יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

קרוסאובר ויקטוריאני מטורף!!!1

אי-שם בשלהי 2006 אבט"שתי לי בכפר ציורי בגבול הצפון. במהלך היום, חובותיי הסתכמו בשמירה על מדשאה של גן ילדים. מלבד פעם אחת מסעירה בה עזרתי להם לזרוע גזר, לא היה לי הרבה מה לעשות, וכך מצאתי את עצמי מתווה תכנית נחמדה לקרוסאובר ספרותי ויקטוריאני גדול ממדים. מאוד נהניתי מהעניין, הייתי מרוצה מעצמי, ורק כשחזרתי לציוויליזציה גיליתי שאיזה ממזר בשם אלן מור גנב לי את הרעיון.

אז הקרוסאובר נגנז. אבל מאחר ואני עדיין חושבת שיש לו איזה ערך מוסף מעבר לכתביו של מר מור, אני שמה אותו כאן. 

ובכן, לעניינינו.

השנה היא 1890, והאימפריה הבריטית גדולה, חזקה ובטוחה בעצמה מאי-פעם. אך מייקרופט הולמס, בכיר בממשלת הוד מלכותה, אינו מרוצה. הממשל לא ערוך להתמודד עם האיומים החדשים על בטחונה של בריטניה - בנוף פוליטי, תרבותי וטכנולוגי שמשתנה ללא הרף, המפלצת הבאה יכולה לארוב במקום שעד אתמול היה הבטוח ביותר בעולם.

מייקרופט, בניגוד לאחיו הצעיר והרגשן, לא מטריח את עצמו בהתרוצצות פרטנית אחרי פושעים נחותים. נקודת המבט שלו  רחבה יותר. הוא רואה צורך בשינוי פרדיגמה רציני. לא עוד שוטרים פשוטים שמטפלים בבעיות פנים, בעוד אנשי צבא ומרגלים מקצועיים אוספים מידע מעבר לים; מה שנדרש הוא אדם רב-שימושי, אדם שירגיש נוח באותה המידה בפרברי לאהור, בסלון במייפייר ובשיכוני וייטצ'אפל. אדם שמיומן הן בלחימה פנים-אל-פנים והן בדקויות הכנת קוקטיילים. אך היכן ניתן למצוא אדם כזה?

בשום מקום, מגלה מייקרופט. אדם המכיל את המזיגה המדויקת של חספוס ועידון, של קשיחות וערמומיות, פשוט אינו קיים.  ולכך יש רק פתרון אחד: יש לייצר אדם כזה.

בעזרת ידידו משכבר הימים, פרופסור הנרי היגינס, הוא מצליח לאתר אדם שמגלה, לפחות, את הפוטנציאל המתאים: ג'יימס קוויגלי, מוכר ירקות קשוח מהאיסט אנד. יש לו שכל, יש לו שרירים, יש לו מיומנות חריגה בשימוש בסכין ובאגרופים, יש לו קסם אישי בלתי מוסבר (במיוחד עבור המין היפה). כמו כן, יש לו את המבטא הקוקני הכי נוראי מהצד הזה של התמזה, מה שעלול להקשות במקצת על הסתננותו לחוגי החברה הגבוהה. היגינס זוכה במשימה לאמן אותו לקראת התפקיד.

לצוות מתגבש זה מצרף מייקרופט גורם נוסף: אלן קמפבל, מדען צעיר ומבריק ממעמד גבוה. קמפבל הסתבך בפרשיית סחיטה עם גורמים מפוקפקים, ונמצא על סף חשיפה שתהרוס את חייו. מייקרופט רואה כאן הזדמנות חד-פעמית. הוא דוחף את קמפבל הנואש לזייף התאבדות, והכימאי מצטרף במשרה מלאה לצוות. כלומר, עובר לחיות ולעבוד במרתף של המפקדה ברחוב בונד, מאחר ונאסר עליו להיראות בפומבי והוא נמנע מלצאת החוצה באור יום. הוא אחראי על ייצור האמצעים המדעיים החדשניים ביותר שעשויים לסייע לקוויגלי במשימותיו.

