מה הבעיה שלי עם ניל גיימן, מאת ענבל

קודם כל, הערה לסדר: הסמינר נגמר! הגשתי אותו! אני חופשיה! חופשיה!!! עכשיו, מי רוצה לתת לי עבודה?

ולענייננו.

דניאל ביקש שאנסח במילים מה הבעיה שלי עם ניל גיימן. ראשית כל, נראה לי שחשוב להעיר שלא תמיד הייתה לי בעיה עם ניל גיימן. כשנחשפתי אליו לראשונה, די אהבתי אותו. בשורות טובות היה ספר הפולחן שלי במשך תקופה די ארוכה ועדיין אהוב עלי מאוד, ו-Neverwhere¹ היה ונותר סיפור חמוד לאללה. גם קורליין לגמרי בסדר, אם כי מפאת קהל היעד הייתי צריכה לקרוא אותו כמה שנים מוקדם יותר כדי לקבוע באמת אם הוא מצליח כספר ילדים. הבעיה התחילה אחר-כך, עם אלים אמריקאיים, ועם הסיפורים הקצרים שנציגם המובהק וחסר הטעם הוא שלג,זכוכית, תפוחים.

הבעיה, אני מאמינה, מורכבת מכמה אלמנטים הנשזרים זה בזה למסכת מעצבנת אחת. ננסה לזהות כל אחד מהם בנפרד:

הוא נורא יומרני. קודם כל, הוא קורא לעצמו (ומרשה לאחרים לקרוא לו) מספר סיפורים. מספר סיפורים?! ברצינות? אני מקווה שאני לא צריכה להסביר כמה מתנשא ומטופש זה נשמע. אתה סופר, בנאדם. Writer באנגלית, מה שמתאים אפילו יותר מאחר והוא כותב גם דברים שאינם ספרים. הניסיון לקרוץ לכיוון השבטי-אותנטי-בעל-כוח-סמי-מיסטי-השומר-על-שלהבת-החוכמה-העתיקה עלוב בתכלית.

חוצמזה ישנו העניין התוכני. גיימן מזכיר לעתים את דן בראון בכך שהוא כותב באופן שיגרום לאנשים שלא יודעים יותר מדי להרגיש שהם נורא חכמים. הרפרנסים המיתולוגיים-פולקלוריים המרובים שלו מסריחים מפרטנציה, וכל שטיק "הא-הא, בניגוד לדעה המקובלת בסיפורים העתיקים משהו הוא בעצם ככה" כנ"ל. אלים אמריקאיים הוא כולו תרגיל מהסוג הזה: רעיון די בנאלי (כל מה שאנשים מאמינים בו הוא אמיתי ולכן כל האלים קיימים בו זמנית ונלחמים אחד בשני. פיהוק. פראצ'ט לפחות עשה את זה מצחיק) מוקף בתועפות קשקשת מיותרת, בגלל שגיימן לא יכול להתאפק וחייב להראות לנו כמה הוא מלומד כל פסקה שנייה.

אה, ואם זה לא מספיק גרוע, הוא גם עושה טעויות. הקטע עם הגולם² באלים עדיין מרגיז אותי (בחייאת, מכל הפולקולורים שהיית יכול לחרבן, היית חייב לבחור את שלי?!), למשל. אלה דברים קטנים, שאפשר לפספס בקלות, אבל הם מצביעים שוב על אותו דבר: אי-הבנה מספקת בחומר, מוסווה בתוך המון יומרה. גיימן אמר פעם באיזה ראיון (ציטוט מהזיכרון) שאם הוא לא היה סופר, הוא בטח היה הברנש הזה בפאב שמספר לאנשים "ידעת שלאברהם אבינו היו שלוש נשים?" מלבד זאת שגם הציטוט הזה הוא התגנדרות מוסתרת בקושי, אם זה ככה לפחות תנסה לזכור את הדברים נכון.

הוא מנסה בכוח להיות איב"י. איב"י, למי שאינו גולש אדוק של עין הדג, פירושו "אפל יותר, בוגר יותר": הצורך להכניס בכוח תכנים אלימים/מיניים/מטרידים, במיוחד לסיפורים "תמימים" במקור. השיא של הנטייה הזו אצל גיימן הוא, כאמור, שלג, זכוכית, תפוחים: גרסה "הפוכה" של סיפור שלגייה לא מספיק מעניינת, אז בואו נזרוק פנימה פדופיליה, נקרופיליה, גילוי עריות, אלימות קשה ועוד ועוד. עוד דוגמה היא סצינת הסקס הראשונה והמזוויעה באלים אמריקאיים (אתם יודעים איזו, ואם לא אל תשאלו: אני לא הולכת לחזור על זה). זו סצינה שלא משרתת שום מטרה בעלילה, לא קשורה בשיט לדמויות, ונמצאת שם רק כדי לייצר אווירה פרוורטית. דוגמה שלישית היא סיפור ששכחתי כרגע את שמו, ומערב בית זונות ומכירה של פילגש ממין זכר לאיזה גנגסטר (מישהו זוכר את השם?) – סיפור חסר פואנטה לחלוטין שכל תכלית קיומו, ככל הנראה, היא לתת לגיימן הזדמנות לומר "ציצים ציצים זיונים בתחת. פות. ציצים".

