבהם בונד מביט על קו הרקיע של לונדון בעוד היוניון ג'ק
מתנופף מאחוריו מגוחכים בערך כמו הדגל האמריקאי שמתעקש להיתקע בכל מקום בסרטי
סופרמן, אבל נראה, למרבה הפלא, שתחושת האובדן והנוסטלגיה הגיעה למסה כזו שאנשים
כבר לא מגחכים אלא קונים כרטיסים.
(כמו כן, כמדומני שכתבתי כרגע
1300 מילה על פאקינג סרט של ג'יימס בונד. שמישהו יהרוג אותי עם כריש מצופה יהלומים
שיורים קרני מוות)