מאחר וכמעט אף אחד לא קורא כאן, אני משתמשת בבלוג הזה כמרחב שקט ולא שיפוטי לפריקת מררותי הנוכחיות.

תרגיל באינפוגרפיקה

קרעכצן לפניכם

סיכומי שנה, עבור הרבה אנשים, הם בעצם תירוץ משמח לאוורר את כל הטינות והמררות שהצטברו במהלך השנה האחרונה ולהיראות כאילו הם עושים זאת מסיבה מיוחדת. למה שלא אנסה גם.

השנה האחרונה, ובמיוחד החצי השני שלה, הייתה בעיקר תקופת ביניים ששום דבר לא קורה בה, וכאלה לא מועילות לי במיוחד. היא התאפיינה, מבחינתי, במיאוס (מאנשים שמסרבים להפתיע אותי, מסרבים להתעלות על המגבלות הידועות, מסרבים לומר משהו שלא נשמע לי שחוק) ובדידות (תזכורת מתמידה כמה קשה לי להתחבר, כמה קשה אני צריכה לעבוד בשביל לשמר קשר, כמה מעט אני מסוגלת לעורר אכפתיות). כך שאני לא יכולה לומר שהשנה הזו מסתיימת עבורי באופן חיובי במיוחד.

כולנו סובלים מאותה התמכרות לציונים שרירותיים בזמן, מהרגשת החשיבות המזויפת שניתנת ליו שהוא בדיוק כמו כל יום אחר מלבד העובדה שהמספר המציין אותו אחר. אבל מי יודע. אולי אני אקום מחר בבוקר והכל ייראה אחרת, כל הדברים הרעים יעלמו וכל הדברים הטובים שוב יראו כאילו יש בהם משהו. נותר לי לחיות ולראות. שנה טובה.

רטינה כלשהי לכבוד שבוע הספר

לפני כמה שנים פירסמתי באיזו פלטפורמת נרקיסיזם ציבורי אחרת תלונה על חוסר היכולת הכמעט מוחלט והחמור שלי לחבב ספרות עברית. אני מצטערת לומר שלא הרבה השתנה מאז (ואולי לא עבדתי מספיק כדי לשנות, כי לא פעלתי על פי כל ההמלצות שקיבלתי). בשבוע שעבר, בלילה חסר שינה, עשיתי טעות וניסיתי ספר של מאיר שלו (השלישי מספרי המבוגרים שלו שקראתי) שכנראה שרף אותי מלנסות עוד ספרות עברית לעוד שנה. אחרי שהשלכתי אותו בגועל לערימה שליד המיטה, ניסיתי להבין מה כל-כך עצבן אותי. הגעתי למסקנה מסוימת.

לסופרים עברים נחשבים (במיוחד הממש קאנוניים, כלומר האשכנזים המבוגרים) יש מין צער-עולם מאוס שמטפטף לאורך השורות, ושחוסר החיבה שלי אליו הפך בשנים האחרונות לאלרגיה חריפה. זו מין כמיהה נוגה, נוסטלגיה מרירה מתוקה לזמנים שהיו ולא ישובו עוד, להורים שכבר אינם, לחברים שהלכו וכו' וכו'.  בגידת הגוף והפחד מהמוות המתקרב גם עלולים לצוץ, במקרים קיצוניים. במקרה של שלו, זו התרפקות (שלא לומר חיטוט אובססיבי, שצץ גם אצל אחרים - ר' הרגע שסיפור על אהבה וחושך נהיה באמת משעמם) על המשפחה שלו (או על גרסה מדומיינת של המשפחה שלו, הרי כולם אותם אנשים). כן, זה מלא כמיהה לזמנים ומקומות שאינם. כן, יש טעם מריר של האכזבות שהסבו החיים בארץ הקשה הזו  לשלושה דורות. כן, יש את ההתיישבות העובדת המזורגגת, והסיפור נגמר (איך לא) בלוויה. התוצאה היא שילוב של סנטימנטליות ומלנכוליה שמסמר את שערותיי, וששהיתקלות התכופה בו מספיק מציקה לי כדי שאמנע ליתר בטחון מרוב הספרים שהוא עלול לבעבע בהם.         

