וזהו סוף הזיכרון

תקופות מסוימות בעת העתיקה היו עדות לעלייתו של תחביב ילדות מוזר - ספרי זכרונות. עד כמה שאני מבינה את המנגנון, את אמורה לכתוב למישהי אחרת זיכרון בספר הזכרונות בתמורה לכך שהיא תכתוב לך, ואז בסוף יהיה לך ספר מלא ב... זכרונות? שאנשים כתבו? טכנולוגיית המידע של ימינו כנראה הכחידה את העניין הזה לנצח, בכל מקרה. אבל אי אז בשנות ה-40 המוקדמות, לסבתא שלי ז"ל היה ספר זכרונות כזה שנחפר לאחרונה משכבת החרסית בתחתית הארון אצל ההורים שלי. הנה הוא לפניכם.

4 + 1.5 שעות

סבא-רבא אוטו הזכור לטוב השאיר אחריו עוד כמה מזכרות, וביניהן האלבום הזה. עמוד השער אומר "4 שעות בעכו ב-29.4.1950". איש מסודר, אוטו.

הֶרְקוּנפְט, מאדרפאקרס

בינתיים, עד שאמצא שוב משהו מסודר לכתוב עליו: פוסט תמונות!

לפני שעזב את גרמניה לצמיתות, סבא-רבא אוטו, שהיה איש יסודי ופוץ עצום, החליט לעשות תיעוד משפחתי מסודר למען הדורות הבאים. הדורות הבאים, מצדם, היו אמורים ללמוד מלקחי ההיסטוריה כדי להתקדם, להשתפר וכמובן לשמור על כבודם האירופי גם בלבנט המיוזע (כבר אמרתי שהיה פוץ?). הדף שמלעלה הוא דוגמה לחוש הדרמה המפותח שלו ("מוצא וגורל") וכן לכשרונו עם עט ודיו. 

יש משהו נוגע ללב  במשפטי המחץ של אוטו שמסיימים את החלק שלו בכתובים, כמו גם פאתוס לא מבוטל. ההיאחזות הנואשת שלו בקולטורה של אירופה שנשארת מאחור סטריאוטיפית להפליא, אם כי כנראה גם זה לקח שנלמד מאבותיו - שמנו, לפי המחקר שלו, די הרבה סוחרים טובים וכמה וכמה משוררים כושלים. (האהוב עלי הוא אחד, משה מנדלסון [אין קרבת משפחה לההוא הידוע], שכתב שיר הלל לכוחות הגרמניים ששחררו את עירו מנפוליאון ונאלץ לנוס על נפשו יומיים אחר-כך, כשנפוליאון כבש את העיר חזרה.) כפי שניתן לראות במפה למעלה, למשפחה אכן הייתה מורשת כלל-אירופית נאה, שהתבטאה בבריחה מבוהלת בין מדינות כל 60 שנה בממוצע, בדרך כלל מסיבות טובות. 

המפורסם בשושלת הוא פלוני ר' מרדכי, שקנה את תהילתו כמ"מ של המהר"ל מפראג וככותב פירוש לשולחן ערוך שכמעט התקבל, אבל בסוף לא. גלמים לא היו לו, אבל האגדה מספרת שאיזו אצילה נוצריה ניסתה להפיל אותו למיטתה, וכדי לחסוך מצאצאיו את כאב הראש הוא התפלל שעד דור עשירי הם יהיו נורא מכוערים (כנראה הניח שאחרי עשרה דורות כל האצילות הנוצריות התאוותניות כבר ייכחדו). האם זה הצליח? תוכלו לשפוט בעצמכם עוד רגע. סבא שלי, שהיה הדור העשירי, היה די נאה, אבל לאחיו הגדול היו אוזניים אימתניות. אז אולי זה עובד רק על בכורים, מי יודע.   

ועכשיו - יהודים זעיר-בורגנים מהמבורג!

תמיד טוב לדעת שאי-שם בחומצות הגרעין שלך מסתתרים גנים של מקדחה. כמו כן, הרגע המביך הזה כשאת מבינה שאבות-אבותייך צייתו לאופנות האיומות של תקופתם

ונטו להילחם בשביל הצד הלא נכון

כשתמונות הילדות המביכות שלך נשארות במשפחה 4 דורות קדימה

סבתא-רבא נשלחת משמיים כדי להציל את הלוק המשפחתי מהקללה

אולי הקללה הייתה רלוונטית גם לארכיטקטורה?

