קודם כל, יש לציין שחזרתי אתמול בבוקר מברלין. היו שם שלג וערמונים ויין
חם וקישוטים וגלגל ענק(!) וסירק דו סוליי(!!!) בדיל ספונטני. אז מבחינה זו הכל
נפלא ונהדר.
טוב, נחזור לעניינים הלא חשובים שעל הפרק. את Ultraviolet (להלן: על-סגול),
אחת מסדרות הפנטזיה הבריטיות המצוינות האלה שאף אחד לא ראה, השגתי לראשונה אי-אז
ב-2005, אחרי סיפור משעשע שכלל חמסין, הר תלול וכרטיס אשראי חמקמק, סיפור שלא
ארחיב עליו כאן. הסדרה עצמה שודרה ב-1998. היא עוסקת ביחידה סודית שצדה ערפדים
בבריטניה של שנות ה-90. מה מעניין בזה? אה-הא.
הטון. כתיבה על ערפדים יכולה להפוך בקלות לצ'יזית או סקסית מדי. זה לא המצב
כאן. על-סגול מצטיינת באווירה העצורה, המתונה והאפרורית שלה. כמעט כל
ביקורת על הסדרה מציינת שהמילה 'ערפד' לא נאמרת בה מעולם: הגיבורים משתמשים ביופמיזמים
רשמיים יותר או פחות כדי לציין את המובן מאליו, בעוד הערפדים עצמם נוטים לנקוט
פשוט ב"אנחנו".
הערפדים נראים כמו כל אחד,
בלי ניבים או עיניים זוהרות – ההבדל הוויזואלי היחיד בינם לבין אנשים רגילים הוא
אי-ההופעה במראה או בכל מדיום אחר (באופן קונסיסטנטי, וכן, אנג'ל, אני מסתכלת
עליך). זה אלמנט שנעשה בו שימוש שנע בין הטוב למופתי – הן מבחינת אווירה והן
מבחינת עלילה. על-סגול מציבה חוקיות ומקפידה מאוד לשמור עליה; אין כיפופים
לטובת העלילה. הדיאלוגים מאופקים ובריטיים לעילא, עם מעט מכתמים שנונים והרבה
סרקזם מריר. זו לא סדרה מצחיקה, אם כי סביר להניח שתגחכו פה ושם מתחת לשפם; אבל
היא אינטליגנטית ומדויקת.
האלמנט השגרתי היחיד בה שמעט מתיש הוא הנטייה של הנבלים להרצאות
מייגעות שנועדו לערער את הגיבורים פסיכולוגית, אם כי אי-הבהירות המוסרית הבסיסית
שמצדיקה את ההרצאות האלה (שניגע בה בהמשך), בנוסף על המשחק המצוין, מצילים את
הסיטואציה.
הדמויות. יחידת ציד הערפדים (אין לה שם רשמי) מורכבת מ-4 דמויות. למרות הטווח
הקצר, הפיתוח שלהן מעולה: בסוף הסדרה, אף אחת מהן (להוציא, אולי, מייקל, וגם זה
מוטל בספק) לא נראית לנו כמו שנראתה בהתחלה. קשה לומר שהן עוברות תהליך או שינוי
אישי, מאחר והזמן קצר, אבל בזמן הזה הן חושפות רבדים חדשים ומשוחקים לעילא.
הנ"ל הן:
מייקל, הגיבור הראשי לכאורה. מייקל מתחיל את הסדרה כאנושי ביותר
מהקאסט: שוטר הגון וטוב לב, חבר נאמן שמסתבך שלא באשמתו בקונספירציה שגדולה עליו
בכמה מידות. אחרי הצטרפותו ליחידה, הוא הספקן ביותר בה ונאבק באופן קבוע עם החשש
שאולי הוא בצד הלא נכון. לאורך הסדרה הרכות שלו מסתברת יותר ויותר כחולשה: מייקל
נגרר לביצוע מעשים מטופשים עד הרסניים בגללה, אם כי ביחס לגיבור של סדרת פנטזיה
הוא נותר אינטליגנטי מהממוצע.
אנג'לה, מדענית/רופאת הבית. בניגוד למדען טלוויזיוני ממוצע, אנג'לה
היא לא מדענית רב-דיסציפלינרית עם התמחות ב"מדע!!!" (כלומר, כל דבר
שנדרש ע"י התסריט, מפיסיקה עד בלשנות) אלא רופאה עם התמחות ספציפית
ורלוונטית. בפתיחת הסדרה אנג'לה היא מעין איגואנה קרת לב, טכנוקרטית עם אזמל ביד
ורצח בעיניים; עם חלוף הפרקים מתברר הרקע הטראומטי שלה ונחשפת אישיות מורכבת בהרבה
ואכולת לבטים כמעט כמו מייקל.
