הרהורים אישיים מפוזרים ביותר בעקבות אירועי איינשטיין

1. די מרגיז שלפי הרגשתי, את כל הכתוב מטה אני מסוגלת לדסקס בכנות רק עם חברים שלא הכירו כל-כך את אריק איינשטיין מלכתחילה (במקרה שלי, בעיקר יוצאי רוסיה מסוימים). יש לי הרגשה ברורה שאם אעז להגיד משהו בסגנון למי מחבריי הטובים והאחוס"לים יותר, הם יפתחו עלי עיניים כאילו אכלתי להם את החתול. ומכאן לנקודה הבאה:
2. כל הבלגן ביום וחצי האחרונים חידד לי איזו תחושת חוסר שייכות מהותית שרודפת אותי כבר איזה זמן. אני לא בטוחה מה השתבש, כי לכאורה אני בדיוק מהרקע המתאים, ונראה שזה – והמשכיות בין-דורית – הוא המפתח כאן. אבל כשאני חושבת על זה כל האתוס, שלא לומר המיתוס, של ארץ-ישראל-הישנה-והטובה-הו-מה-יהיה-עליה-הו התקיים בבית הוריי במין צורה מאוד חלקית ועקומה. היו אייקוניי ישראליות פופולריים אצלנו (כוורת, הגשש, מתי כספי) אבל אף אחד מהם לא מעולם היה סמל להיתלות בו. אז הייתה לי את הקלטת של כמו גדולים כשהייתי קטנה, והיא הייתה נחמדה ואהבתי אותה; אבל איכשהו זה לא בנה אצלי נוסטלגיה כבדה כמו שאני רואה מסביב, שלא לדבר על הרגשה שאיזה משהו מהותי בישראליות אבד. אני רואה חברים מתאבלים עמוקות יחד, ואני מרגישה שאני עומדת מבחוץ. 
3. מהזווית הסוציולוגית, אולי השוני הקטן אך המפתיע הזה נובע מכך שאני שייכת למקבץ האחוס"לי (בעדר טרמינולוגיה יותר טובה) רק בחפיפה: צד אחד של המשפחה אחו"לי, צד שני – אחס"לי. המשפחה של אבא שלי הייתה ממעמד הפועלים ומכאן, מטבע הדברים, לא מפא"יניקית; מהצד השני היו סוציאליסטים אמידים ומקושרים, שעלו לארץ רק בסוף שנות השישים ומעולם לא נטמעו תרבותית. כך שכל העולם הזה, של החבר'ה על הדשא וחוף מציצים, היה שם – אבל קצת ליד, לא באמת בפוקוס.
4. ובכלל, אני לא חושבת שראיתי אף פעם בבית את גישת 'נפלה עטרת ראשנו' שמאפיינת את היום וחצי האלה (ובאופן קצת פחות מטורלל, את כל הפעמים האחרות שאחד מ'אחרון הנפילים' מת). כאשר מדובר באנשים שנפטרו בשיבה-פחות-או-יותר-טובה, התגובה בדרך כלל הייתה משיכת כתפיים, או כדברי הציטוט שאבא שלי אוהב לומר במקרים כאלה, ושאין לי מושג מאיפה בא (הגשש?): "הלך? הלך. גם בן גוריון הלך. כולם הולכים בסוף."
5. האיש המצוין ההוא שכותב את 'תניח את המספריים ובוא נדבר על זה' (חפשו בפייסבוק עם טרם, לא תצטערו) צודק: כל קולות 'הארץ הולכת פייפן' שנשמעים מסביב כנראה טועים. הארץ לא הולכת פייפן, היא משתנה, כי זו דרכו של עולם; רוצים שתשתנה לכיוון שלכם, קומו ותעבדו על זה במקום לקונן. נבואות זעם על התבהומתנו הבלתי נמנעת היו גם כשאריק איינשטיין היה צעיר. הברנז'ה שהוא היה חלק ממנה נחשבה בזמנו לסמל של אובדן דרך, דור האספרסו הנהנתן שבעט בערכי ההתיישבות העובדת. נבואות הזעם משרתות, בסופו של דבר, בעיקר את תחושת הערך העצמי של המנבאים.
6. במשך רוב היום אתמול חששתי שבשלב כלשהו בת-דודי החיה בברלין(!) תשלח לי הודעת וואטסאפ על כמה זה עצוב שדברים במדינה כבר לא אותו דבר, ומה יהיה על ישראל וכו', מה שייצור התאבכות בונה של קלישאות ויגרום לגולגולת שלי לקרוס פנימה. היא שלחה הודעה באזור 2, אבל כשפתחתי אותה בנשימה עצורה גיליתי שהיא שואלת אם אני לא חושבת שכל הטקסיות מסביב מוגזמת קצת. כך ניצלתי מסכנה נוראה. 
7. זה עצוב שהוא מת.
8. לא חושבת שיצא לי כאן משהו מגובש או אינטליגנטי במיוחד, אבל זהו, פרקתי.