וזהו סוף הזיכרון

תקופות מסוימות בעת העתיקה היו עדות לעלייתו של תחביב ילדות מוזר - ספרי זכרונות. עד כמה שאני מבינה את המנגנון, את אמורה לכתוב למישהי אחרת זיכרון בספר הזכרונות בתמורה לכך שהיא תכתוב לך, ואז בסוף יהיה לך ספר מלא ב... זכרונות? שאנשים כתבו? טכנולוגיית המידע של ימינו כנראה הכחידה את העניין הזה לנצח, בכל מקרה. אבל אי אז בשנות ה-40 המוקדמות, לסבתא שלי ז"ל היה ספר זכרונות כזה שנחפר לאחרונה משכבת החרסית בתחתית הארון אצל ההורים שלי. הנה הוא לפניכם.

כריכה. שימו לב למוטיב הפטריוטי.

  נראה שהיו כמה נוסחאות מוסכמות לכתיבת זכרונות, ורוב הכותבים (רובן, כנראה, כותבות) דבקו בהם. בנוסחאות האלה ובכלל יש שני טרנדים עיקריים: המוסרי-קיומי והציוני-בהגזמה. מרד נעורים לא נראה באופק; בני כיתתה בני ה-11 וה-12 של יונה משתדלים בחלקם הגדול להעביר שיעורים על מהות החיים או על הנאמנות למולדת, ברמות הצלחה... משתנות.

השנה 1940 - התלמידה יונה גלעדית כבת 11. 

דף ראשון - כנראה עם קבלת המחברת (והדבקת הפרחים שמופיעים גם בעמוד השער). המזכיר הראשון הוא אחיה הגדול של יונה, צבי. הוא ממליץ להיות בת נאמנה לכולם, אבל זה מובן. הוא גדול. 

ניסיון ראשון בחריזה קיומית, מאת החברה שרה גולדשטיין. 15.12.40 

מטה (עטה?) קרץ, 15.12.40 (בטח עשתה סיבוב בכיתה עם הספר)

צביה ניסתה לפתוח בנוסחה מחורזת, אבל בדרך סטתה לעבר לקח פטריוטי. למדי לבחור צורה ולדבוק בה, צביה. עדיין 15.12.40.

ציפורה פ. סקי שומרת על הסגנון הטרחני מעט, אבל לפחות הולכת איתו עד הסוף. 

אילנה גינצבורג שלחה את ידה באקרוסטיכון ("תמצאו את הפלא\כתוב בשורות אלה" רומז שהיא לא סתם הדגישה את האותיות בתחילת השורות, כמו גם הכ' הסופית), אבל המסר המוצפן לא ברור בעליל. "לאותך"? 

קבלו בתשואות את הילדה המזרחית היחידה (כנראה) באלבום, פרחה רדליקי!

גרסה מוקדמת של חרוזים שמערבים את תימן. שרה גרינשטיין עוד צריכה לעבוד קצת על האיות.

שולמית גרבר נשמעת נרגשת יתר על המידה, אבל יתכן שמדובר בנוסח סטנדרטי.

"...ואם בלב זכריני", מה? 

היה קטע שבו קיפלו את פינת הדף כדי לכתוב בה "סוד" (ספוילר: לרוב אלה לא סודות מי יודע מה). מרים ארליך, שעוד ניתקל בה בהמשך, נמנעה גם מכך ויצרה סימולקרה של סוד בלבד. אגב, סוף סוף זזנו שלושה ימים קדימה. 

אראלה השקיעה בסוד: "מי שרוצה להתבונן התבונן אבל ל[???] גדול יתקונן [כך]". בפנים מצויר, עד כמה שאני יכולה לקבוע, פה מוציא לשון. אני מעריכה את ההומור, אראלה. 

דן ריינר, לעומת זאת, נשמע פוץ.

אל תתלהבו משאר הרוח הפרופגנדיסטי של נתן מרקוס(!); אתם הולכים לראות את הנוסחה הזו הרבה. 

רק אני, או שהבנים אקסטרה מתאמצים לחנך? האם מדובר בהסגברה מוקדמת, או שמא הם לא מרגישים נוח לבטא התפרצויות רגש?

המחנך סתם מבאס, כמובן. התאריך הוא 9.1.1941 - משהו בגילאים לא מסתדר, אלא אם כיתה ב' היא משהו אחר ממה שהיא היום (אולי הכוונה לכיתה 'השנייה', כלומר ו'?).

שתי השורות הראשונות נשמעות כמו עלבון מוסווה, אבל הכוונה ליונה אמיתית. לגיטימי. 