אני מניחה שמה שחסר לי ברוב הספרות העברית זה מין גרעין קשה של אירוניה, ניתוק, או אולי נקרא לזה פיכחון. איזו עדות לפרספקטיבה שמבינה שיש בטרגדיה האנושית יותר מטרגדיה בלבד. המכונים אצלנו מפוכחים דווקא נוטים יותר מכל, לטעמי, לשקיעה במסכנותם הפואטית. ההתפלשות הרכרוכית הזו, הכניעה לרגשנות, היא נטייה שאני מוצאת הרסנית מאוד במישור האישי (זה קיצור דרך להתקף דיכאון) ואני חושדת שגם במישור הציבורי. אם היפים והצודקים לא היו עסוקים בישיבה בביצה, ואתם יודעים מה - אם רק מאורות הספרות שלנו לא היו חבורה של קשישים נרגנים שרוטנים שפעם לעגבניות היה טעם אחר, יכול להיות שדברים היו זזים פה לכיוון שונה. אבל בזמן שבשאר העולם כשסבא מתחיל לדבר על הנוער של היום אנשים מגלגלים עיניים, פה מתייחסים אליו בתור אורקל גאון. משהו בכבוד למבוגרים אצלנו בהחלט השתבש לטעמי.  

ואתם יודעים מה - אולי זה בכל זאת משהו אישי שלי. כי כן, אני נוטה לדיכאון במיידה מסוימת, והחרא הזה שמחלחל לאטמוספירה סביבי מזיק לי באיזו רמה. כשחברה טובה מתחילה לדון איתי על העובדה שעוד מעט נצטרך לטפל בהורינו המזדקנים (אנחנו בנות 24 וההורים שלנו בריאים כשוורים, על מה לעזאזל את מדברת?), כשאנשים צעירים ממני מדברים בעיניים לחות על מה שהיה ולא יהיה עוד, המאמץ לא ליפול לבוץ נהיה קצת יותר מאומץ. ברגעים טובים זה מכעיס אותי מספיק כדי לרצות להכניס איזו סטירה מטפורית (או לא כל כך) לפרצופה הנוגה של המוזה המסוימת הזו; ברגעים פחות טובים אני סתם רוצה לברוח ממגיפת התוגה המשתקת הזו. 

(בנושא ההורים המזדקנים, אגב, מצאתי פתרון פשוט: כל פעם שמישהו מתחיל לתחקר אותי כיצד אתמודד עם נטל הטיפול בהם אם וכאשר, אני עונה בלי למצמץ שאני מתכוונת להרעיל אותם ברגע שהנושא יעלה. זה עובד מול כולם חוץ מההורים שלי, שכמובן מעודדים אותי באנחה לעשות בדיוק כך. אוף.)

קינת הקקפו

עוף מוזר הוא הקקפו (Strigops Habroptila, או תוכי ינשופי, למרות שאין לו שום קשר לינשופים). דגלאס אדאמס זצ"ל מספר לנו בספרו הזדמנות אחרונה לראות על היצור הזה: לקקפו אין טורפים טבעיים, והוא חסר-מעוף ונטול כל אמצעי הגנה; קצב הריבוי הטבעי שלו איטי להחריד, והזכרים מושכים את הנקבות באמצעות קול במבום עמוק שהתדר הנמוך שלו מקשה לאתר את מקורו (מה שלא עוזר לקצב הריבוי). הקקפו ירוק, רך ומסורבל; הוא מבלה את רוב זמנו בתעייה סביב הגבעות במבט ממצמץ והמום. מדי פעם הוא נופל מעץ.

מיותר לציין שכניסתם של מינים פולשים לניו-זילנד הביאה להכחדתו המוחלטת כמעט של העוף הנעבעכי, שהתגובה המיידית שלו לסכנה היא פשוט לעמוד שם. תוכנית שימור מקיפה בת 30 שנה הצליחה להציל את המין, שחי כיום באושר יחסי בכמה איים קטנים שטוהרו לחלוטין מטורפים ומינים מתחרים. וויקיפדיה מספרת לי כי נכון לשנה שעברה אוכלוסיית הקקפו מונה 126 פרטים, שכולם מוכרים לעובדים בשמותיהם הפרטיים.

ביום הראשון שלי בקורס הצבאי שאלו אותי המפקדות מה התחביבים שלי. אמרתי שקשה לי לענות, כי אין לי שום תחביב מאוד ספציפי, איסוף בולים או משהו בסגנון. זה מאוד הצחיק אותן, משום מה, למרות שהן שמרו על פרצוף חתום; בסוף הקורס סיפרו לי שזכיתי והייתי הראשונה שמצאה את עצמה על קיר הציטוטים בחדר הסגל. אני לא התבדחתי; קשה לומר שיש לי 'תחביבים', כמו פיסול בחימר או בניית טיסנים. הפנאי שלי מורכב בעיקר משתי פעילויות: קריאה (הרבה) וכתיבה (קצת). אלה הדברים שאני יודעת לעשות.