לצורכי איסוף מידע מהרחוב ותקשורת יום-יומית אחרת, ישנן נערות רחוב בונד: רשת של זונות (רטרו-ויקטוריאניות, איך אפשר בלי?) שנמצאות למעשה תחת חסותו של מייקרופט ומספקות לו מודיעין שוטף. 

אז זהו. הטון אמור להיות, בבירור, פחות על-טבעי מאשר בליגת הג'נטלמנים היוצאים מגדר הרגיל, אבל עדיין ניסיתי לבצע את אותו שטיק שבו כל דמות, גם משנית ביותר, היא מספר כלשהו (או גרסה של דמות מספר כלשהו). דרקולה לא נכנס, מאחר והוא גונב-הצגה מקצועי, ושרלוק הולמס קיים רק ברקע. טרם פתרתי, אגב, את השאלה כיצד יידבק לאלן קמפבל הכינוי Q. 

לא קונספט מאוד מקורי, אבל שימח אותי למרות זאת. מי יודע, אולי בכ"ז אעשה אתו משהו יום אחד. רומן-חליפת מכתבים נשמע הגיוני.





יום שבת, 20 באוקטובר 2012

על קנאה

חטאי המוות הנוצריים נורא נוחים, בסך הכל. ביהדות, שתמיד התעניינה יותר במה אתה עושה לעומת מה אתה חושב, מתחילים להסתבך די מהר עם גילוי עריות וכל מיני דברים משונים; רשימת החטאים הנוצרית, לעומת זאת, מתאימה לכולם. בהנחה שאתה אדם בריא בן יותר מ-12, כנראה שחווית את כל הסעיפים בשלב כזה או אחר. יש משהו מאוד דמוקרטי ומנחם בכלליות הזו.

הקנאה היא בכל זאת החריגה ברשימה, וזאת בגלל עובדה פשוטה ששמתי לב אליה מזמן: בניגוד לששת עמיתיה, קנאה היא לא כיפית בשום צורה. במילים אחרות, היא לא חטא מובהק, אלא עונש. 

זה מצחיק בשביל בת יחידה, אבל לפעמים נדמה לי שקינאתי עוד לפני שנולדתי. זו לא תמיד היית קנאה רציונלית; נדמה לי שפשוט הסתובבתי מאז ומתמיד בתחושה שאני לא בדיוק שם, לא בדיוק מתאימה. שאני תחליף סביר אבל לא באמת נורמלי.   שברגע שהסובבים אותי ימצאו מישהו קצת יותר מוצלח ממני, אני אנטש. אני הייתי זו שלא לגמרי נוח אתה, שקשה לדבר אתה, המוזרה. וגם כשזה בפירוש לא היה נכון, תמיד היה איזה קול שהזכיר לי שנו, באמת. את יודעת מה את שווה. את יודעת שכלום.

כשאת ילדה, הצלחה נמדדת בהשתלבות חברתית. אחרי גיל ההתבגרות, המדד מתרחב להישגים אחרים, אקדמיים, אמנותיים. ושם התחילו הצרות האמיתיות מבחינתי. בשלב שאת מרגישה תקועה, לא הישגית, וגרוע מכך, בשלב שאת רוכשת מעגל חברתי שחלק נאה ממנו מורכב מאנשים מבריקים, הקנאה כבר לא מופיעה כהתפרצות מזדמנת אלא כזמזום נמוך אבל קבוע.

והיא מתפשטת, במין אופן זחלני כזה. עם כל פספוס שלך, ועם כל הישג של אחרים (במיוחד של חברים) היא גוברת. זרם התודעה שלך הופך לרשימה אובססיבית של החוסרים שלך בהשוואה ליתרונות של כל אחד שהוא לא את. זו מוקפת חברים, זה מוכשר בנגינה או בציור, זו עושה חיל בלימודים, זה פעיל חברתית: לכל אחד, נדמה לך, יש משהו, משהו שלך אין. את מעין ואקום, את חושבת: מין כתם מטושטש כזה, לבן-אפרפר, של בינוניות מזהרת. בלי עתיד, בלי השראה. והמחשבה הזו אוכלת כל רגע טוב, מכבה כל סיפוק שאת חושבת שזכית בו לרגע. 