בכמויות קטנות ובטיפול זהיר, זה יכול לעבוד. אצל גיימן זה לא עובד. גם בגלל המנות הגדושות מדי, שמייצרות בסופו של דבר אדישות: כשמשהו מחליא קורה בעולם יחסית קונוונציונלי, זה מחריד, כי אנחנו מקשרים את זה לעולם שלנו; כשכל העולם מחליא, מה זה כבר משנה? וגם, ואולי בעיקר, בגלל המלאכותיות שבדבר: הוא לא מתכוון לזה. זה לא חלק אינטגרלי מעלילה טובה או משהו כזה. הוא פשוט רוצה להיות אפל.

אוברייטד. אני לא בקטע של "אהבתי אותו לפני שהוא היה מיינסטרים ועכשיו כשכולם אוהבים אותו הוא גרוע". אבל גיימן זוכה להערצה שלא מגיעה לו. אנשים פשוט בולעים את התדמית שלו בשלמותה בלי לשאול שאלות. הו, הוא כה אפל! וגותי! וחכם! העניין מזכיר למדי את ההערצה ללא תנאים שזוכים לה טים ברטון והמרצ'נדייז שלו בקהלים מסוימים, ומגלה את אותה בעיה, שהיא אולי לב הבעיה של הגיימניזם כולו: היאחזות בסממנים שטחיים כקריטריון להנאה מחומר תרבותי, על חשבון היכולת לזהות איכות. ניל גיימן לא עד-כדי-כך טוב. יש מוכשרים ממנו בהרבה שפועלים כיום, אבל הם הרבה פחות מוכרים פשוט כי המיתוג שלו מוצלח יותר, וכי יש קהל יעד רחב שיאהב אוטומטית כל דבר שנמכר לו בתור אינטליגנטי ואפל, בלי להתעמק יותר מדי בתוכן. מעיל עור ואהבה לחתולים  לא מחליפים כתיבה טובה, אנשים.

וזו בעצם הנקודה בה כל הצרות לעיל מתחברות להן יחדיו: גיימן מוכר לוקשים, ויותר מדי אנשים לא מסוגלים לזהות שאלה לוקשים. כשהוא לא כבד מדי עם שתי הבעיות הראשונות, הוא סופר סביר ודי מבדר; אבל רבים מוכנים להישבע בשמו כי הם לא מסוגלים להבדיל בין הבטחה לבין הקיום שלה, ובין קיום סממנים רצויים בטקסט לטקסט טוב. וחוסר היכולת הזו היא שמביאה לצרה הגדולה מכולן: קפיאה על שמרי הפנטסיה. כשאתה בטוח שאתה הכי חכם ומגניב בעולם כי אתה קורא את זה-וזה שהוא כה קשוח ואפל ומגניב, אתה לא מנסה לבגר את הטעם שלך, לא עובר הלאה לדברים טובים יותר. גיימן מוכר יחסית, ולא מעט מהחומר שלו נחמד; הוא נקודת התחלה טובה לפנטסיה אורבנית/אפלה (כפי שהוא היה עבורי, אי-אז בראשית גיל ההתבגרות) ולפנטסיה בכלל. אבל כשבטוחים שזו פסגת היצירה ואין בלתה, אין התקדמות, ואין גם עניין בדברים חדשים.

גיימן מסוגל להיות טוב יותר. לפני כמה שנים התפלק לו סיפור שממש אהבתי: חקירה באזמרגד. הסיפור לא היה טוב בגלל הסטינג הויקטוריאני-אלטרנטיבי האפל, ולא בגלל הכרזות המאגניבות שפוזרו באמצע, ולא בגלל עצם הכללת הלאבקרפט, ולא בגלל עצם הכללתו של שרלוק הולמס. זה היה סיפור טוב כי הייתה לו עלילה מהודקת ומעניינת, עם טוויסטים שלא ניחשתי מראש, וכי הוא שילב שני קאנונים ספרותיים ידועים באופן מקורי ומוצלח. אבל רוב הזמן גיימן לא כזה, כי גם לו אין סיבה להתאמץ: למה להתקדם, כשיש פלח רחב של קהל היעד שלו שיריע לכל פיסת זבל נטולת השראה שהוא יוציא.

וזו הבעיה שלי עם ניל גיימן. הסוף.

דיסקליימר: כותבת שורות אלה לא קראה את סנדמן, בין השאר כי המפקד המנוול שלה בצבא לא הסכים להשאיל לה אותו. רוני, אם אתה קורא את זה: מהדורת אספנים מיי אס.

אה כן, וכל זה משקף את טעמי האישי וכמה מחבריי הטובים ביותר אוהבים אותו וכו' וכו'.

[1]אני לא הולכת לקרוא לו לעולם-לא-עולם. זה שם משונה. 
^[2]למי שלא זוכר, הוא כתב על המצח של הגולם את המילה הלא נכונה. זאת מעבר למרגיזוּת שבשימוש דווקא בגולם, שימוש שמצביע על עצלנות מחקרית מובהקת. ר' כאן.  HTML