בשלומיאליות משפחתית אופיינית, כל החומר הנחמד לעיל נפל לידי כמה שנים טובות אחרי שעשיתי עבודת שורשים, שיצאה די גרועה כתוצאה. אם ילדיי ההיפותטיים ייאצו לעשות גם מין דבר שכזה, יהיה לי הרבה יותר עם מה להציק להם - בטח שבשלב שהם יחליטו למרוד ולהצהיר שאין להם אב ואם, או משהו כזה.

אגב, שמו של אוטו צץ ועלה שוב כשהסתבר לי שאדם באותו שם, שהיה כנראה חלק מענף שהתפצל באמצע המאה ה-19, ועזב את גרמניה, היה ראש העיר היהודי הראשון של בלפסט. כבוד! ברוח הכללית של הפוסט הזה, כיום ניצבת בבלפסט מזרקה ממש מזוויעה על שמו. שורשים. הם בכל מקום.

אטיודים פולניים

I.

כשעוד היינו בצבא, הלכנו, חברתי הטובה והקולנוענית-לעתיד א' ואני, לראות את חיים של אחרים שבדיוק הציג אז בקולנוע. המטרה המוצהרת הייתה לעזור לי למצוא נושא שיחה עם בחור מהיחידה שהיה לטעמי וידעתי שאהב את הסרט. זה לא הלך בסוף (בגלל נסיבות שלא היו תלויות בי), אבל לכל הפחות נהנינו. יצאנו וכדרכנו התחלנו לנתח את הסרט למוות. הסיטואציה המרכזית שבו, אמרנו, היא משל למלאכת הכתיבה: סוכן השטאזי האפרורי שמסתתר בעליית הגג, מתמלל את חייהם של שני בוהמיינים דיסידנטים בפוטנציה, הוא עצמו מחזאי; "גיבורו" המחזאי ובת זוגו הן הדמויות, שככל שהוא שוקע בכתיבה שלהן, הוא משקיע את עצמו בהן רגשית ומתחיל לשכתב את חייהן כדי להגן עליהן. זו נראתה כמו אנליזה לא רעה בזמנו.

כמה חודשים לאחר מכן הסרט הגיע לטלוויזיה, והתיישבתי לצפות בו עם אמא שלי. היא חובבת נלהבת של קולנוע 'זר', ותהיתי אם גם היא תבחין במשמעויות שא' ואני מצאנו. היא לא הבחינה. היא בילתה את הצפייה בהיאחזות במשענת הכיסא בכל פעם שהשטאזי קפצו לביקור, קללות נמרצות כלפיהם והבעת אומללוּת עילאית למראה רשת המיקרופונים שנפרשה בביתם של שני הבוהמיינים חסרי המזל. איפשהו לקראת חצי הסרט היא פרשה.

II.

אמא שלי חיה בבוקרשט עד גיל שנתיים, ואחר-כך בפריז עד גיל שש. אלו היו הבירות בהן הוצב באותה תקופה סבא שלי, דיפלומט פולני וקומוניסט נאמן. בתחילת שנות ה-50, בזמן שהוא שימש כנספח כלכלי בפריז, סבתא שלי התחננה בפניו לנצל את ההזדמנות ולערוק. הוא סירב. לא לגמרי ברור למה: הוא כבר התחיל להבין באותה תקופה עם מי יש לו עסק בממשלה הסטליניסטית של הרפובליקה העממית הפולנית. אולי זה היה עניין של כבוד, או של חוסר רצון לשרוף גשרים עם חברים מאחורי המסך, מי יודע. בסביבות 1955 הם חזרו לוורשה.

בוורשה אמא שלי ואחיה הצעיר הלכו לבית הספר, למדו התעמלות ונגינה והתפלקו פה ושם למיסות או לבית הספר של יום ראשון (למורת רוחו של סבא שלי. כי הוא היה אתאיסט, כן, אתם מבינים). אמא פיתחה שם סלידה בריאה מאנשים במעילים ארוכים שדופקים על הדלת באמצע הלילה. ב-1957 סבא הגיש בקשה רשמית ראשונה להגר; הוא נענה בשלילה, ותוך זמן קצר התחילו להישלל ממנו גם דברים אחרים. באזור 1965 הוא נעצר וישב בכלא במשך כמה חודשים. זמן-מה לאחר מכן בקשת ההגירה אושרה.

III.