פירס הוא הבוס של היחידה, כומר קתולי במיל' ובנזונה קשוח בהווה. לפירס
יש ארשת לבבית ואופי חסר מעצורים, מאפיינים מסורתיים של נבל (בפרט כשמדובר בדמות
סמכותית ושמרנית), אבל המצב בפועל מסובך יותר. הקונפליקט הפנימי של פירס הולך
וגובר בחצי השני של הסדרה, ומניע את הפרק השישי, שהיה לטעמי הטוב ביותר. קשה מאוד
לומר האם פירס הוא פנאט ופרנואיד או איש נחוש שנאלץ לבצע החלטות קשות באקלים עוין.
וון, חייל-לשעבר ברוטלי ואנטיפת. מארבע הדמויות הראשיות, וון נתון
להכי פחות פיתויים וניסיונות סחיטה מצד הערפדים, והוא הנחוש ביותר מהצוות (אפילו
יותר מפירס הקנאי) בהתנגדות להם; בהתאם, הוא מגלה פחות אופי מהיתר במשך רוב הסדרה,
מלבד מערכת היחסים הספק-ידידותית שהוא מפתח עם מייקל. אבל בפרק החמישי הוא מקבל סצנה
ארוכה שהיא כולה שלו, ושמאפשרת לשחקן (אידריס אלבה, לפני שכולם ידעו מי זה) להוציא
מהדמות מקסימום רגש במינימום דיאלוג – משהו מרשים באמת. כך שאפילו כאן מושגת אותה
תוצאה: פיתוח דמות עגולה ולא קריקטורית בפרק זמן קצר להפליא.
התסריט. על-סגול בנויה במתכונת 'תעלומה אחת לפרק', כאשר ברקע ישנם מספר קווי עלילה
מתמשכים שמתמזגים כולם בפרק האחרון.
התעלומות, ברובן, כתובות ומנוהלות היטב. אין הרבה אימה מהזן הקלאסי, אבל
יש תעלומה הגונה (האם הערפדים בכלל מעורבים, ומה בעצם הם רוצים?) ומתח למכביר
(בולט במיוחד הפרק החמישי העצבני). גיבורינו אינם מטומטמים, אבל גם הערפדים לא,
ויש להם רשת משת"פים נרחבת שמאפשרת לשמור על אווירת פרנויה בריאה מכל הצדדים.
האיום המיידי שהערפדים מציבים אינו באמת על-טבעי: הבעיה אינה
האינדיבידואל מוצץ הדם אלא הקונספירציה, הארגון האפלולי והנוכח בכל שמתכנן
השד-יודע-מה מאחורי הקלעים. בהתאם, התעלומות הפרקיות ממוקדות בדרך-כלל בסוגיות
אקטואליות (או שהיו אקטואליות ב-1998): שחיתות, בנקאות, פדופיליה, הוויכוח בעד או
נגד הפלות – שהערפדים כן או לא בוחשים בהן.
היופי כאן הוא שהקונספירציה נמצאת, בעצם, משני הצדדים: גם הגיבורים
עובדים עבור אחת, אם כי ממשלתית ולא פרטית. עוברי אורח תמימים שנקלעים למאבק מתייחסים
לשני הצדדים באותה מידה של חשדנות ופחד, והטקטיקות שהיחידה נוקטת בהן כוללות לא
מעט טיוחים, מניפולציות ולעתים פגיעה באזרחים מן השורה. הטריק הזה עוזר לייצר את
הערפול בנוגע לאיזה צד הוא בעצם הבעיה.
הצרה היחידה אינה אשמתו של אף אחד מלבד הזמן האכזר: הסדרה נוצרה
ב-1998, ודברים שהיו אז היי-טקיים נראים היום שגרתיים או מיושנים. הפרייה חוץ-גופית
נחשבת שם לטכנולוגיה פורצת דרך שמצדיקה הסבר מיוחד, והגיבורים מסתובבים עם מצלמות
וידאו קטנות לזיהוי ערפדים – ציוד כבד ומיותר להפליא בעידן הסמארטפון. אך חבל לתת
לפרטים כאלה להפריע. ממילא, התפתחות והתפשטות של טכנולוגיות חדשות היום היא כה
מואצת עד שגם סדרות משנה שעברה נראות לעתים מיושנות מבחינה זו.
הסאבטקסט. זהו אולי החלק הטוב והמעניין ביותר בסדרה, אבל ההסבר כולל ספוילרים
מתונים לפיתרון הקונפליקט העיקרי שלה. ראו הוזהרתם.
השאלה שמניעה את על-סגול מתחילתה היא שאלת צדקת הדרך. הם צדים
ערפדים, כן; אבל האם הם מבצעים שירות לציבור, או רודפים מיעוט לא מובן? הטיפול שעל-סגול
מעניקה לשאלה מצליח להתחמק מקלישאות באופן די מדהים, והוא חריג בכלל באקלים האתי
של תקופתנו. אנסה להסביר למה.
