ביקורות על ביקורות ספרים שלא קראתי + אטיודים פולניים

ענבל, שואלים אותי לפעמים אנשים (דמיוניים), מה פולני בעינייך? זו שאלה מורכבת, אני עונה. מאחר ולא מדובר במוצא נדיר ואקזוטי במיוחד, מפתה ליפול לקלישאות הידועות, של דאגות-קרעכצן-אוכל-סוודר-לבד בחושך. כמובן שהקונסטלציה הזו כלל לא ייחודית לפולניות. האישה הטיפוסית שמתנהגת כך נקראת אמא פולניה בישראל אבל אמא יהודיה בכל מקום אחר, והיא צצה ומופיעה כארכיטיפ גם בחברות שמרניות ומשפחתיות אחרות (איטליה, נניח, או מקסיקו). לא, הפולניות מתאפיינת במהות חמקמקה בהרבה ולטעמי גם גרועה בהרבה, שלמרות נוכחותה המסיבית באוויר פה כמעט ואין אליה התייחסות (אולי בגלל דגים ומים וכו'). מה היא המהות הזו? או.

יש ספר שיצא השנה שנקרא "היה היתה", שכתבה יעל נאמן, ואותו לא קראתי וכנראה לא אקרא. עפרי אילני (שיחיד בין כל כותבי הטורים ב"הארץ", אני לרוב די נהנית ממה שיש לו לומר) המליץ עליו ברשימת ספרי השנה ל-2018 שהתפרסמה לכבוד שבוע הספר. עפרי אילני הגדיר את הספר כ"דיוקן אמפתי אך נטול סנטימנטליות" של אישה "עם רגישות לשונית ופסיכולוגית יחידה במינה, בת לניצולי שואה פולנים, שגרה בדירה מרופטת ועצובה". הוא לא אומר הרבה, גם מפאת קוצר המקום, אבל יצא ולפני שבועיים קראתי סקירה ארוכה יותר על הספר הזה שכתבה ענת פרי. היא מתארת את גיבורת הספר כמשכילה מאוד ומופרעת מאוד, ומייחסת את המופרעות הזו לרקע הפולני של גיבורת הספר. היא מציינת, בצדק רב לדעתי, שאין לייחס את הפתולוגיה הזו בלעדית לשואה, ושהיא קיימת גם אצל אנשים מאותה תפוצה שלא עברו אותה. (נאמן, עד כמה שאפשר לקבוע במהלך המרנין של אי-קריאת-הספר, נוטה קצת לאבחנות שחוקות. לייחס כל פתולוגיה נפשית לשואה זה קלאסי, ובהרבה מקרים לגמרי לא נכון.)

כשקראתי את התיאור של פרי, של אישה אומללה וערירית שמיררה את חיי הקרובים לה בתובענותה, נזכרתי באחת הדמויות הטלוויזיוניות שהותירו עלי רושם מתמשך במיוחד: אמו המנוחה של טוני סופרנו, ליוויה. ליוויה חולקת שם עם המטריארכית הרומית הרצחנית מהספר והסדרה "אני, קלאודיוס", אבל בעוד מניין קורבנותיה בנפש של ליוויה הניו-ג'רזית נמוך יותר, היא במובנים מסוימים גרועה בהרבה: ליוויה הרומית פועלת מאהבת בנה, טיבריוס, שכל מה שהיא עושה היא עושה למענו; ליוויה סופרנו לא אוהבת את טוני, לא אוהבת אף אחד בעצם, אפילו לא את עצמה. היא מבצעת הצגה מניפולטיבית שקופה של חובה משפחתית וחיבה כדי לכסות על חור שחור שאין לו איך להתמלא. כשהיא מתה, בני המשפחה מגלים "ספר זיכרון" שנועד לכתוב בו דברים שיישארו ממנה למזכרת לנכדיה - והספר ריק, לא כי היא התעצלה לכתוב בו, אלא כי היא לא רצתה, לא רצתה להשאיר דבר מעצמה לעולם שהיא שנאה או להמשיך להתקיים בכל אופן שהוא, קלוש ככל האפשר.  