"I cannot read, and therefore wish all books were burnt", אומרת הקנאה בפאוסט של מארלו; ואת קוראת את המילים ומבינה כמה זה נכון, לעזאזל, כמה הקנאה גורמת לך לרצות למות ובו-זמנית להרוס את כל מה שמסביבך עד היסוד. את מפנטזת על נקמה באנשים שלא עשו לך דבר, באנשים שאת יודעת שאת בעצם אוהבת. והיא גומרת אותך: את  מוצאת את עצמך במצב כזה שאת לא מסוגלת להיות בחברת אנשים אחרים, כי כל איתות חיובי מצידם גורם לך לרצות לתלות את עצמך. ובסופו של דבר, עצמך גורמת לך לרצות לתלות את עצמך.

אני מייחסת את מצבי השלם למדי היום לעובדה שבפעם או בפעמיים שבהם עניינים נהיו באמת לא נעימים, היה לי מספיק שכל להרים טלפון ולדאוג שיהיה שם מישהו איתי. ההתאוששות האמיתית שלי מהתקופה ההיא התאפשרה רק באמצעות בריחה: יציאה מהבית ומעבר למסגרת שונה שבה יכולתי ליצור אני חדשה. 

וזה עבד? אולי. הנסיבות היום טובות יותר, אין ספק. אבל אתמול מצאתי את עצמי שוב במסיבה, מקשיבה לאנשים מסביבי מדברים על לימודים, והופעות, וחיים, ורוצה לתלות את עצמי.

וזה מרגיז אותי נורא. כי אני רוצה להיות מעל הרגש הילדותי השפל הזה, כי אני יודעת שלרציונאל אין שום קשר לעניין. כי אני יודעת שיש לפחות כמה אנשים שאוהבים אותי, אוהבים באמת ובמנותק מרמת המוצלחוּת הנזילה שלי. כי אני רוצה לאהוב את העולם בצורה כנה ולא אנוכית. כי אני יודעת שהדבר הנכון הוא להכיר בטוב.

אבל זה קשה. פאק, זה קשה.

נ.ב.: מצטערת אם כל זה נשמע פסיכי. בבקשה תישארו חברים שלי אח"כ

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

מסע בין קריביים - Caribbean Trek


דניאל הציע לפני כמה שנים (ברשומת פייסבוק שכבר לא פתוחה לעיני בני-תמותה שנמצאת אי-שם במעמקי פרופילו) משחק נהדר: לקחת סדרות מודרניות ולהעביר אותן למאה ה-16. עלו כך הרבה הצעות מוצלחות. התרומה האישית שלי הייתה מסע בין קריביים: עלילותיה של ספינה ספרדית המשייטת בהודו המערבית, במשימה למצוא איים חדשים, לגלות תרבויות בלתי נודעות, להגיע למקומות בהם טרם דרכה רגלו של אדם לבן, ולהמיר את כולם לנצרות.

הבוקר חשבתי על זה שוב משום מה, והחלטתי שיש כאן פוטנציאל להרחבה. אז הנה:

צוותה של ספינת הוד מלכותו Empresa[1]:

קפיטן סנטיאגו טיבריו דה לה קורקובאדו: ותיק קרבות אנדלוסי חם מזג, חובב נשים ושונא חולצות. וטראן של הארמדה, חביב הפיקוד שלמרות הפצרות חוזרות ונשנות לתפוס את מקומו באדמירלות מתעקש להוציא את צוותו לעוד ועוד משימות בקרב שבטים עובדי אלילים. עוז לבו וקסמיו המחוספסים מטילים אימה בקרב לוחמים בעלי ראש כלב ושובים את ליבן של נסיכות אינדיאניות בתוליות.

דוקטור פרנסואה דה ספוק: מלומד מבריק מהסורבון שנלווה למשלחת לצרכי תיעוד, אחרי שחזר לבית משפחת אמו בספרד. במהלך המסע מתגלעים חיכוכים רבים בין איש-הסכולסטיקה הצונן לקפיטן האנדלוסי הלוהט, בעיקר בשל התעקשותו של הראשון לפתור כל דילמה שנקרית בדרכם תוך שימוש בסילוגיזמים של הדוקטור אקווינס זצ"ל, אך בכל זאת מתפתחת ביניהם ידידות אמיצה המאפשרת לדוקטור להשלים לבסוף עם דמו האיברי.

