בחלוקה צבאית גסה ושטחית, אפשר לחלק את ערי הבירה והכמעט-בירה של
העולם לשלוש קטגוריות: האחת היא ערים בינלאומיות גדולות, ערים שהחשיבות שלהן
מוחלטת (ניו-יורק, לונדון, רומא הן הדוגמאות שבהן ביקרתי); השנייה היא ערים
בינוניות אך שאפתניות (ברלין, ציריך, ו – בהיסוס מסוים – תל-אביב), וערים בעלות
אופי ספר מובהק. ריקיאוויק היא בלי ספק עיר מהסוג השלישי. יתכן שמתקיימים בה חיים
תוססים שפשוט לא השכלתי להבחין בהם; אם כך, הם מוצנעים לא רע. לא מדובר בעיר קטנה
ממש, וחנויות ומלונות ומסעדות יש בה לא מעט, אך עדיין מרחפת עליה תחושה בלתי-נמנעת
של נמל דיג בצפון הרחוק.
מפרץ ריקיוואיק בזריחה. פירוש השם ריקיאוויק, אגב, הוא "המפרצון המעשן".
במבט פנורמי מחלון המלון (הבינלאומי, המצוין) שלנו, הבחנו כי הבניינים
הגבוהים בעיר מעטים מאוד. חומר הבנייה הנפוץ ברבות מהשכונות הפנימיות הוא עדיין
ברזל מגולוון, שהצבעים העליזים בהם הוא צבוע לא מסתירים את פרצופו המחוספס. איסלנד
מעולם לא התקיימה כמונרכיה עצמאית (הפרלמנט נוסד בה בשנת 930 לספירה כשבוע קמפינג
ויקינגי שנתי, ולאחר מכן היא חיה תחת שליטתן של מעצמות סקנדינביות שונות), ואף מלך
לא בנה בה בנייני פאר או ביצע רפורמות שקירבו אותה ליבשת. כך שמבחינה אורבנית,
איסלנד היא יעד רחוק מאידיאלי.
כמובן שלא לשם כך באנו. אני, בעלת פנטזיות צפוניות שכמותי, רציתי
נופי-שממה, הרים מושלגים ואור שמש חיוור. רציתי אוקיינוס ירוק (מבחינתי אוקיינוס
ירוק הוא הגזמה ספרותית) ועמודים של ענני סופה ולהקות אווזים קוטביים. קיבלתי מנה
כל-כך גדושה של כל הנ"ל שאני בטח מסודרת לעשר שנים, ועדיין הייתי רוצה לחזור.
נוף להר הבודד
הדבר הראשון שמכה בך בהתקרבות לאיסלנד – הצבעים. ביתר אירופה, הצבעים
הדומיננטיים יהיו ירוק-כהה של יערות ירוק בהיר וצהוב של שדות מעובדים, וכחול-אפרפר
למיניו באזורים בנויים בצפיפות. באיסלנד כל אלה לא קיימים. קודם כל – היא שחורה.
פעילות געשית מסיבית יצרה מרחבים גדולים של שדות-לבה מכוסי טחב, הרים שחורים,
חופים שחורים. אין יערות[1],
והצמחייה הדומיננטית היא טחב (בשדות הלבה) ושיחים נמוכים, שבעונה זו של השנה עטו
צבע אדום-כתום עמוק. השילוב של הקרקע השחורה, הטחבים הירקרקים, השיחים הכתומים
והלבן-התכול של הנהרות והמפלים יוצר רושם יוצא דופן עד מאוד.
עוד דבר שמכה אותך בתדהמה הוא הפראות של הנוף. המוח כמעט לא בנוי לעכל
כמויות כאלה של גיגאוגרפיה. בכל יום, אחרי כמה דקות נסיעה, התגובות שלי הידרדרו
ל"יאאאאא" משתאה פעם בכמה דקות. הכל כל-כך שם, כל-כך גדול, כל-כך קרוב.
ושקט. אנחנו עוצרים ללילה בעיירה (ברוב המקומות, 'עיירה' פירושה 'שני
בתים, כנסייה ומלון' או במילים אחרות, 'לא חווה'), מחנים את האוטו, יוצאים החוצה –
ויש דממה. מוחלטת. מדי פעם איזו ציפור קוראת מרחוק, אבל זה הכל – מלבד כמה חוות,
רוב השטח פשוט לא מיושב. והקור – איסלנד, כאמור, לא קרה כל-כך, אבל גם הביקור
בלגונה הקרחונית הקפואה לא השרה עלי את אותה תחושת כפור שאחזה בי למראה כמה אגמים
אפורים ומעליהם הרים מושלגים.
השוו בעצמכם!
ככל שהתקדמנו צפונה מזג האוויר התקרר, וכשיצאנו מהפיורדים המערביים,
התחיל לרדת שלג קל. פירוש הדבר – כמה ימי נסיעה בנוף-שחמט של קרקע שחורה מכוסה
בטלאים לבנים, רקע אבסטרקטי לחלוטין פה ושם.
המעיינות החמים, תהילתה של איסלנד, דומיננטיים ביותר באזורים מסוימים
(בעיקר סביב רייקהולט [Reykholt] ואגם מיבא(ט)ן [Myvatn]), ובאזורים אלה רואים לרוב נד קיטור שעולה
מהאדמה סתם ככה, כאילו כלום.
כיף גיאותרמי במיבא(ט)ן
ובעיקר, צירוף כל הנקודות לעיל הגשים במלואו את האלמנט החשוב בחלומות
הצפוניים שלי – תחושת הקצה, תחושת סוף העולם. הנוף הזה, שבאמת לא דומה לשום דבר
שראיתי באירופה או במקומות אחרים[2],
משרה באמת הרגשה של גבול הציווליזיציה, גם במדינה הסקנדינבית המתורבתת והנוחה
בהחלט הזו. עזרה גם העובדה שבמובן מסוים, זה נכון – איסלנד היא המדינה הריבונית הכי
מערבית בעולם הישן, אם כי טכנית מחצית ממנה נמצאת על הלוח הטקטוני האמריקאי.
הצלחנו לתפוס את השמש לפני ששקעה בחוף המערבי ביותר באירופה.
ההשתפכויות לעיל באמת לא ממצות את החוויה (אני עדיין מעדיפה את
"יאאאאא!"), אבל מילא. בחלק הבא אנסה את כוחי במשהו קצת יותר פשוט
לתיאור – מה יש לקרוא ומה יש לראות.
כולם ביחד עכשיו - יאאאא!
[1] איסלנד, בניגוד לאזורים אחרים
בסקנדינביה, אינה מיוערת. הקרקע החשופה גורמת לך לחשוב שאתה מעבר לחוג הארקטי, באזורים
קרים מדי לעצים. זו אשליה נעימה אך שגויה: מזג האוויר באיסלנד יחסית נוח (בין 1-
ל-10 מעלות בתקופה שהיינו שם) והמחסור בעצים נובע מפעילות אגרסיבית מדי של מתיישבים
ב-1000 השנים האחרונות. החל מתחילת המאה שעברה מתבצעים ניסיונות ייעור ממוקדים
באזורים שונים של המדינה, ובעיקר בצפון אפשר לראות פה ושם 'יערות קק"ל' של
עצים מסודרים בטורים. בחצר המוזיאון העירוני של אקוריירי נתקלנו אפילו בעצים
שעליהם שלטי נייר המדווחים בגאווה לאיזה גובה הם הגיעו השנה.
יאאאאאא
השבמחק