לפעמים זה מספיק. בצבא זה הספיק, אם כי נדרשתי לכתוב בשיחדש התקשורתי-צבאי של דובר צה"ל. ככל שעובר הזמן, אני מתחילה להבין שיש לי פה בעיה, לפחות מבחינת הפרנסה. העולם מוצף באנשים שכותבים, וכל אחד מהם מרגיש שכתיבתו-הוא היא המפתח לפיצוח כל בעיות הקיום. נסו לקרוא פעם מוספי תרבות או טורים אישיים בעיתון ותקבלו מושג במה מדובר. כל הנ"ל מתחרים על נתח שוק מצומצם, שרוב המשרות בו יושבות יפה על סף שכר המינימום. בינתיים, בחברות היי-טק ומעבדות עמלים האנשים שמקדמים את העולם באמת. פרשני-המציאות-על-דעת-עצמם אינם אלא נמלים שזוחלות על קטר של רכבת וחושבות שיש להן משהו מעניין להגיד על המנגנון.  

ניסיתי לשלם את החוב שלי לצד הריאלי של העולם, שהנתק ממנו תמיד עורר בי רגשי אשמה. אבל ראיות שהצטברו מאז ימי בית-הספר היסודי הוכיחו לי לבסוף שאני פשוט לא מוכשרת לריאלי. לא שאני מדהימה בהומאני: לנגן או לשיר אני לא יודעת, וכישורי הציור שלי סבירים במקרה הטוב. בכל הנוגע למלאכות יד, היד היחידה שלי היא שמאלית. הביקור האחרון שלי בבנק הוכיח לי כמה ההבנה שלי בניהול חיים אמיתיים מחרידה. בקיצור, אני לא מותאמת לחלוטין להישרדות בסביבת המחייה שלי, שדורשת כישורים מוגדרים ויחס עלות-תועלת הרבה יותר גבוה משיש לי להציע. 

כנראה שכל זה הוא הגזמה פראית, או כך לפחות אומרים לי. אני מוצאת עכשיו, בהדרגה ובזהירות, ממה להתפרנס, אם כי משכורת נורמלית עודה חלום מרוחק. אני מתכננת קדימה מבחינה אקדמית, וזה מסלול שסביר שאנסה להמשיך בו. מעולם לא נטרפתי על-ידי סמור. אני לכל היותר בז מאוריציוס, או משהו כזה. אני אצטרך לעבוד קשה, אבל יש סיכוי טוב שבסופו של דבר אסתדר, כך או אחרת.

ועדיין... כל-כך הרבה חסר לי. כל-כך הרבה דברים בסיסיים ליתר האנושות, כמו כישורי תכנות, או סטטיסטיקה, או נגינה בגיטרה, או לא ליפול מעצים. ותמיד יש לי הרגשה שבקצה הדרך ממתין לי, כמו שלט אבירים, הקקפו. 

מה הבעיה שלי עם ניל גיימן, מאת ענבל

קודם כל, הערה לסדר: הסמינר נגמר! הגשתי אותו! אני חופשיה! חופשיה!!! עכשיו, מי רוצה לתת לי עבודה?

ולענייננו.

דניאל ביקש שאנסח במילים מה הבעיה שלי עם ניל גיימן. ראשית כל, נראה לי שחשוב להעיר שלא תמיד הייתה לי בעיה עם ניל גיימן. כשנחשפתי אליו לראשונה, די אהבתי אותו. בשורות טובות היה ספר הפולחן שלי במשך תקופה די ארוכה ועדיין אהוב עלי מאוד, ו-Neverwhere¹ היה ונותר סיפור חמוד לאללה. גם קורליין לגמרי בסדר, אם כי מפאת קהל היעד הייתי צריכה לקרוא אותו כמה שנים מוקדם יותר כדי לקבוע באמת אם הוא מצליח כספר ילדים. הבעיה התחילה אחר-כך, עם אלים אמריקאיים, ועם הסיפורים הקצרים שנציגם המובהק וחסר הטעם הוא שלג,זכוכית, תפוחים.