אלוורו גויה: מנתח רתחן אך רחום. ידידו הוותיק של הקפיטן מהימים המרים של הארמדה. למרות שהוא על ספינות כבר 20 שנה, עדיין מקיא בתחילת כל הפלגה.

פטריק "איברנו" מונטגומרי: בנאי ספינות אירי שנמלט מהדיכוי הבריטי במולדתו אל חופי האימפריה בה השמש לא שוקעת לעולם. קולו הרועם, שיערו האדום וחיבתו למשקה וקטטות מותירים רושם שאין לטעות בו בקרב הפוגשים את רב-המלחים החסון.

פאולו שאבס: נווט פורטוגזי צעיר ופזיז. נוטה להיחטף על-ידי קניבלים.

אטורה סוֹלוֹ: רב-תותחן מגנואה. סייף מיומן.

אלחורה: שפחה מוּרית שהמירה את דתה לנצרות, ומשמשת כסייעת והמשרתת האישית של הקפיטן. 

פרקים זכורים לטוב:

The Wrath of Aga Khan/The Search for Spoque
בעלילה מפותלת ודו-כרכית זו, קפיטן דה לה קורקובאדו וצוותו נקלעים לאי מדברי בו הם פוגשים שבט מונגולי אבוד שנקלע למקום 200 שנה לפני כן. השבט הלוחמני ומנהיגו שואף הנקם זוממים להשתלט על האמפרזה, לשוב לעולם הישן ולהטיל מחדש את אימתה של אורדת הזהב על אירופה. אחרי קרב קשה, הח'אן ואנשיו מוכרעים, אך זאת במחיר חייו של הדוקטור ספוק, אשר מקריב את עצמו למען הצוות (תוך ציטוט שנון מתומס א-קמפיס).

בכרך השני, קפיטן דה לה קורקובאדו הממאן להינחם על מות ידידו הטוב ממרה את פי האדמירלות ויוצא למסע נואש בפריגטה בריטית גנובה לעבר מעיין הנעורים האגדי בפלורידה, בתקווה להשיב לחיים את ספוק. המסע המסוכן עולה לקפיטן במחיר אישי כבד כאשר בנו-יחידו נופל בדרך. הכרך מסתיים במונולוג נוגה של הקפיטן על חשיבותה העליונה של הידידות בין גברים אצילים, חשיבות המעמידה לעתים בצל אפילו את חובות המשפחה.

Let That Be Your Last Battlefield
אינדיאני מקועקע בקעקועים שבטיים מורכבים נמלט לספינה בזמן אחת העגינות, וטוען שהוא נרדף ע"י אויב דמוני. אחרי בירור מתגלה שהמפלץ הוא אינדיאני אחר עם קעקועים כמעט זהים, מהשבט השכן! הצוות נדהם ומסביר לשניים שהם כמעט ולא שונים זה מזה, וכי כל בני האדם שווים בעיניי האל והכנסייה. אז הם מגלים שמיסיונרים אנגלים הגיעו לאי קודם. הם טובחים בכל התושבים.

City on the Edge of Forever
הצוות מגלה חורבה אצטקית מכושפת שמובילה אותם באופן בלתי מוסבר אל ספרד של הרקונקיסטה. שם הם מתיידדים עם עלמה חסודה אך מגלים, לזוועתם, שנוכחותם במקום (והתנהגותה הרחומה אך הנאיבית של העלמה, המצילה גשש מורי וסועדת את פצעיו) שינתה את ההיסטוריה, וספרד של ימיהם נמצאת בשליטת הכופרים! כעת עומדת בפנים המשימה להחזיר את המצב לקדמותו, גם במחיר מותה המזעזע של העלמה.