קראתי לא מזמן את הרוח השבויה של צ'סלב מילוש. זה הדין-וחשבון שלו על מה שהתחולל בקרב האינטליגנציה הפולנית תחת הכיבוש הסובייטי. זה אחד הספרים המדכאים ביותר שקראתי בחיי, והוא מאיר-עיניים ביותר. הבעיה הגדולה בהתנגדות לדוקטרינה הקומוניסטית, הוא אומר, היא היותה כל-כך הגיונית: המטריאליזם הדיאלקטי היה צו השעה האינטלקטואלי של אותה תקופה, ואיש לא חש שהוא מסוגל להתווכח עם מצעדה (שהיה, בבירור, בלתי-נמנע) של ההיסטוריה. להתנגד פירושו לא רק לסכן את עצמך, אלא גם לסכן את האמון באינטלקט שלך. המתנגד להיסטוריה הוא טיפש, וסופו להימחץ; קשה למצוא טיעוני נגד לתזה הזו. ואנשי האינטליגנציה, רבים מהם שבורים לחלוטין אחרי מלחמת העולם השנייה (שהותירה מיליוני הרוגים ואת ורשה כחביתה הגדולה בעולם), אימצו אותה בהתלהבות קודרת. אלה היו האינטלקטואלים; הדבק שהחזיק את העם היה אחר, והוא זה שראיתי כשישבתי לצפות עם אמא בסרט הגרמני.

מילוש כתב את הספר זמן קצר אחרי שערק למערב. הוא עשה זאת בפריז, ב-1951, בזמן שחי שם במסגרת תפקידו כנספח לענייני תרבות. הוא פספס את סבא שלי בחודשים ספורים.

IV.

אתוס הצניעות הקומוניסטי לא הפריע לסבא שלי להעריך במידה סבירה את הנאות החיים. בפרט הוא אהב אוכל, טוב והרבה. מספרים שהוא היה מסוגל לזכור כל דבר שאכל בכל מסעדה שהיה בה, בכל מקום בעולם, אי פעם (תכונה שאני ירשתי). היכולת הזו כנראה נולדה לו מנערותו בשטעטל אי-שם באזור לבוב: המורשת המפוארת ביותר שקיבל משם הייתה הרעב. הוא ברח בגיל 18, למד באוניברסיטה בלבוב, הפך לקומוניסט והתגייס לצבא הרוסי. אשתו הראשונה והאהובה, גויה פולניה, נהרגה בהפצצות. כשחזר לפולין, השטעטל שלו כבר לא היה קיים.

לקראת סוף חייו, הוא חזר להניח תפילין בבוקר ולשמוע תקליטים של זמירות ביידיש. אני לא חושבת שהוא חזר לדת: הייתה כאן בעיקר אשמה, ואולי קצת געגועים. חוץ מזה, אני לא חושבת שנתקלתי אי-פעם ביהודי פולני (אפילו הדתיים) שהאמין בכנות באלוהים. ואם בכנות, אז לא בשמחה.

V.

בכמה מהרשימות שכונסו בספר מכתבים מדומים של יורם ברונובסקי הוא מתאר רשמים מכמה נסיעות לפולין, באמצע-סוף שנות ה-80. הימים הם כבר ימי דעיכתה של הרפובליקה העממית: כולם יודעים שהקץ קרוב, והכבלים מתחילים להתרופף. אבל אין אווירת שמחה בפולין שהוא מתאר: מבחינתו, פולין של אז היא פורגטוריום מאוכלס ברוחות נטולות גשמיות. החופש כבר באוויר, אבל לא ברור אם יש מי שייהנה ממנו.

פולין של היום, כפי שראיתי אותה, כבר התאוששה מהמצב הזה: אחרי ההצטרפות לאיחוד הכלכלה השתקמה ורוח המיערוב הכללית קיבלה דחיפה משמעותית. אני לא יכולה לתאר את המקומיים כמסבירי פנים או לבביים מדי, אבל נו, קשה להאשים אותם.

VI.

היא שקרנית איומה, אמא שלי. אין לה כל כוונת זדון: להפך, לעתים קרובות היא שיקרה לי או הסתירה ממני דברים כדי להגן עלי. אבא שלי ואני מתקשים מאוד בשקרים וגם גרועים בהם, אבל היא מסוגלת לשקר כלאחר יד, סתם ככה. סבתא שלי הייתה בדיוק אותו הדבר, אם לא גרועה יותר: עד יומה האחרון, בתעודת הזהות הישראלית שלה לא היה כתוב שמה האמיתי אלא שם של משרתת פולניה, זהות מזויפת שהיא השיגה כדי לשרוד את לבוב של שנות ה-40 ושמרה לאחר מכן. בסופו של דבר, הדברים האלה הופכים להרגל.

VII.

