רטינה כלשהי לכבוד שבוע הספר

לפני כמה שנים פירסמתי באיזו פלטפורמת נרקיסיזם ציבורי אחרת תלונה על חוסר היכולת הכמעט מוחלט והחמור שלי לחבב ספרות עברית. אני מצטערת לומר שלא הרבה השתנה מאז (ואולי לא עבדתי מספיק כדי לשנות, כי לא פעלתי על פי כל ההמלצות שקיבלתי). בשבוע שעבר, בלילה חסר שינה, עשיתי טעות וניסיתי ספר של מאיר שלו (השלישי מספרי המבוגרים שלו שקראתי) שכנראה שרף אותי מלנסות עוד ספרות עברית לעוד שנה. אחרי שהשלכתי אותו בגועל לערימה שליד המיטה, ניסיתי להבין מה כל-כך עצבן אותי. הגעתי למסקנה מסוימת.

לסופרים עברים נחשבים (במיוחד הממש קאנוניים, כלומר האשכנזים המבוגרים) יש מין צער-עולם מאוס שמטפטף לאורך השורות, ושחוסר החיבה שלי אליו הפך בשנים האחרונות לאלרגיה חריפה. זו מין כמיהה נוגה, נוסטלגיה מרירה מתוקה לזמנים שהיו ולא ישובו עוד, להורים שכבר אינם, לחברים שהלכו וכו' וכו'.  בגידת הגוף והפחד מהמוות המתקרב גם עלולים לצוץ, במקרים קיצוניים. במקרה של שלו, זו התרפקות (שלא לומר חיטוט אובססיבי, שצץ גם אצל אחרים - ר' הרגע שסיפור על אהבה וחושך נהיה באמת משעמם) על המשפחה שלו (או על גרסה מדומיינת של המשפחה שלו, הרי כולם אותם אנשים). כן, זה מלא כמיהה לזמנים ומקומות שאינם. כן, יש טעם מריר של האכזבות שהסבו החיים בארץ הקשה הזו  לשלושה דורות. כן, יש את ההתיישבות העובדת המזורגגת, והסיפור נגמר (איך לא) בלוויה. התוצאה היא שילוב של סנטימנטליות ומלנכוליה שמסמר את שערותיי, וששהיתקלות התכופה בו מספיק מציקה לי כדי שאמנע ליתר בטחון מרוב הספרים שהוא עלול לבעבע בהם.         

אני מניחה שמה שחסר לי ברוב הספרות העברית זה מין גרעין קשה של אירוניה, ניתוק, או אולי נקרא לזה פיכחון. איזו עדות לפרספקטיבה שמבינה שיש בטרגדיה האנושית יותר מטרגדיה בלבד. המכונים אצלנו מפוכחים דווקא נוטים יותר מכל, לטעמי, לשקיעה במסכנותם הפואטית. ההתפלשות הרכרוכית הזו, הכניעה לרגשנות, היא נטייה שאני מוצאת הרסנית מאוד במישור האישי (זה קיצור דרך להתקף דיכאון) ואני חושדת שגם במישור הציבורי. אם היפים והצודקים לא היו עסוקים בישיבה בביצה, ואתם יודעים מה - אם רק מאורות הספרות שלנו לא היו חבורה של קשישים נרגנים שרוטנים שפעם לעגבניות היה טעם אחר, יכול להיות שדברים היו זזים פה לכיוון שונה. אבל בזמן שבשאר העולם כשסבא מתחיל לדבר על הנוער של היום אנשים מגלגלים עיניים, פה מתייחסים אליו בתור אורקל גאון. משהו בכבוד למבוגרים אצלנו בהחלט השתבש לטעמי.  

ואתם יודעים מה - אולי זה בכל זאת משהו אישי שלי. כי כן, אני נוטה לדיכאון במיידה מסוימת, והחרא הזה שמחלחל לאטמוספירה סביבי מזיק לי באיזו רמה. כשחברה טובה מתחילה לדון איתי על העובדה שעוד מעט נצטרך לטפל בהורינו המזדקנים (אנחנו בנות 24 וההורים שלנו בריאים כשוורים, על מה לעזאזל את מדברת?), כשאנשים צעירים ממני מדברים בעיניים לחות על מה שהיה ולא יהיה עוד, המאמץ לא ליפול לבוץ נהיה קצת יותר מאומץ. ברגעים טובים זה מכעיס אותי מספיק כדי לרצות להכניס איזו סטירה מטפורית (או לא כל כך) לפרצופה הנוגה של המוזה המסוימת הזו; ברגעים פחות טובים אני סתם רוצה לברוח ממגיפת התוגה המשתקת הזו. 

(בנושא ההורים המזדקנים, אגב, מצאתי פתרון פשוט: כל פעם שמישהו מתחיל לתחקר אותי כיצד אתמודד עם נטל הטיפול בהם אם וכאשר, אני עונה בלי למצמץ שאני מתכוונת להרעיל אותם ברגע שהנושא יעלה. זה עובד מול כולם חוץ מההורים שלי, שכמובן מעודדים אותי באנחה לעשות בדיוק כך. אוף.)