עלילה זו זכורה בעיקר בשל הפולמוס שהקיף אותה: דון מיגואל דה סרוואנטס כתב את הטיוטה הראשונית, שהייתה מורכבת בהרבה וכללה תוכן סאטירי: בין השאר, דיון מטא-פואטי של גויה והדוקטור ספוק אודות אפשרות קיומו של צוות מוסלמי מספרד המקבילה, שהמשיך כהרהור מבודח על שרירות לבו של הגורל המעלה ומוריד שליטים ועל הדמיון המהותי בין עמים אויבים. המוציאים לאור חתכו לחלוטין את הדיאלוג והוסיפו מספר רב של שיחות וקרבות שנועדו להדגיש את שפלותם של הכופרים ביחס לאצילות לבו של הקפיטן דה לה קורקובאדו.  סרוואנטס לא שבע נחת מהשינויים והתקיף את העורכים במספר חיבורים עוקצניים. ניתן למצוא הדים של סכסוך זה בכרך השני של דון קיחוטה.

תוספות? שיפורים? מישהו?


7.11.12: And now, an English translation thanks to the excellent Yael. Go beyond the cut.

יום חמישי, 11 באוקטובר 2012

סובב איסלנד, חלק א': סוף העולם


בחלוקה צבאית גסה ושטחית, אפשר לחלק את ערי הבירה והכמעט-בירה של העולם לשלוש קטגוריות: האחת היא ערים בינלאומיות גדולות, ערים שהחשיבות שלהן מוחלטת (ניו-יורק, לונדון, רומא הן הדוגמאות שבהן ביקרתי); השנייה היא ערים בינוניות אך שאפתניות (ברלין, ציריך, ו – בהיסוס מסוים – תל-אביב), וערים בעלות אופי ספר מובהק. ריקיאוויק היא בלי ספק עיר מהסוג השלישי. יתכן שמתקיימים בה חיים תוססים שפשוט לא השכלתי להבחין בהם; אם כך, הם מוצנעים לא רע. לא מדובר בעיר קטנה ממש, וחנויות ומלונות ומסעדות יש בה לא מעט, אך עדיין מרחפת עליה תחושה בלתי-נמנעת של נמל דיג בצפון הרחוק.

מפרץ ריקיוואיק בזריחה. פירוש השם ריקיאוויק, אגב, הוא "המפרצון המעשן".

במבט פנורמי מחלון המלון (הבינלאומי, המצוין) שלנו, הבחנו כי הבניינים הגבוהים בעיר מעטים מאוד. חומר הבנייה הנפוץ ברבות מהשכונות הפנימיות הוא עדיין ברזל מגולוון, שהצבעים העליזים בהם הוא צבוע לא מסתירים את פרצופו המחוספס. איסלנד מעולם לא התקיימה כמונרכיה עצמאית (הפרלמנט נוסד בה בשנת 930 לספירה כשבוע קמפינג ויקינגי שנתי, ולאחר מכן היא חיה תחת שליטתן של מעצמות סקנדינביות שונות), ואף מלך לא בנה בה בנייני פאר או ביצע רפורמות שקירבו אותה ליבשת. כך שמבחינה אורבנית, איסלנד היא יעד רחוק מאידיאלי.

כמובן שלא לשם כך באנו. אני, בעלת פנטזיות צפוניות שכמותי, רציתי נופי-שממה, הרים מושלגים ואור שמש חיוור. רציתי אוקיינוס ירוק (מבחינתי אוקיינוס ירוק הוא הגזמה ספרותית) ועמודים של ענני סופה ולהקות אווזים קוטביים. קיבלתי מנה כל-כך גדושה של כל הנ"ל שאני בטח מסודרת לעשר שנים, ועדיין הייתי רוצה לחזור.


נוף להר הבודד

הדבר הראשון שמכה בך בהתקרבות לאיסלנד – הצבעים. ביתר אירופה, הצבעים הדומיננטיים יהיו ירוק-כהה של יערות ירוק בהיר וצהוב של שדות מעובדים, וכחול-אפרפר למיניו באזורים בנויים בצפיפות. באיסלנד כל אלה לא קיימים. קודם כל – היא שחורה. פעילות געשית מסיבית יצרה מרחבים גדולים של שדות-לבה מכוסי טחב, הרים שחורים, חופים שחורים. אין יערות[1], והצמחייה הדומיננטית היא טחב (בשדות הלבה) ושיחים נמוכים, שבעונה זו של השנה עטו צבע אדום-כתום עמוק. השילוב של הקרקע השחורה, הטחבים הירקרקים, השיחים הכתומים והלבן-התכול של הנהרות והמפלים יוצר רושם יוצא דופן עד מאוד.




