נתחיל מהחלק החשוב: גבירבותיי, נמצא ספר פנטסיה אורבנית מעניין.
כן כן, בים של ערפדים ואנשי זאב, בלונדיניות חטובות עם חרבות גדולות,
תועפות סטימפאנק ושיטוטים פיוטיים-בלחץ בלונדון, יש ספר שמציג סטינג חדיש למדי וגם
כתוב היטב (ולא נכתב ע"י טים פאוורס).
"מדריך הבילוש" מתרחש בעולם שתואר כשילוב של קפקא וריימונד
צ'נדלר. אני נוטה להירתע מהכללות מסוג זה – בדרך-כלל נוטים להיאחז במאפיינים
שטחיים של הסופרים הנזכרים שמשותפים ליצירה החדשה ("אה, יש פה עירוב בין חלומות
למציאות! זה כמו פיליפ ק. דיק!" סיפור אמיתי) כאשר יש מחסור בקווי דמיון
מהותיים. אז אני לא אגיד שהספר הוא קפקאי בגלל שהוא עוסק באדם קטן בתוך מנגנון ביורוקרטי
עצום ממדים וחצי-אלוהי – בקושי קראתי קפקא, ולכן אני לא יכולה לקבוע. צ'נדלר, לעומת זאת, קראתי גם קראתי, ו"מדריך הבילוש" עושה צ'נדלר
טוב פי עשר מחיקויי ההארד-בוילד שמסתובבים בשוק וחושבים שמעיל ארוך וז'רגון קשוח מספיקים.
מה שתמיד הרשים אותי ביותר בפרוזה של צ'נדלר, ומה שלחלוטין לא עובר בעיבודים
המוסרטים (שרובם שחורים-לבנים), היא הצבעוניות. צ'נדלר כותב צבעוני. הוא כותב
אר-דקו, עם הרבה עיקולים וצבעי כרום ואמייל מבריקים, ואפשר כמעט להרגיש את המרקם
דרך המילים. מהבחינה הזו, "מדריך הבילוש" קולע בול: כבר בעמודים
הראשונים, מה שתפס אותי הייתה האיכות הזו.
גיבור הספר, צ'רלס אנווין (Unwin), אינו בלש. הוא פקיד בכיר בסוכנות, בה"א
הידיעה, היא המנגנון הענק המסדיר את פעילותם של הבלשים בעיר כנראה-אמריקאית לא
מזוהה, בתקופה שמזכירה במעורפל את בין המלחמות. הסוכנות מבוססת על היררכיה
מסודרת: ישנם הבלשים, שכפופים למפקחים שמחלקים להם משימות; בזמן החקירה, הם
מחויבים להעביר דוחות משימה מפורטים לפקידים, שבתום החקירה יסדרו אותם לנרטיב
קוהרנטי שיעבור בסופו של דבר לעיתונות. קשר בין הבלשים לפקידיהם אסור בתכלית
האיסור.
אנווין הוא פקיד ותיק שממונה על ענייניו של גדול בלשי הסוכנות, טראוויס
ט. סיווארט. גאונותו הארגונית של אנווין, אותה הוא הוכיח כשהצליח לארגן באופן
קוהרנטי את המסובכות שבחקירות, הפכה אותו לאגדה בחוגי הפקידים. אבל לאחרונה נראה
שפני הדברים אינם כתמול שלשום. לאחר הניצחון הגדול האחרון שלו, פרשה שזכתה לשם האיש
שגנב את ה-12 בנובמבר, סיווארט נסוג לתוך עצמו ושקע בדיכאון (כנראה בגלל
מעורבותה של הפם פאטאל הקבועה שלו, קליאופטרה גרינווד הבוגדנית); אנווין החל
לחלום חלומות משונים שבהם מככב הבלש (אותו הוא לא פגש מעולם); ושגרת יומו המדויקת
של הפקיד הופרעה בעקבות עניין מוזר: אישה צעירה שעומדת כל יום על הרציף בתחנת
הרכבת, מחכה, לא ידוע למי. קיומה מטריד את מנוחתו של אנווין, שמתחיל להגיע לתחנה
בכל בוקר בתירוץ קלוש, רק כדי לראות אותה.
ובאחד הבקרים בתחנה ניגש אל אנווין בלש זר, מוסר לו ספר ותג, מודיע לו
שהוא כעת בלש מוסמך, ומסתלק.
אנווין
לא יודע את נפשו מרוב אימה. הוא פקיד, הוא מסודר, הוא שונא טעויות, וזו בטח טעות:
מעולם לא קרה כדבר הזה. בדרכו לברר את העניין, הוא נשאב, כמובן, לתעלומה.
"מדריך הבילוש" כתוב, במידה רבה, כאגדה או כחלום יותר מסיפור
בלשי. אלמנטים תמוהים שונים (קרנבל חצי-נטוש על יושביו, אנשים שהולכים בשנתם
וגונבים שעונים מעוררים) צצים על ימין ועל שמאל, ורובם גם משחקים תפקיד בעלילה. האקסצנטריות
של הספר כמעט מתחילה להעיק פה ושם (הגיבור חודר למסבאת פשע שנמצאת מתחת לבית קברות
ושם משחק פוקר שאלות-ותשובות עם שני עבריינים שהם תאומים סיאמיים שהופרדו בילדותם,
וזה אפילו לא אמצע הספר), אבל יש בה גם קסם לא מועט.
האלמנטים הצ'נדלריים עדיין בולטים: למשל, אמילי דופל (Doppel), העוזרת האישית של
אנווין בתפקידו החדש כבלש, מזכירה עכברית שבכל זאת מפתחת מעין מתח מיני מוזר עם
הגיבור וברור מלכתחילה שהיא יודעת יותר משנראה לעין; או הסגנון המרלואי בעליל בו
כתובים הדוחות שמעביר סיווארט לאנווין. אבל ככל שהספר מתקדם, מחלחלים יותר ויותר
אלמנטים פנטסטיים, והסיום כבר נמצא במובהק בפנטסיה גמורה.
מה שכן, תחושת הקתרזיס של הסוף לא שלמה לטעמי. יתכן שהמאפיינים החריגים
הרבים בעלילה מנעו ממנה להתכנס בסופו של דבר לנקודה מאוד מובחנת; אני, בכל מקרה,
לא הרגשתי שירדתי לעומקם המלא של הדברים גם כאשר כל הקצוות הפרומים נקשרו. התמה
הראשית מטופלת יפה מאוד, בהתחשב בכך שהיא לא מאוד מקורית (סדר נגד כאוס), אבל יתכן
שדווקא בגלל הטיפול החדיש יחסית, משהו בסוף לא בדיוק מסתדר. יש לי הרגשה שברי חשש
ליפול לקלישאות או לאמירות ברורות מדי, ולכן ערפל קצת בכוונה את הנקודות המרכזיות.
אני מבינה אותו לחלוטין; אני נוטה לעשות זאת בעצמי בכתיבה. אבל עדיין, נותרה בי
הרגשה (קלה מאוד, בעצם ממש קלושה) של החמצה.
בכל מקרה, מומלץ בהחלט לכל מי שהתעייף מהשטיקים הרגילים. אה, ויש שם
פילים. פילים זה טוב.