הבעיה, אני מאמינה, מורכבת מכמה אלמנטים הנשזרים זה בזה למסכת מעצבנת אחת. ננסה לזהות כל אחד מהם בנפרד:

הוא נורא יומרני. קודם כל, הוא קורא לעצמו (ומרשה לאחרים לקרוא לו) מספר סיפורים. מספר סיפורים?! ברצינות? אני מקווה שאני לא צריכה להסביר כמה מתנשא ומטופש זה נשמע. אתה סופר, בנאדם. Writer באנגלית, מה שמתאים אפילו יותר מאחר והוא כותב גם דברים שאינם ספרים. הניסיון לקרוץ לכיוון השבטי-אותנטי-בעל-כוח-סמי-מיסטי-השומר-על-שלהבת-החוכמה-העתיקה עלוב בתכלית.

חוצמזה ישנו העניין התוכני. גיימן מזכיר לעתים את דן בראון בכך שהוא כותב באופן שיגרום לאנשים שלא יודעים יותר מדי להרגיש שהם נורא חכמים. הרפרנסים המיתולוגיים-פולקלוריים המרובים שלו מסריחים מפרטנציה, וכל שטיק "הא-הא, בניגוד לדעה המקובלת בסיפורים העתיקים משהו הוא בעצם ככה" כנ"ל. אלים אמריקאיים הוא כולו תרגיל מהסוג הזה: רעיון די בנאלי (כל מה שאנשים מאמינים בו הוא אמיתי ולכן כל האלים קיימים בו זמנית ונלחמים אחד בשני. פיהוק. פראצ'ט לפחות עשה את זה מצחיק) מוקף בתועפות קשקשת מיותרת, בגלל שגיימן לא יכול להתאפק וחייב להראות לנו כמה הוא מלומד כל פסקה שנייה.

אה, ואם זה לא מספיק גרוע, הוא גם עושה טעויות. הקטע עם הגולם² באלים עדיין מרגיז אותי (בחייאת, מכל הפולקולורים שהיית יכול לחרבן, היית חייב לבחור את שלי?!), למשל. אלה דברים קטנים, שאפשר לפספס בקלות, אבל הם מצביעים שוב על אותו דבר: אי-הבנה מספקת בחומר, מוסווה בתוך המון יומרה. גיימן אמר פעם באיזה ראיון (ציטוט מהזיכרון) שאם הוא לא היה סופר, הוא בטח היה הברנש הזה בפאב שמספר לאנשים "ידעת שלאברהם אבינו היו שלוש נשים?" מלבד זאת שגם הציטוט הזה הוא התגנדרות מוסתרת בקושי, אם זה ככה לפחות תנסה לזכור את הדברים נכון.

הוא מנסה בכוח להיות איב"י. איב"י, למי שאינו גולש אדוק של עין הדג, פירושו "אפל יותר, בוגר יותר": הצורך להכניס בכוח תכנים אלימים/מיניים/מטרידים, במיוחד לסיפורים "תמימים" במקור. השיא של הנטייה הזו אצל גיימן הוא, כאמור, שלג, זכוכית, תפוחים: גרסה "הפוכה" של סיפור שלגייה לא מספיק מעניינת, אז בואו נזרוק פנימה פדופיליה, נקרופיליה, גילוי עריות, אלימות קשה ועוד ועוד. עוד דוגמה היא סצינת הסקס הראשונה והמזוויעה באלים אמריקאיים (אתם יודעים איזו, ואם לא אל תשאלו: אני לא הולכת לחזור על זה). זו סצינה שלא משרתת שום מטרה בעלילה, לא קשורה בשיט לדמויות, ונמצאת שם רק כדי לייצר אווירה פרוורטית. דוגמה שלישית היא סיפור ששכחתי כרגע את שמו, ומערב בית זונות ומכירה של פילגש ממין זכר לאיזה גנגסטר (מישהו זוכר את השם?) – סיפור חסר פואנטה לחלוטין שכל תכלית קיומו, ככל הנראה, היא לתת לגיימן הזדמנות לומר "ציצים ציצים זיונים בתחת. פות. ציצים".