עוד דבר שמכה אותך בתדהמה הוא הפראות של הנוף. המוח כמעט לא בנוי לעכל כמויות כאלה של גיגאוגרפיה. בכל יום, אחרי כמה דקות נסיעה, התגובות שלי הידרדרו ל"יאאאאא" משתאה פעם בכמה דקות. הכל כל-כך שם, כל-כך גדול, כל-כך קרוב.

ושקט. אנחנו עוצרים ללילה בעיירה (ברוב המקומות, 'עיירה' פירושה 'שני בתים, כנסייה ומלון' או במילים אחרות, 'לא חווה'), מחנים את האוטו, יוצאים החוצה – ויש דממה. מוחלטת. מדי פעם איזו ציפור קוראת מרחוק, אבל זה הכל – מלבד כמה חוות, רוב השטח פשוט לא מיושב. והקור – איסלנד, כאמור, לא קרה כל-כך, אבל גם הביקור בלגונה הקרחונית הקפואה לא השרה עלי את אותה תחושת כפור שאחזה בי למראה כמה אגמים אפורים ומעליהם הרים מושלגים.


השוו בעצמכם!

ככל שהתקדמנו צפונה מזג האוויר התקרר, וכשיצאנו מהפיורדים המערביים, התחיל לרדת שלג קל. פירוש הדבר – כמה ימי נסיעה בנוף-שחמט של קרקע שחורה מכוסה בטלאים לבנים, רקע אבסטרקטי לחלוטין פה ושם.

המעיינות החמים, תהילתה של איסלנד, דומיננטיים ביותר באזורים מסוימים (בעיקר סביב רייקהולט [Reykholt] ואגם מיבא(ט)ן [Myvatn]), ובאזורים אלה רואים לרוב נד קיטור שעולה מהאדמה סתם ככה, כאילו כלום.

כיף גיאותרמי במיבא(ט)ן

ובעיקר, צירוף כל הנקודות לעיל הגשים במלואו את האלמנט החשוב בחלומות הצפוניים שלי – תחושת הקצה, תחושת סוף העולם. הנוף הזה, שבאמת לא דומה לשום דבר שראיתי באירופה או במקומות אחרים[2], משרה באמת הרגשה של גבול הציווליזיציה, גם במדינה הסקנדינבית המתורבתת והנוחה בהחלט הזו. עזרה גם העובדה שבמובן מסוים, זה נכון – איסלנד היא המדינה הריבונית הכי מערבית בעולם הישן, אם כי טכנית מחצית ממנה נמצאת על הלוח הטקטוני האמריקאי. הצלחנו לתפוס את השמש לפני ששקעה בחוף המערבי ביותר באירופה. 




ההשתפכויות לעיל באמת לא ממצות את החוויה (אני עדיין מעדיפה את "יאאאאא!"), אבל מילא. בחלק הבא אנסה את כוחי במשהו קצת יותר פשוט לתיאור – מה יש לקרוא ומה יש לראות.


כולם ביחד עכשיו - יאאאא!


[1] איסלנד, בניגוד לאזורים אחרים בסקנדינביה, אינה מיוערת. הקרקע החשופה גורמת לך לחשוב שאתה מעבר לחוג הארקטי, באזורים קרים מדי לעצים. זו אשליה נעימה אך שגויה: מזג האוויר באיסלנד יחסית נוח (בין 1- ל-10 מעלות בתקופה שהיינו שם) והמחסור בעצים נובע מפעילות אגרסיבית מדי של מתיישבים ב-1000 השנים האחרונות. החל מתחילת המאה שעברה מתבצעים ניסיונות ייעור ממוקדים באזורים שונים של המדינה, ובעיקר בצפון אפשר לראות פה ושם 'יערות קק"ל' של עצים מסודרים בטורים. בחצר המוזיאון העירוני של אקוריירי נתקלנו אפילו בעצים שעליהם שלטי נייר המדווחים בגאווה לאיזה גובה הם הגיעו השנה.
[2] אומרים ישנה ארץ, ארץ שמה ניו-זילנד. לא הייתי, כשאהיה אשפוט.