חטאי המוות הנוצריים נורא נוחים, בסך הכל. ביהדות, שתמיד התעניינה יותר במה אתה עושה לעומת מה אתה חושב, מתחילים להסתבך די מהר עם גילוי עריות וכל מיני דברים משונים; רשימת החטאים הנוצרית, לעומת זאת, מתאימה לכולם. בהנחה שאתה אדם בריא בן יותר מ-12, כנראה שחווית את כל הסעיפים בשלב כזה או אחר. יש משהו מאוד דמוקרטי ומנחם בכלליות הזו.
הקנאה היא בכל זאת החריגה ברשימה, וזאת בגלל עובדה פשוטה ששמתי לב אליה מזמן: בניגוד לששת עמיתיה, קנאה היא לא כיפית בשום צורה. במילים אחרות, היא לא חטא מובהק, אלא עונש.
זה מצחיק בשביל בת יחידה, אבל לפעמים נדמה לי שקינאתי עוד לפני שנולדתי. זו לא תמיד היית קנאה רציונלית; נדמה לי שפשוט הסתובבתי מאז ומתמיד בתחושה שאני לא בדיוק שם, לא בדיוק מתאימה. שאני תחליף סביר אבל לא באמת נורמלי. שברגע שהסובבים אותי ימצאו מישהו קצת יותר מוצלח ממני, אני אנטש. אני הייתי זו שלא לגמרי נוח אתה, שקשה לדבר אתה, המוזרה. וגם כשזה בפירוש לא היה נכון, תמיד היה איזה קול שהזכיר לי שנו, באמת. את יודעת מה את שווה. את יודעת שכלום.
כשאת ילדה, הצלחה נמדדת בהשתלבות חברתית. אחרי גיל ההתבגרות, המדד מתרחב להישגים אחרים, אקדמיים, אמנותיים. ושם התחילו הצרות האמיתיות מבחינתי. בשלב שאת מרגישה תקועה, לא הישגית, וגרוע מכך, בשלב שאת רוכשת מעגל חברתי שחלק נאה ממנו מורכב מאנשים מבריקים, הקנאה כבר לא מופיעה כהתפרצות מזדמנת אלא כזמזום נמוך אבל קבוע.
והיא מתפשטת, במין אופן זחלני כזה. עם כל פספוס שלך, ועם כל הישג של אחרים (במיוחד של חברים) היא גוברת. זרם התודעה שלך הופך לרשימה אובססיבית של החוסרים שלך בהשוואה ליתרונות של כל אחד שהוא לא את. זו מוקפת חברים, זה מוכשר בנגינה או בציור, זו עושה חיל בלימודים, זה פעיל חברתית: לכל אחד, נדמה לך, יש משהו, משהו שלך אין. את מעין ואקום, את חושבת: מין כתם מטושטש כזה, לבן-אפרפר, של בינוניות מזהרת. בלי עתיד, בלי השראה. והמחשבה הזו אוכלת כל רגע טוב, מכבה כל סיפוק שאת חושבת שזכית בו לרגע.
"I cannot read, and therefore wish all books were burnt", אומרת הקנאה בפאוסט של מארלו; ואת קוראת את המילים ומבינה כמה זה נכון, לעזאזל, כמה הקנאה גורמת לך לרצות למות ובו-זמנית להרוס את כל מה שמסביבך עד היסוד. את מפנטזת על נקמה באנשים שלא עשו לך דבר, באנשים שאת יודעת שאת בעצם אוהבת. והיא גומרת אותך: את מוצאת את עצמך במצב כזה שאת לא מסוגלת להיות בחברת אנשים אחרים, כי כל איתות חיובי מצידם גורם לך לרצות לתלות את עצמך. ובסופו של דבר, עצמך גורמת לך לרצות לתלות את עצמך.
אני מייחסת את מצבי השלם למדי היום לעובדה שבפעם או בפעמיים שבהם עניינים נהיו באמת לא נעימים, היה לי מספיק שכל להרים טלפון ולדאוג שיהיה שם מישהו איתי. ההתאוששות האמיתית שלי מהתקופה ההיא התאפשרה רק באמצעות בריחה: יציאה מהבית ומעבר למסגרת שונה שבה יכולתי ליצור אני חדשה.