כבר בפרק הראשון, נבל משני מעמת את מייקל עם השאלה: מדוע בעצם ערפדים
נרדפים? בעולם של על-סגול, ערפדים לא הורגים כדי לאכול, ולא מערפדים
בני-אדם שלא מעוניינים בכך. הם מצדיקים את הפעולות היותר מפוקפקות שלהם כהגנה
עצמית: הכנסייה (ונציגיה בדמות היחידה המנוהלת ע"י כומר, לא פחות) רודפת אותם
כבר מאות שנים, כמו שרדפה אחרים שלא התאימו להשקפת העולם שלה. הערפדים מציעים חיי
נצח למי שרוצה בהם ולוקחים דם רק במידה שמאפשרת להם להתקיים – אז מה הבעיה כאן,
בעצם?
התפיסה הזו נוחה לנו, ואולי אפילו מובנת מאליה. הסימפטיה שלנו מופנית
אוטומטית למיעוט שזכה למוניטין מרושעים, אך בעצם מבקש רק לחיות את חייו בצלו של
ממסד חשוך וקנאי. זה נרטיב שכבר הופיע באינספור סיפורי ערפדים ודומיהם, וקבלת
השונה נראית מתבקשת מוסרית. זה מסתדר, זה הגיוני.
אבל מהר מאוד הקונספציה הזו מתערערת: כבר בסוף הפרק הראשון מסתבר לנו,
מחד, שהדיבורים של הערפדים על זכות הבחירה הם לעתים רק דיבורים; ומאידך, שהיחידה
שצדה אותם לא מתקיימת מכספי הוותיקן. למעשה, הוותיקן עצמו נכנע במידה
מסוימת לרוח הזמן, ו"לא אוהב לדבר על רֶשע בימים אלה"; הכומר פירס הוא
כנראה לשעבר בדיוק מסיבה זו. את היחידה מממנת, פשוט, הממשלה הבריטית עצמה. מדובר
בהנחה מוטעית המבוססת על קלישאה, ורק לא לגמרי ברור אם הערפדים מאכילים את הקלישאה
הזו לאנשים תמימים או מאמינים בה בעצמם. בכל מקרה, ככל שעובר הזמן, הטיעונים של
הערפדים, שנשמעים תמיד נאצלים בהתחלה (הם מקופחים; הם רק רוצים שלום; הם אפילו
דואגים לאיכות הסביבה!) נחשפים כמסכת של שקרים, חצאי אמיתות ומניפולציות, שמשתמשת
בסנטימנטים יפים להשגת מטרות מכוערות.
באקלים תרבותי שחש צורך לספר שוב ושוב סיפור סכמטי על קבלת האחר (ומתוך
כך לא מסוגל להציג אחרות שאינה חיובית – אפילו במקרים שברור שיש כאן בעיה, כמו
באקסמן ובספרי ערפדים אינספור), על-סגול מציעה שאולי, אולי, העובדה שמישהו
נרדף ע"י ממסד שמרני לא מעידה אוטומטית שהוא בסדר. עצם העובדה שגורמים שליליים
תופסים כאן טרמפ על מגמות ליברליות חיוביות בעיקרן לא נפוצה במיוחד בבידור, במיוחד
בצד הליברלי יותר של התקשורת הבריטית, שבו כל טענה כזו עלולה להתפרש (ולעתים בצדק)
כהתקפה שמרנית על מיעוטים ספציפיים.
יותר מכך, הסדרה לא רק מזהירה מפני הכשלים של הליברליות – היא הולכת ומאמצת
נקודת מבט אחרת לגמרי, זו הקתולית. ככל שהסדרה מתקדמת, הערפדים מייצגים איום שאינו
רק מוחשי אלא גם מוסרי ורוחני. ההצעה לחיי נצח, שנדמית בתחילה כבחירה הגיונית
וניטרלית מבחינה מוסרית, מצטיירת יותר ויותר כפיתוי מהזן הישן והטוב, שכניעה לו
תעלה לך בנשמתך. הערפדים משתמשים בהצעה הזו, ובאחרות, כדי לתמרן את הגיבורים
למטרותיהם. "הם יודעים מה אתה רוצה, והם יגרמו לך לעשות את זה," אומר
אחד מכלי המשחק האנושיים שלהם בפרק מסוים: "הם חזקים ברצון חופשי." רצון
חופשי: החירות המקודשת, שבשמה אנו רשאים לעשות ככל העולה על רוחנו כל עוד איננו
פוגעים באחרים; או הרצון החופשי שמאפשר בחירה בטוב או ברע, שמתיר לאדם למכור את
נשמתו לשטן ולחתום את דינו לגיהנום. די ברור באיזה מובן משתמש האיש חסר המזל בפרק.
באקלים החילוני של בריטניה היום, נקודת המבט הדתית כה חריגה
ובלתי-מובנת שהיא הופכת כמעט תמיד לאיש-קש. על-סגול נמנעת מכך ומציגה,
באופן שאני מאמינה שהוא כמעט בלעדי, נקודת מבט דתית מושכלת שמטופלת בתבונה ובחן.
אולי לכן היא נותרה עלומה יחסית: בצייטגיסט של 20 ומשהו השנים האחרונות היא עוף
מוזר. וכזו היא: סדרה שבה שום דבר לא פשוט. היא נהדרת. לכו תראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה