הרהורים אישיים מפוזרים ביותר בעקבות אירועי איינשטיין

1. די מרגיז שלפי הרגשתי, את כל הכתוב מטה אני מסוגלת לדסקס בכנות רק עם חברים שלא הכירו כל-כך את אריק איינשטיין מלכתחילה (במקרה שלי, בעיקר יוצאי רוסיה מסוימים). יש לי הרגשה ברורה שאם אעז להגיד משהו בסגנון למי מחבריי הטובים והאחוס"לים יותר, הם יפתחו עלי עיניים כאילו אכלתי להם את החתול. ומכאן לנקודה הבאה:
2. כל הבלגן ביום וחצי האחרונים חידד לי איזו תחושת חוסר שייכות מהותית שרודפת אותי כבר איזה זמן. אני לא בטוחה מה השתבש, כי לכאורה אני בדיוק מהרקע המתאים, ונראה שזה – והמשכיות בין-דורית – הוא המפתח כאן. אבל כשאני חושבת על זה כל האתוס, שלא לומר המיתוס, של ארץ-ישראל-הישנה-והטובה-הו-מה-יהיה-עליה-הו התקיים בבית הוריי במין צורה מאוד חלקית ועקומה. היו אייקוניי ישראליות פופולריים אצלנו (כוורת, הגשש, מתי כספי) אבל אף אחד מהם לא מעולם היה סמל להיתלות בו. אז הייתה לי את הקלטת של כמו גדולים כשהייתי קטנה, והיא הייתה נחמדה ואהבתי אותה; אבל איכשהו זה לא בנה אצלי נוסטלגיה כבדה כמו שאני רואה מסביב, שלא לדבר על הרגשה שאיזה משהו מהותי בישראליות אבד. אני רואה חברים מתאבלים עמוקות יחד, ואני מרגישה שאני עומדת מבחוץ. 
3. מהזווית הסוציולוגית, אולי השוני הקטן אך המפתיע הזה נובע מכך שאני שייכת למקבץ האחוס"לי (בעדר טרמינולוגיה יותר טובה) רק בחפיפה: צד אחד של המשפחה אחו"לי, צד שני – אחס"לי. המשפחה של אבא שלי הייתה ממעמד הפועלים ומכאן, מטבע הדברים, לא מפא"יניקית; מהצד השני היו סוציאליסטים אמידים ומקושרים, שעלו לארץ רק בסוף שנות השישים ומעולם לא נטמעו תרבותית. כך שכל העולם הזה, של החבר'ה על הדשא וחוף מציצים, היה שם – אבל קצת ליד, לא באמת בפוקוס.
4. ובכלל, אני לא חושבת שראיתי אף פעם בבית את גישת 'נפלה עטרת ראשנו' שמאפיינת את היום וחצי האלה (ובאופן קצת פחות מטורלל, את כל הפעמים האחרות שאחד מ'אחרון הנפילים' מת). כאשר מדובר באנשים שנפטרו בשיבה-פחות-או-יותר-טובה, התגובה בדרך כלל הייתה משיכת כתפיים, או כדברי הציטוט שאבא שלי אוהב לומר במקרים כאלה, ושאין לי מושג מאיפה בא (הגשש?): "הלך? הלך. גם בן גוריון הלך. כולם הולכים בסוף."
5. האיש המצוין ההוא שכותב את 'תניח את המספריים ובוא נדבר על זה' (חפשו בפייסבוק עם טרם, לא תצטערו) צודק: כל קולות 'הארץ הולכת פייפן' שנשמעים מסביב כנראה טועים. הארץ לא הולכת פייפן, היא משתנה, כי זו דרכו של עולם; רוצים שתשתנה לכיוון שלכם, קומו ותעבדו על זה במקום לקונן. נבואות זעם על התבהומתנו הבלתי נמנעת היו גם כשאריק איינשטיין היה צעיר. הברנז'ה שהוא היה חלק ממנה נחשבה בזמנו לסמל של אובדן דרך, דור האספרסו הנהנתן שבעט בערכי ההתיישבות העובדת. נבואות הזעם משרתות, בסופו של דבר, בעיקר את תחושת הערך העצמי של המנבאים.
6. במשך רוב היום אתמול חששתי שבשלב כלשהו בת-דודי החיה בברלין(!) תשלח לי הודעת וואטסאפ על כמה זה עצוב שדברים במדינה כבר לא אותו דבר, ומה יהיה על ישראל וכו', מה שייצור התאבכות בונה של קלישאות ויגרום לגולגולת שלי לקרוס פנימה. היא שלחה הודעה באזור 2, אבל כשפתחתי אותה בנשימה עצורה גיליתי שהיא שואלת אם אני לא חושבת שכל הטקסיות מסביב מוגזמת קצת. כך ניצלתי מסכנה נוראה. 
7. זה עצוב שהוא מת.
8. לא חושבת שיצא לי כאן משהו מגובש או אינטליגנטי במיוחד, אבל זהו, פרקתי. 

הערה על חוסר קונסיסטנטיות מסוים וסיבותיו

אז נכון יש את הדבר הזה בסדרות אמריקאיות, כשמופיעה איזו מגדת עתידות ומנבאת משהו נורא שעומד לקרות? ונכון שדמות אחת תמיד תהיה ספקנית ומזלזלת, ואחרת תיבהל ותגיד שאולי יש בזה משהו, ובמשך כל הפרק יהיו כל מיני סימנים קטנים ומבשרי רעות שמצביעים על כך שהנבואה עומדת להתגשם, והדמות הספקנית דבקה בספקנותה ואומרת משהו בסגנון "אנחנו קובעים את הגורל של עצמנו!", ואז הם מצליחים בעבודה משותפת למנוע את הדבר הנורא והבלתי-נמנע לכאורה? עד כאן הכל בסדר, אבל הקטע המוזר מגיע כשתמיד – אבל תמיד – יש בסוף איזה טוויסט שמראה שהנבואה דווקא כן התגשמה. לפעמים באופן מלא (מישהו שחזו לו שימות אבל ניצל מתמוטט פתאום מהתקף לב) ולפעמים כקריצה מחויכת (הגיבורים יוצאים מהחדר, ואז פתאום קורה משהו קטן שהולם את התחזית), אבל תמיד משהו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דוגמה טלוויזיונית שבה מנבאים משהו שסתם לא מתגשם.

יצא לי לתהות בנוגע לדפוס המוזר הזה. מה אתם מנסים להגיד, אנשים מהטלוויזיה? הכל ידוע מראש או לא? יש כאן איזה מתח בלתי פתור, ונדמה לי שהצלחתי לזהות חלק ממנו.

ביוון העתיקה, נאמר, הכל היה פשוט. הטרגדיות הקלאסיות מבהירות לנו יפה מאוד איך דברים עובדים: ניבאו נבואה והיא תתגשם, וככל שבני-התמותה ינסו יותר להימנע ממנה, היא תתגשם יותר. לא שאם הם לא היו עושים כלום היא לא הייתה מתגשמת, כנראה (אם כי אני לא בטוחה כמה ההנחה הזו נבחנה בספרות). הגורל הוא יודע כל, סטטי ובלתי משתנה. לנו נותר רק לבחור באיזו מידה של חן אנחנו נכנעים לו.

התרבות המערבית (רובה, כן? לכל מי שחושב לקפוץ לי פה עם קלווין) נפטרה מהתפיסה הזו בשלבים איטיים, החל מרעיון השכר והעונש, שמטיל על האדם את האחריות לייעודו הסופי (גם אם הרשות השופטת היא על-אנושית) וכלה בהומניזם החילוני שמהלל את זכות האדם לבחור את דרכו מתוך שימוש בתבונה. הפטליזם העמוק של העולם הקלאסי נחשב (מלבד אצל מכחישי מציאות מקצועיים שמסוגלים להחזיק באמונה שהכל נגזר ועם זאת, ברמת המיקרו, הכל לטובה, ויש מקום לחשוד שגם הם לא בדיוק התעמקו בסופוקלס) למייאש מאין כמוהו, ויותר מכך, לאנטי-אנושי. התפיסה הליברלית הקלאסית מניחה שהאדם הוא בעל רשות, רצון חופשי וזכות בחירה, ושהאחריות לגורלו מצויה, במצב הבסיסי והרצוי, בידיו.