קפיצה לאחור בתאריך, משום מה. זה זיכרון טאוטולוגי משהו. אני מנחשת שיונה והילדה עם השם הלא ברור לא היו קרובות. 

לרגע חשבתי שהיא הולכת להציע "סנוי, סנסנוי וסמנגלוף". אבל היא השקיעה, יחסית. 

דבורה שפרוני נדמית עוד פחות נלהבת מהטאוטולוגיה הקודמת. 

בת-עמי גרינשטיין, לעומת זאת, הולכת עד הסוף. עוד תיאור משתפך בסגנון אן שרלי, עם הופעת אורח לסיום של דגל הנצחון. גם השקיעה בפרח. ידידות קרובה או מישהי שאהבה להשוויץ ביכולות הציור שלה? מי יודע. 

נראה שהילדים ציפו לעתיד שלם של עצב ושעמום (ברגעים בהם הם לא מחלקים לעמם לחם). 

...טוב, זה כבר נשמע קצת אישי. גם "אחת החברות" פסיבי-אגרסיבי במקצת. יתכן שזו אותה דבורה שפרוני אדישה מקודם. אני לא מחבבת אותה. התאריכים פה חזרו אחרי הפסקה ארוכה, היישר לאפריל 1942. 

"הצטנעות מיותרת" היא גם מוטיב חוזר, בבחינת "לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך בעלילות גבורה". 

טוב, או שמדובר בהטפה סטנדרטית, או שסבתא שלי הייתה ממש שקרנית. גם פה "אחד החברים" המרוחק משהו. 

יוסף, טיפשון, שכחת שאי אפשר לשבת על עץ תמר. רואים שמדובר בילדים עירוניים.

פת הלחם, דגל הניצחון, you know the drill. הסוד הוא "עלי והצליחי", שהוא לא סוד טוב. 

טוב, זה די חמוד דווקא. (אגב, נראה שהזכרונות האלה הגיעו בפרצים - שני האחרונים היו מ-20.10.42)

עצב, שעמ(ע)ום, הבנו. אין למה לצפות מלבד זכרונות ילדות משעשעים. 

טוב, זה די קודר. שוב, לא ברור אם לקח לחיים או איום מעורפל. 

לחם, דגל, ניצחון, נו כמה אפשר כבר

או! הנה אקרוסטיכון שעובד. פה הטקסט מתחיל לדבר על "ימים קשים לעם", שלא ברור מה קורה בהם - פעולות איבה? חדשות מאירופה? עמיחי גם איבד את חוט המחשבה באות נ', ונאלץ להשתמש ב"נירו לך ניר" המוזר. 

זו כבר פולניות לשמה. 

קורקטי.

פה, לעומת זאת, הטון כבר אפוקליפטי. מדובר באותו תאריך כמו הזיכרון המאיים הקודם, 22.5.43; אמנם מרד גטו ורשה נגמר לפני כמה ימים, אבל לא ברור אם החדשות בכלל הגיעו לחיפה. גם רומל כבר לא היה באופק. כמו כן, פה זו עוד סתם שואה, עדיין לא *ה*שואה. 

אקרוסטיכון סביר מסוכות 1943. 

סוף סוף מישהו השקיע! לא עוד ברכות גנריות והטפות דידקטיות, מישהו כתב פה את מה שעל לבו. כל הכבוד לו. חבל רק שאת כתב היד אי אפשר להבין. אנחנו בעדך, אלמוני. 

עוד שואה, והפעם ממש אין לי מושג מה הטריגר. לא מצאתי אף פעולת איבה ספציפית שהתרחשה ביום זה, והפלישה לנורמנדי שקרתה לפני שבוע היא דווקא דבר טוב. יתכן שמרים ארליך (זוכרים אותה?) סתם הייתה נערה בעלת מזג קדורני, או שהגיעו עוד קצת חדשות ממזרח אירופה. בכל מקרה, יונה בת ה-14 אמורה לנקום את הדם השפוך.  

...וחזרנו לקלישאות הרגילות. 

שיעורים לחיים

הדף האחרון שומר על הפורמט של האחרים, אבל כתב היד שייך לילדה קטנה בהרבה, שבדיוק למדה לכתוב. הסוד חושף את הטוויסט: "עדנה". כלומר, מדובר באפילוג מרוחק ליתר המחברת, והכותבת היא הבת של יונה, שבוודאי הייתה בת 6 בערך (כלומר, השנה היא סביבות 1960). או שכללי הז'אנר לא מאוד השתנו בין לבין, או שהיא ניחנה בחוש חיקוי ראוי מאוד לציון.