בכמויות קטנות ובטיפול זהיר, זה יכול לעבוד. אצל גיימן זה לא עובד. גם בגלל המנות הגדושות מדי, שמייצרות בסופו של דבר אדישות: כשמשהו מחליא קורה בעולם יחסית קונוונציונלי, זה מחריד, כי אנחנו מקשרים את זה לעולם שלנו; כשכל העולם מחליא, מה זה כבר משנה? וגם, ואולי בעיקר, בגלל המלאכותיות שבדבר: הוא לא מתכוון לזה. זה לא חלק אינטגרלי מעלילה טובה או משהו כזה. הוא פשוט רוצה להיות אפל.

אוברייטד. אני לא בקטע של "אהבתי אותו לפני שהוא היה מיינסטרים ועכשיו כשכולם אוהבים אותו הוא גרוע". אבל גיימן זוכה להערצה שלא מגיעה לו. אנשים פשוט בולעים את התדמית שלו בשלמותה בלי לשאול שאלות. הו, הוא כה אפל! וגותי! וחכם! העניין מזכיר למדי את ההערצה ללא תנאים שזוכים לה טים ברטון והמרצ'נדייז שלו בקהלים מסוימים, ומגלה את אותה בעיה, שהיא אולי לב הבעיה של הגיימניזם כולו: היאחזות בסממנים שטחיים כקריטריון להנאה מחומר תרבותי, על חשבון היכולת לזהות איכות. ניל גיימן לא עד-כדי-כך טוב. יש מוכשרים ממנו בהרבה שפועלים כיום, אבל הם הרבה פחות מוכרים פשוט כי המיתוג שלו מוצלח יותר, וכי יש קהל יעד רחב שיאהב אוטומטית כל דבר שנמכר לו בתור אינטליגנטי ואפל, בלי להתעמק יותר מדי בתוכן. מעיל עור ואהבה לחתולים  לא מחליפים כתיבה טובה, אנשים.

וזו בעצם הנקודה בה כל הצרות לעיל מתחברות להן יחדיו: גיימן מוכר לוקשים, ויותר מדי אנשים לא מסוגלים לזהות שאלה לוקשים. כשהוא לא כבד מדי עם שתי הבעיות הראשונות, הוא סופר סביר ודי מבדר; אבל רבים מוכנים להישבע בשמו כי הם לא מסוגלים להבדיל בין הבטחה לבין הקיום שלה, ובין קיום סממנים רצויים בטקסט לטקסט טוב. וחוסר היכולת הזו היא שמביאה לצרה הגדולה מכולן: קפיאה על שמרי הפנטסיה. כשאתה בטוח שאתה הכי חכם ומגניב בעולם כי אתה קורא את זה-וזה שהוא כה קשוח ואפל ומגניב, אתה לא מנסה לבגר את הטעם שלך, לא עובר הלאה לדברים טובים יותר. גיימן מוכר יחסית, ולא מעט מהחומר שלו נחמד; הוא נקודת התחלה טובה לפנטסיה אורבנית/אפלה (כפי שהוא היה עבורי, אי-אז בראשית גיל ההתבגרות) ולפנטסיה בכלל. אבל כשבטוחים שזו פסגת היצירה ואין בלתה, אין התקדמות, ואין גם עניין בדברים חדשים.

גיימן מסוגל להיות טוב יותר. לפני כמה שנים התפלק לו סיפור שממש אהבתי: חקירה באזמרגד. הסיפור לא היה טוב בגלל הסטינג הויקטוריאני-אלטרנטיבי האפל, ולא בגלל הכרזות המאגניבות שפוזרו באמצע, ולא בגלל עצם הכללת הלאבקרפט, ולא בגלל עצם הכללתו של שרלוק הולמס. זה היה סיפור טוב כי הייתה לו עלילה מהודקת ומעניינת, עם טוויסטים שלא ניחשתי מראש, וכי הוא שילב שני קאנונים ספרותיים ידועים באופן מקורי ומוצלח. אבל רוב הזמן גיימן לא כזה, כי גם לו אין סיבה להתאמץ: למה להתקדם, כשיש פלח רחב של קהל היעד שלו שיריע לכל פיסת זבל נטולת השראה שהוא יוציא.

וזו הבעיה שלי עם ניל גיימן. הסוף.

דיסקליימר: כותבת שורות אלה לא קראה את סנדמן, בין השאר כי המפקד המנוול שלה בצבא לא הסכים להשאיל לה אותו. רוני, אם אתה קורא את זה: מהדורת אספנים מיי אס.

אה כן, וכל זה משקף את טעמי האישי וכמה מחבריי הטובים ביותר אוהבים אותו וכו' וכו'.