וזה עבד? אולי. הנסיבות היום טובות יותר, אין ספק. אבל אתמול מצאתי את עצמי שוב במסיבה, מקשיבה לאנשים מסביבי מדברים על לימודים, והופעות, וחיים, ורוצה לתלות את עצמי.
וזה מרגיז אותי נורא. כי אני רוצה להיות מעל הרגש הילדותי השפל הזה, כי אני יודעת שלרציונאל אין שום קשר לעניין. כי אני יודעת שיש לפחות כמה אנשים שאוהבים אותי, אוהבים באמת ובמנותק מרמת המוצלחוּת הנזילה שלי. כי אני רוצה לאהוב את העולם בצורה כנה ולא אנוכית. כי אני יודעת שהדבר הנכון הוא להכיר בטוב.
אבל זה קשה. פאק, זה קשה.
נ.ב.: מצטערת אם כל זה נשמע פסיכי. בבקשה תישארו חברים שלי אח"כ
אוי, הייתי יכולה לכתוב את אותו הדבר. אם כמובן הייתי יודעת לכתוב ככה ;)
השבמחקמה שיש ל לומר זה בעיקר מה שאמרת בעצמך בהתחלה - זה אוניברסלי, הכי טוב שאפשר לעשות זה להילחם בזה. כל עוד את זוכרת את זה את בסדר, נראה לי.
(ו, נו, את מגניבה נורא. אני גם מסוגלת לגבות את מה שאמרתי עכשיו במגוון עובדות ותיאורי מקרה, בעת צורך)
רק בחיאת, תגידי ליומן שלך שאני *לא* רובוט, והדרישה להוכיח את אנושיותי משפילה.
מחקשלא לדבר על זה שהקפצ'ה האלה בלתי קריאים.
נראה לי שהוא חושב שכולם רובוטים, בלי אפלייה - גם לי הוא עושה שטויות בסגנון. וזה לא רק אני שמתקשה עם הקפצ'ות, יאי! חשבתי שאני מתעוורת.
מחקאני נורא רוצה לכתוב משהו גלובאלי ומועיל, אבל הזוטות (כרגיל) בוערות לי יותר. לא רק שזה לא נשמע פסיכי בכלל - זה גם משהו שכמעט כל האנושות סובלת ממנו ברמות כאלה ואחרות, אם כי רובה לא מסוגלת לנסח את זה באופן שנון כמוך.
השבמחקברור לי שכל מה שכתבת תקף עבורך; ובכל זאת בתור מישהי שמסתכלת מהצד אני לא מבינה על מה את מדברת. את אינטליגנטית; את שנונה; את לומדת דברים שהרבה אנשים (ואני בכללם) לא היו מצליחים לתפוס; את ידידותית ומצליחה להיות אלגנטית למרות זאת, את יודעת ספר, את מחזיקה עבודה, יש לך הומור מצויין ונוסף על כך את יפה עם גיזרה נהדרת, ואפילו ג'ינג'ית טבעית. באמא שלך, ענבל. כל פעם שאת מקנאה במישהו או במשהו, חזרי לכאן וקראי את הרשימה הזו. למעשה, אני מוכנה לדקלם לך אותה בתוספת הרחבות בכל פעם שרע לך, כי אנחנו בני אדם וחיזוקים עושים לנו טוב, ואין אף פרט ברשימה שלי שאיננו מאה אחוז אמת.
ואחרון - אנחנו לא מאד קרובות, ואשמח לשנות את זה; המוצלחות הנזילה שלך לא מעניינת אותי אבל האופי והמחשבות שלך כן, ואת מוצאת חן בעיני עם וגם קצת בגלל שאת מפגינה את הרגש הילדותי והשפל הזה; כי עם כל הדברים המגניבים שאת, מרענן לראות שאת אנושית.