אמא ואני היינו בפולין לפני כמה שנים. סוג מאוד מצומצם של מסע שורשים. גרנו בוורשה אצל פסבדו-קרובים-רחוקים, שזו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו אותם. הם היו נחמדים והכנסת האורחים שלהם הייתה ללא רבב, אבל קשה היה לקשור איתם שיחה. הלכנו לראות את הבית שבו אמא שלי גרה. בשביל משפחה אמידה יחסית, בית הדירות נראה די עלוב ואפור. לא יכולנו להיכנס, אז רק הצצנו לחצר. אמא שלי זכרה את הבאר שעדיין הייתה שם, והצביעה על החלון שהדירה הייתה מאחוריו. שאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס. היא אמרה שלא. זה מקום זר עכשיו, היא אמרה. אני לא חושבת שהיא שיקרה.

בקרקוב גילינו את כוחה של ההתמסחרות, או אולי של הצעירים הפולנים שגילו בשנים האחרונות את מגניבותה של התרבות היהודית, ומחפשים להם בנרות סבתא יהודיה שתחבר אותם מחדש לזהותם האבודה (אם כי לא כדי להוציא דרכון ישראלי...). אני חושדת שהם אלה שהפכו את הרובע היהודי של קרקוב למין דיסנילנד של מגני דוד עקומים ועברית עילגת. זה היה די מצחיק.

VIII.

אני מכירה מישהי שמעריצה את פולין. בת גילי בערך, רגילה לגמרי. שני ההורים נולדו בארץ. בפגישתנו הראשונה היא חקרה אותי על הקשר הפולני שלי. היא הוציאה אזרחות, כמובן, ולומדת קצת את השפה, וקוראת לפולין "מולדת".

 משום מה, הבחורה הזו תמיד עושה לי צמרמורת.

IX.

לא, אני לא חושבת שלרשימה הזו יש פואנטה.

קרעכצן חתונה

תקופת טרום-החתונה היא פרק זמן רגיש, בו בעיות פסיכולוגיות קודמות ולחצים חברתיים ניכרים (שארחיב עליהם בהזדמנות אחרת) מצטרפים ליצירת נזיד נוירוטי מבעבע שמסוגל לערער את הכלה-לעתיד השקולה ביותר. יתכן שאני מחמיאה לעצמי קצת יותר מדי כשאני מתייחסת אל עצמי ככלה שקולה ביותר, אבל נו מילא. להלן קטלוג חלקי של מחשבות השווא, הכשלים הלוגיים והפוביות שאחזו בכלה זו בדרך לחופתה (המשוערת. אאאההה!).

1.      אוי לא מלאנתלפים אנשים אומרים שהם לא יגיעו אף אחד לא רוצה לבוא אף אחד לא אוהב אותי בוואההה

כשל קוגניטיבי שנובע משילוב של אקסטרפולציה משובשת (אנשים שיודעים שלא יוכלו להגיע מודיעים מהר יותר מאנשים שיגיעו בסוף אבל צריכים לבדוק), טראומות ילדות ("הזמנתי את כל הכיתה ליומולדת, ואף אחד לא בא!") וטינות אישיות שמעולם לא מצאו פורקן ("המממ, היא לא הקדישה לי מספיק תשומת לב כשהייתי בת שלוש-עשרה..."). אחרי כמה ימים של היעלבויות מופרזות, חרדות נטישה ובהלת אי-הגעה-לסף-התחתון-של-האולם, התחילו להגיע אישורים (חלקם מאנשים יקרים שלא ציפיתי שיגיעו), והאיזון הכימי במוח שב על כנו. זאת, כמובן, עד שהמטוטלת נעה לצד השני, מה שהוביל ל...

2.   אוי לא כל מיני אנשים שבכלל לא הזמנתי מגיעים בכל זאת יהיו יותר מדי אנשים והם יהיו מעצבנים בוואאההה

מה זאת אומרת, החבר מניו-יורק שבכלל לא רציתי להזמין מביא גם את בת-דודה שלו?! ג'? מי זו ג'? זו לא ההיא שחזרה בתשובה לפני 20 שנה ומאז לא מדברת עם אף אחד במשפחה? אתם רוצים להגיד לי שהיא חזרה לקשר בדיוק בזמן כדי לקבל הזמנה? ואיך קרה שבת-הדודה-מדרגה-שנייה הזו מזמינה עוד 6 צאצאים?

זה הרגע בו משפחתיות יתר והמון כוונות טובות מצטרפות לצירופי מקרים בלתי ממוזלים (מה זאת אומרת, הבן-דוד הנאצי בדיוק בארץ?) כדי לנפח מחדש את רשימת המוזמנים ולשלוח אותי להתקפים חדשים של חרדה וזעם (בעיקר על ההורים שאפשרו את המחדל).