[1]אני לא הולכת לקרוא לו לעולם-לא-עולם. זה שם משונה. 
^[2]למי שלא זוכר, הוא כתב על המצח של הגולם את המילה הלא נכונה. זאת מעבר למרגיזוּת שבשימוש דווקא בגולם, שימוש שמצביע על עצלנות מחקרית מובהקת. ר' כאן.  HTML

על קנאה

חטאי המוות הנוצריים נורא נוחים, בסך הכל. ביהדות, שתמיד התעניינה יותר במה אתה עושה לעומת מה אתה חושב, מתחילים להסתבך די מהר עם גילוי עריות וכל מיני דברים משונים; רשימת החטאים הנוצרית, לעומת זאת, מתאימה לכולם. בהנחה שאתה אדם בריא בן יותר מ-12, כנראה שחווית את כל הסעיפים בשלב כזה או אחר. יש משהו מאוד דמוקרטי ומנחם בכלליות הזו.

הקנאה היא בכל זאת החריגה ברשימה, וזאת בגלל עובדה פשוטה ששמתי לב אליה מזמן: בניגוד לששת עמיתיה, קנאה היא לא כיפית בשום צורה. במילים אחרות, היא לא חטא מובהק, אלא עונש. 

זה מצחיק בשביל בת יחידה, אבל לפעמים נדמה לי שקינאתי עוד לפני שנולדתי. זו לא תמיד היית קנאה רציונלית; נדמה לי שפשוט הסתובבתי מאז ומתמיד בתחושה שאני לא בדיוק שם, לא בדיוק מתאימה. שאני תחליף סביר אבל לא באמת נורמלי.   שברגע שהסובבים אותי ימצאו מישהו קצת יותר מוצלח ממני, אני אנטש. אני הייתי זו שלא לגמרי נוח אתה, שקשה לדבר אתה, המוזרה. וגם כשזה בפירוש לא היה נכון, תמיד היה איזה קול שהזכיר לי שנו, באמת. את יודעת מה את שווה. את יודעת שכלום.

כשאת ילדה, הצלחה נמדדת בהשתלבות חברתית. אחרי גיל ההתבגרות, המדד מתרחב להישגים אחרים, אקדמיים, אמנותיים. ושם התחילו הצרות האמיתיות מבחינתי. בשלב שאת מרגישה תקועה, לא הישגית, וגרוע מכך, בשלב שאת רוכשת מעגל חברתי שחלק נאה ממנו מורכב מאנשים מבריקים, הקנאה כבר לא מופיעה כהתפרצות מזדמנת אלא כזמזום נמוך אבל קבוע.

והיא מתפשטת, במין אופן זחלני כזה. עם כל פספוס שלך, ועם כל הישג של אחרים (במיוחד של חברים) היא גוברת. זרם התודעה שלך הופך לרשימה אובססיבית של החוסרים שלך בהשוואה ליתרונות של כל אחד שהוא לא את. זו מוקפת חברים, זה מוכשר בנגינה או בציור, זו עושה חיל בלימודים, זה פעיל חברתית: לכל אחד, נדמה לך, יש משהו, משהו שלך אין. את מעין ואקום, את חושבת: מין כתם מטושטש כזה, לבן-אפרפר, של בינוניות מזהרת. בלי עתיד, בלי השראה. והמחשבה הזו אוכלת כל רגע טוב, מכבה כל סיפוק שאת חושבת שזכית בו לרגע. 

"I cannot read, and therefore wish all books were burnt", אומרת הקנאה בפאוסט של מארלו; ואת קוראת את המילים ומבינה כמה זה נכון, לעזאזל, כמה הקנאה גורמת לך לרצות למות ובו-זמנית להרוס את כל מה שמסביבך עד היסוד. את מפנטזת על נקמה באנשים שלא עשו לך דבר, באנשים שאת יודעת שאת בעצם אוהבת. והיא גומרת אותך: את  מוצאת את עצמך במצב כזה שאת לא מסוגלת להיות בחברת אנשים אחרים, כי כל איתות חיובי מצידם גורם לך לרצות לתלות את עצמך. ובסופו של דבר, עצמך גורמת לך לרצות לתלות את עצמך.

אני מייחסת את מצבי השלם למדי היום לעובדה שבפעם או בפעמיים שבהם עניינים נהיו באמת לא נעימים, היה לי מספיק שכל להרים טלפון ולדאוג שיהיה שם מישהו איתי. ההתאוששות האמיתית שלי מהתקופה ההיא התאפשרה רק באמצעות בריחה: יציאה מהבית ומעבר למסגרת שונה שבה יכולתי ליצור אני חדשה. 