אבל לא אלים אנחנו ולא בני אלים, ולא יכולים לקבוע את דרכנו מתוך שליטה מלאה בעולם שסביבנו. מה שנותר לנו הוא לנסות ולפלס לנו דרך כמיטב יכולתנו בתוך מערכת כאוטית שגדולה מאיתנו בהרבה, ושאין לנו מושג מה באמת קורה או יקרה בה בכל רגע נתון. בעולם בו הכל ידוע מראש, יש לנו לפחות את הנחמה שבסדר ובמשמעות, בידיעה שכך הדברים מוכרחים להיות. בעולם שלנו, אלה המשמעות והמחיר של ויתור על הפטליזם: הכרה בכך ששום דבר לא מובטח או ברור או ידוע, שאפשר להיכשל בקלות, ושיש סיכוי סביר שהכישלון יהיה אשמתך. מעבר לכך, יש כאן הכרה בכך שמעבר לחוקי הפיזיקה אין בעולם שום סדר שאנחנו לא קובעים בעצמנו, ושאיננו, לכן, מלאכותי ושביר.

והמקום המדויק שבו קשה נורא לבטא את המצב הזה הוא הכתיבה. כי פה נמצא כל העניין בכתיבה: העמדת פנים שיש סדר בכאוס, שמה שבמציאות הוא שטף של רגעים אקראיים שמתנגשים זה בזה ונפרדים שוב כשהם יוצרים ביניהם קשרים רופפים ומצטלבים של סיבתיות הוא בעצם מבנה מסודר, עם התחלה ואמצע וסוף ושיא ופיתרון, או במילה אחת, נרטיב. אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה חייב לירות בשלישית; פרט בעלילה יכול להיות, במקרה הגרוע ביותר, red herring, שנוצר ספציפית כדי להסיח את הדעת, אבל לא משהו אקראי לגמרי שסתם עבר בדרך. למיטב ידיעתי, זה מכשול שאולי רק כמה כותבים אוונגרדיים במיוחד הצליחו לעקוף. כתיבה עלילתית לא יכולה לתאר באופן מלא אקראיות וסתמיות, כי אז היא לא תהיה כתיבה עלילתית.

ומה קורה כשיש נבואה בשטח? כמובן שיכול להיות שלא יקרה כלום; למעשה, אם אנחנו הולכים עם האידיאולוגיה, שרוב כותבי הסדרות האמריקאיות משלמים לה לכל הפחות מס שפתיים, לפיה העתיד עוד לא כתוב, הדבר ההגיוני ביותר הוא שלא יקרה כלום. אבל משהו פה יותר מדי לא נוח. גם כשהלקח שהם מנסים להעביר הוא דבר אחד, יוצא שהם מספקים הוכחות דווקא לכיוון השני – כי באיזשהו מקום, קשה לסבול את המחשבה שבתוך מסגרת קבועה מראש, שחוקיה אינם באמת חוקי העולם שלנו ובה כן יש לדברים משמעות, משהו שנשמע משמעותי נאמר סתם ככה. הפרק נכתב כדי ללמד אותנו את הלקח שגורלנו בידינו; אבל עצם קיומו של רצף אירועים שמסודר כדי ללמד לקח כלשהו מסתדר דווקא עם התפיסה ההפוכה. בתוך מסגרת מושגית כזו, הנבואה לא יכולה שלא להתגשם.   

אם נרחיק לכת קצת יותר באותו קו מחשבה, נוכל לומר שנבואה, עוד מבנה טקסטואלי שנכפה על הבלגן של המציאות, מקבילה במובן מסוים לנרטיב; ששמיטת הקרקע מתחת לנבואה, הצגתה כמבנה אקראי וסתמי, תשמוט את אותה קרקע מתחת לחשיבות ולמשמעות של הנרטיב עצמו, מהלך שרוב הכותבים שאינם אותם אוונגרדיסטים שנזכרו קודם לא כל-כך רוצים לעשות. כמובן שכאן אני כבר מתחילה להשתעשע בספקולציות, אבל זה בלוג ומותר לי. למי אכפת, כל מה שכתבתי חסר משמעות בכל מקרה.