3.      תסמונת המיוחדות הייחודית בהחלט

יש אתר שנקרא OffbeatBride, שממוקד בחתונות אלטרנטיביות במידה זו או אחרת (ביחס לסטנדרט בארצות דוברות האנגלית). הוא מאוד נחמד, אבל אחרי קריאה אינטנסיבית מדי את משתכנעת שאת פשוט חייבת לערוך את החתונה בתחנת רכבת נטושה משנות ה-20 עם בופה שמורכב אך ורק מקאפקייקס כאשר את והחתן מחופשים לדרקונים ומחלקים לאורחים עגורי אוריגמי עשויים מקלף אינקונבולה אותנטי, ומקריאים את הקטעים האהובים עליכם מהאומן ומרגריטה. אחרת זה לא יהיה את.

התחושה הזו הוקלה מעט בעקבות הכתבה הזו של האוניון, ששמה את העניין בפרופורציה, ומספר חתונות היפסטריות זחוחות במיוחד באתר עצמו שהחזירו אותי למוטב. זאת עד פרוץ האנטיתזה, שהיא...

4.      המהפכה הקונפורמיסטית

כן, כן, גם שפחתכן הנאמנה לא הצליחה לחמוק לחלוטין מאותה רוח רפאים אירופית הרודפת אותנו, היא הפולניות גבירותיי ורבותיי. היא אשר אחד מביטוייה המרגיזים הוא ה"מה יגידו" הנודע לשמצה. כן, אותו מה יגידו בשמו אני, מלגלגת החתונות הסדרתית, אני, שבכיתה ב' סירבתי לרקוד את המקרנה עם כולם כי אף אחד לא יכריח אותי להיות עליזה בפומבי, אשכרה שוקלת לקחת די-ג'יי ב-4000 ₪ כדי שהאורחים לא יגידו שלא היה מספיק שמח.

רווח לי כשהבנתי שממש לא אכפת לי מה יגידו עלי מאחורי הגב (כדברי הפילוסוף – מאחורי הגב הם מוזמנים גם להרביץ לי), ואם מישהו יעז להגיד לי משהו שלא מאחורי הגב, הוא יזכה לקיתונות בוז ודעתו תהפוך לבלתי רלוונטית בעליל. מיניתי כמה חברות להיות אנרגטיות במקומי, ובעניין לרקוד מול קרובי משפחה שאני בקושי מכירה, יהיו האלים בעזרי.

5.      מהומות ספטמבר

החברה הישראלית מגוונת ורבת פנים. גם האורחים שלי מגוונים ורבי-פנים, והאיחוד המשמח בין משפחותינו ה, אמממ, שונות במקצת יכול להביא למפגשים מעניינים בזמן האירוע. קחו, למשל, את בת-הדודה ק', האנרכו-קווירית התומכת בלאומיות הפלסטינית המלבלבת. עכשיו חשבו מה יקרה אם וכאשר היא תיתקל בש', המתנחל האידיאולוגי חובב ציון ושונא בג"ץ. או לחילופין ש"ז, אחותה הפמיניסטית הרדיקלית של ק', מול צ', הדודה ממאה שערים. חוץ מזיקוקים בחינם, שום דבר טוב לא הולך לצאת מזה. יש לקוות שתהיה מספיק דיפלומטיה באוויר כדי למנוע תקריות אלימות. (במקרה הכי גרוע אפשר לשלוח את ד', בן-דוד של אמא שלי, אדם יקר ופשיסט ותיק, לשמש כראש גשר.)

6.     המשפחה האומללה

כן, אנחנו מכירים אותם, הם נמצאים בכל משפחה: הסכסוכים ארוכי השנים. מ' וי' שלא מדברות זו עם זו מאז שאמא שלהן מתה (לפני זה הן לא דיברו איתה), ר' שהתערבה בגירושין של ב' ומאז הוא שופע סרקזם ארסי כלפיה, וזאת בלי לפתוח אפילו את המתח הלא פתור בין ד' לק' על רקע היותן פסיכיות או הנתק הפתאומי בין ג' לכל יתר המשפחה, שמקורו לא ברור.

כל זה היה מעניין אותי כקליפת השום, אלמלא כל הנ"ל (למעט ר' וב') הם קרובים-קרובים, קרובים מדרגה ראשונה זה של זה, ולכן הבלגנים שלהם הופכים את סידורי הישיבה לבעיה.

בינתיים הכל יוצא לטובה: אחד מהניצים בד"כ לא מגיע, מה שמותיר קבוצת התייחסות נוחה לעיכול ולסידור. במקרה הכי גרוע, נו, אני סומכת על הקרובים אלי שיסוככו עלי מפני הנשורת ויתעדו לצורך העלאת זיכרונות בעתיד.