וזה עבד? אולי. הנסיבות היום טובות יותר, אין ספק. אבל אתמול מצאתי את עצמי שוב במסיבה, מקשיבה לאנשים מסביבי מדברים על לימודים, והופעות, וחיים, ורוצה לתלות את עצמי.

וזה מרגיז אותי נורא. כי אני רוצה להיות מעל הרגש הילדותי השפל הזה, כי אני יודעת שלרציונאל אין שום קשר לעניין. כי אני יודעת שיש לפחות כמה אנשים שאוהבים אותי, אוהבים באמת ובמנותק מרמת המוצלחוּת הנזילה שלי. כי אני רוצה לאהוב את העולם בצורה כנה ולא אנוכית. כי אני יודעת שהדבר הנכון הוא להכיר בטוב.

אבל זה קשה. פאק, זה קשה.

נ.ב.: מצטערת אם כל זה נשמע פסיכי. בבקשה תישארו חברים שלי אח"כ

קרעכצן חתונה

תקופת טרום-החתונה היא פרק זמן רגיש, בו בעיות פסיכולוגיות קודמות ולחצים חברתיים ניכרים (שארחיב עליהם בהזדמנות אחרת) מצטרפים ליצירת נזיד נוירוטי מבעבע שמסוגל לערער את הכלה-לעתיד השקולה ביותר. יתכן שאני מחמיאה לעצמי קצת יותר מדי כשאני מתייחסת אל עצמי ככלה שקולה ביותר, אבל נו מילא. להלן קטלוג חלקי של מחשבות השווא, הכשלים הלוגיים והפוביות שאחזו בכלה זו בדרך לחופתה (המשוערת. אאאההה!).

1.      אוי לא מלאנתלפים אנשים אומרים שהם לא יגיעו אף אחד לא רוצה לבוא אף אחד לא אוהב אותי בוואההה

כשל קוגניטיבי שנובע משילוב של אקסטרפולציה משובשת (אנשים שיודעים שלא יוכלו להגיע מודיעים מהר יותר מאנשים שיגיעו בסוף אבל צריכים לבדוק), טראומות ילדות ("הזמנתי את כל הכיתה ליומולדת, ואף אחד לא בא!") וטינות אישיות שמעולם לא מצאו פורקן ("המממ, היא לא הקדישה לי מספיק תשומת לב כשהייתי בת שלוש-עשרה..."). אחרי כמה ימים של היעלבויות מופרזות, חרדות נטישה ובהלת אי-הגעה-לסף-התחתון-של-האולם, התחילו להגיע אישורים (חלקם מאנשים יקרים שלא ציפיתי שיגיעו), והאיזון הכימי במוח שב על כנו. זאת, כמובן, עד שהמטוטלת נעה לצד השני, מה שהוביל ל...

2.   אוי לא כל מיני אנשים שבכלל לא הזמנתי מגיעים בכל זאת יהיו יותר מדי אנשים והם יהיו מעצבנים בוואאההה

מה זאת אומרת, החבר מניו-יורק שבכלל לא רציתי להזמין מביא גם את בת-דודה שלו?! ג'? מי זו ג'? זו לא ההיא שחזרה בתשובה לפני 20 שנה ומאז לא מדברת עם אף אחד במשפחה? אתם רוצים להגיד לי שהיא חזרה לקשר בדיוק בזמן כדי לקבל הזמנה? ואיך קרה שבת-הדודה-מדרגה-שנייה הזו מזמינה עוד 6 צאצאים?

זה הרגע בו משפחתיות יתר והמון כוונות טובות מצטרפות לצירופי מקרים בלתי ממוזלים (מה זאת אומרת, הבן-דוד הנאצי בדיוק בארץ?) כדי לנפח מחדש את רשימת המוזמנים ולשלוח אותי להתקפים חדשים של חרדה וזעם (בעיקר על ההורים שאפשרו את המחדל).