פזית, גיבורת הספר, הייתה, בין השאר, אמנית, אך היא השמידה בעצמה את רוב יצירותיה. היא ניסתה להתאבד פעמים רבות, ובשלב כלשהו ביקשה להמית את החתולה שלה משום שלכאורה לא יהיה מי שיטפל בה אחרי מותה של גבירתה, וזאת למרות שמתה שנים אחר-כך ומישהו בוודאי היה לוקח את החתולה; ובסופו של דבר כשחלתה ביקשה שימיתו גם אותה, ונרמז שיתכן וכך היה. וכל זה מתחבר יפה כל-כך לפולניות שפרי מדברת עליה, שמעבר לאלמנטים שהיא מותחת עליהם ביקורת (צרות העין הקטנונית, ההתנשאות, הצביעות הבורגנית, הגזענות) מתאפיינת באותו חור שחור שאורב בסוף כל משפט שאומרים בפולנית. פולנים מהסוג שהיא מדברת עליהם יכולים להצהיר על כל מיני אידיאלים, אבל הם לא מאמינים לא באלוהים ולא באדם; הם מאמינים בחור. הקרעכצן הפולני המפורסם הוא נושא לקומדיה, והתלונות הבלתי פוסקות על מכאובים ומחושים הן (למרבה המזל) משהו לצחוק עליו; אבל מי שעמד קרוב מספיק להוויה הזו יודע כמה היא לא מצחיקה בכלל אלא חונקת ומטביעה. הם קוראים לזה דיכאון אבל זה לא דיכאון, זה משהו הרבה יותר גרוע מדיכאון, או לכל הפחות דיכאון הוא שם שלא ממצה אותו. דיכאון הוא בקושי הסימפטום שעלול לאפיין את מי שמנסה להיחלץ ממנו. למי שגדל בצל הזה יש שתי ברירות: או להיכנע לו, או לבלות את כל חייו בהיחלצות ממנו.

נדמה לי שהכניעה נוכחת יותר ממה שהייתי רוצה שתהיה, לפחות בישראל: כל כך הרבה מהתרבות הגבוהה שלנו עוסק בזקנה ובגסיסה ובמוות, והקהל והביקורת כאחד מקבלים כל עיסוק כזה בהתלהבות משונה. באותה רשימה ב"הארץ" שקישרתי אליה למעלה, מלבד שתי המלצות על "היה הייתה", יש עוד ספר על אם חולת אלצהיימר (אחד מלפחות שני ספרים בנושא זה שיצאו בשנה האחרונה) ועוד אחת שסתם גוססת. יצירות עבריות ותיקות יותר ("בדרך אל החתולים" קופץ לראש) גם לא טומנות את ידן בצלחת. המייחסים מייחסים ליצירות כאלה חמלה, אבל לעתים מזומנות החמלה הזו היא שם אחר להפצת ייאוש, ולחיזוק העמדה שהייאוש הזה הוא העמדה ההגיונית והמוסרית היחידה שתיתכן.

קראתי הספד ישן לקרובת משפחה מבוגרת, נחשו מאיזו תפוצה, שבו הופיע המשפט הבא: "תפילה היתה בפיה בשנים האחרונות: כשיגיע יומה להיפרד מהעולם הזה, יהיה זה יום קצר ומהיר. לא מהמוות פחדה, כי אם ממחלה ממושכת. לא רצתה להיות לטורח על אחרים." בשלב הזה אמרתי לעצמי, "אה, רואים שהיא מהמשפחה." אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי גרסה של הרעיון הזה היה לי כסף לעוד די הרבה ספרים; אם מרחיבים לפירוש כללי יותר של "לא רצתה להיות לטורח", כזה שלא נוגע רק למוות, הייתי אישה עשירה. החזרה על המנטרה "אני רוצה למות מהר כדי להיות לנטל" הרגיזה אותי תמיד כי נראתה לי מניפולטיבית במידה (אם אתם לא רוצים להיות נטל, למה לדבר על המוות שלכם כל הזמן?) אבל לאחרונה הבנתי שגם ההרחבה שלה, שיצא והשתמשתי בה בעצמי מבלי דעת, פגומה ביסודה. סנטימנט ה"לבד בחושך" הזה, גם ובמיוחד כשהוא כן ורציני, מבטא דבר מה מאוס ובזוי יותר מסתם פסיביות אגרסיבית. התשוקה להתקפל בבוא העת לקוביה סטרילית ולהתפגר בשקט בפינה - רק כדי לא להיות "נטל" - אינה אלא מיזנתרופיה עמוקה ומופנמת כל כך שכמעט ולא מרגישים בה עוד. האמת שלא נאמרת היא שכל אהבה היא נטל; ומה שנקרא כאן נטל אינו אלא המשקל, הכבד והמכאיב לעתים, שמורגש בכל מגע בין אדם אחד לאחר. השאיפה לא להיות לטורח אינה אלא השלכת העצמי לתוך אותו חור שחור, והעמדת פנים שמדובר במידה טובה ובחסד. ההבנה הזו היא שמלווה אותי לתוך השנה החדשה, שבה אני מקווה, במידת יכולתי ואחרי שנים של התניה נגדית, להקפיד ולהיות לטורח על אחרים.