3.      תסמונת המיוחדות הייחודית בהחלט

יש אתר שנקרא OffbeatBride, שממוקד בחתונות אלטרנטיביות במידה זו או אחרת (ביחס לסטנדרט בארצות דוברות האנגלית). הוא מאוד נחמד, אבל אחרי קריאה אינטנסיבית מדי את משתכנעת שאת פשוט חייבת לערוך את החתונה בתחנת רכבת נטושה משנות ה-20 עם בופה שמורכב אך ורק מקאפקייקס כאשר את והחתן מחופשים לדרקונים ומחלקים לאורחים עגורי אוריגמי עשויים מקלף אינקונבולה אותנטי, ומקריאים את הקטעים האהובים עליכם מהאומן ומרגריטה. אחרת זה לא יהיה את.

התחושה הזו הוקלה מעט בעקבות הכתבה הזו של האוניון, ששמה את העניין בפרופורציה, ומספר חתונות היפסטריות זחוחות במיוחד באתר עצמו שהחזירו אותי למוטב. זאת עד פרוץ האנטיתזה, שהיא...

4.      המהפכה הקונפורמיסטית

כן, כן, גם שפחתכן הנאמנה לא הצליחה לחמוק לחלוטין מאותה רוח רפאים אירופית הרודפת אותנו, היא הפולניות גבירותיי ורבותיי. היא אשר אחד מביטוייה המרגיזים הוא ה"מה יגידו" הנודע לשמצה. כן, אותו מה יגידו בשמו אני, מלגלגת החתונות הסדרתית, אני, שבכיתה ב' סירבתי לרקוד את המקרנה עם כולם כי אף אחד לא יכריח אותי להיות עליזה בפומבי, אשכרה שוקלת לקחת די-ג'יי ב-4000 ₪ כדי שהאורחים לא יגידו שלא היה מספיק שמח.

רווח לי כשהבנתי שממש לא אכפת לי מה יגידו עלי מאחורי הגב (כדברי הפילוסוף – מאחורי הגב הם מוזמנים גם להרביץ לי), ואם מישהו יעז להגיד לי משהו שלא מאחורי הגב, הוא יזכה לקיתונות בוז ודעתו תהפוך לבלתי רלוונטית בעליל. מיניתי כמה חברות להיות אנרגטיות במקומי, ובעניין לרקוד מול קרובי משפחה שאני בקושי מכירה, יהיו האלים בעזרי.

5.      מהומות ספטמבר

החברה הישראלית מגוונת ורבת פנים. גם האורחים שלי מגוונים ורבי-פנים, והאיחוד המשמח בין משפחותינו ה, אמממ, שונות במקצת יכול להביא למפגשים מעניינים בזמן האירוע. קחו, למשל, את בת-הדודה ק', האנרכו-קווירית התומכת בלאומיות הפלסטינית המלבלבת. עכשיו חשבו מה יקרה אם וכאשר היא תיתקל בש', המתנחל האידיאולוגי חובב ציון ושונא בג"ץ. או לחילופין ש"ז, אחותה הפמיניסטית הרדיקלית של ק', מול צ', הדודה ממאה שערים. חוץ מזיקוקים בחינם, שום דבר טוב לא הולך לצאת מזה. יש לקוות שתהיה מספיק דיפלומטיה באוויר כדי למנוע תקריות אלימות. (במקרה הכי גרוע אפשר לשלוח את ד', בן-דוד של אמא שלי, אדם יקר ופשיסט ותיק, לשמש כראש גשר.)

6.     המשפחה האומללה

כן, אנחנו מכירים אותם, הם נמצאים בכל משפחה: הסכסוכים ארוכי השנים. מ' וי' שלא מדברות זו עם זו מאז שאמא שלהן מתה (לפני זה הן לא דיברו איתה), ר' שהתערבה בגירושין של ב' ומאז הוא שופע סרקזם ארסי כלפיה, וזאת בלי לפתוח אפילו את המתח הלא פתור בין ד' לק' על רקע היותן פסיכיות או הנתק הפתאומי בין ג' לכל יתר המשפחה, שמקורו לא ברור.

כל זה היה מעניין אותי כקליפת השום, אלמלא כל הנ"ל (למעט ר' וב') הם קרובים-קרובים, קרובים מדרגה ראשונה זה של זה, ולכן הבלגנים שלהם הופכים את סידורי הישיבה לבעיה.

בינתיים הכל יוצא לטובה: אחד מהניצים בד"כ לא מגיע, מה שמותיר קבוצת התייחסות נוחה לעיכול ולסידור. במקרה הכי גרוע, נו, אני סומכת על הקרובים אלי שיסוככו עלי מפני הנשורת ויתעדו לצורך העלאת זיכרונות בעתיד.