דברים שכנראה נאמרו כבר על שר הטבעות

מעמדו המכונן של "שר הטבעות" בספרות הז'אנר ובתרבות בכלל הופך את קיומה של ביקורת מרובה עליו לבלתי נמנע. בגדול, הבחנתי בשני סוגי-על עיקריים של ביקורת כזו: האסתטית ("משעמם!") והפוליטית.

עם הסוג הראשון אין ממש מה להתווכח, עניין של טעם, מה עוד שגם אני לא הבנתי על מה המהומה בקריאה או שתיים הראשונות. כן, יש הרבה הליכות שלא קורה בהן כלום, ושירים ופטפוטים וארוחות ודברים לא מאוד מהותיים או מעניינים; כל זה בסדר. החובבים יחבבו (או יסבלו את הקטעים המתים), הלא מחבבים לא יחבבו. כאמור, אני הבנתי מה הטעם רק בגיל 20 לערך, ואין לי מה להלין על מי שהגיעו למסקנה שונה.

הביקורת הפוליטית היא כבר עניין מורכב יותר. הטקסט המכונן שלה, קרוב לוודאי, הוא Epic Pooh של מייקל מורקוק, שמאשים את טולקין בייצורה של ספרות אסקפיסטית וריאקציונרית המתחנפת למבני כוח ומעמד במקום לאתגר אותם. מורקוק מסתמר בעיקר לנוכח האופי האידילי שטולקין מייחס לחברה האנגלית הכפרית, בגלגולה כפלך: חברה של אצולה זוטרה בעלת קרקעות הכוללת מעמד משרתים וסובבת סביב קיום ג'נטלמני עצל. הסנטימנט הזה חוזר, בכל מיני דרכים, בכל פעם שמישהו מנסה להראות באופן חתרני שטולקין מזיק מבחינת התודעה הפוליטית: יש שמאשימים אותו בהאדרת המלוכנות והפיאודליזם, יש שמוצאים אלמנטים גזעניים בתיאורי האורקים, יש שטוענים שהוא מאדיר את המלחמה ומציג תמונה פשטנית של מאבק בני אור בבני חושך. בחלק מהטיעונים האלה יש יותר טעם מבאחרים, ובכל מקרה זה לא המקום להתמודד איתם אחד-אחד. בכל מקרה, הם מסתכמים לשורה תחתונה מאשימה אחת: טולקין שמרן.

ובעוד זו טענה נכונה, כל הסיבות שנמנו לעיל נעות בין לא מהותיות לעובדת שמרנותו של טולקין (השיטה השלטונית בגונדור) ללא נכונות (איזו האדרה של מלחמה?).  טולקין אכן היה שמרן בחשיבתו באופן עמוק, אבל הסנטימנט הזה מתבטא בעיקר בעיסוק השקט והבלתי פוסק שלו בירידת הדורות.

אחד החלקים האפקטיביים יותר רגשית בשר הטבעות - אחד מאלה שפספסתי באותן קריאות ראשונות - הוא תחושת העצב העמוק שאופפת את הסיפור, התחושה שדברים יפים וטובים דועכים כל העת ולא יחזרו עוד. האלפים (יסלחו לי חובבי התרגומים השונים) הולכים ומתמעטים ונוסעים מערבה שלא על מנת לשוב, לוקחים איתם חוכמה ויופי שכבר אין להם מקום בארץ התיכונה;  לממלכות האדם והגמדים עוד נכונו ימים יפים, אבל גם הן לא מה שהיו פעם. פרודו לא יכול לחזור לימי התום בפלך והוא נאלץ לעזוב לנצח. האנטים לא ימצאו שוב את נשותיהם בעולם הזה, וכו'. בכל מקום שהגיבורים מגיעים אליו הם נתקלים בדעיכה, שגם ניצחון על כוחות הרשע האקטיביים לא יכול לעצור לזמן רב. "הסילמריליון" מרחיב על הנושא עוד יותר, ובאופן הרבה יותר מפורש: בבריאה חל פגם מרגע היותה, ושום דבר טוב שנוצר בעולם לא נותר על כנו. כל ההיסטוריה של ארדה היא זו של מחזורי יצירה והרס, כאשר כל יצירה פחותה מקודמתה; אפילו גן העדן הארצי, ולינור, הוא כבר לא בדיוק זה מאז מותם של שני העצים. טולקין כל כך אוהב את התמה הזו שהוא הקדיש אלה בכירה, ניינה, אך ורק לפונקציה של קינה על מה שהיה ולא ישוב עוד. השליח המרכזי של כוחות הטוב והחוכמה, גנדלף, הוא מתלמידיה, ושליחותו היא לתת תקווה ונחמה לנוכח פני השקיעה הנוכחת בכל מקום. השינוי, בכל מקום שבו הוא מתרחש, נתפס כמעט תמיד כהידרדרות.

טולקין שמרן, לא ניהיליסט; כקתולי, הוא רואה בייאוש חטא חמור, וטורח להמחיש זאת היטב עם מגוון דוגמאות (דנתור בעיקר, אבל גם השפעתו הרעה של סרומן על תיאודן מתבטאת כך). הוא גם לא (בניגוד להאשמות) ריאקציונר. בעוד השמרן מבקש להחזיק במצב קיים, הריאקציונר מנסה לחזור בכוח לעבר טוב יותר שחלף; טולקין לא מעודד את אופן החשיבה הזה כלל וכלל. טבעות האלפים, היצירה הנעלה ביותר של העידן, מתפקדות כמשמרות כיסים של טוב בעולם המשתנה, אבל זמנן חולף. הפיתוי לגלוש מהשמרנות לריאקציה מתבטא באותו רגע בו גלדריאל מדגימה מה יקרה אם תבחר לקחת את הטבעת האחת ולהכתיר את עצמה למלכה שתכפיף את הארץ התיכונה לרצונה; גלדריאל עומדת במבחן ומשלימה עם האובדן הבלתי נמנע שממתין ללותלוריין היפה כאשר הטבעת האחת תושמד והשלוש יאבדו את כוחן. הטבעת האחת מייצגת עבור רבים ממי שפגיעים לה את ההזדמנות לחזור אחורה ולהפוך את כיוון השקיעה (בורומיר יחזיר את גונדור ואת בית אביו למלוא תהילתם; גנדלף ישליט את ריבונות הטוב על כל הארץ התיכונה המסוכסכת; אפילו סאם, שחושש שביתו הפסטורלי בפלך יהרס על ידי כוחות רוע וקידמה בלתי נשלטים, מדמה לעצמו שיהפוך את כל העולם לגן נחמד) - אבל זהו פיתוי כוזב שאסור בשום פנים ואופן לשמוע לו, ושכניעה לו יכולה להביא רק לאפלה ולהשחתה פנימית של כל הדברים שאותם רצית להציל מלכתחילה. טולקין מתאבל על השינוי, אבל מזהה שזו דרכו של עולם, ומתריע שהשאיפה להחזיר את הזמן לאחור בכוח אינה אלא אחת מדרכי פעולתו של הרוע.

אני עצמי אינני שמרנית, לא בפוליטיקה ולא באופי: אני רואה אינספור דברים שהשתפרו לאורך ההיסטוריה, ואני מאמינה שיש לשאוף תמיד לעוד שיפור, ברמה האישית והקולקטיבית.  אבל האינסטינקט השמרני מובן ומעורר אהדה מבחינתי, ואני חושבת שהוא לא זר לכל מי שחווה נוסטלגיה או אובדן. הכמיהה לתום הילדות (או לרגעים מסוימים של תום בילדות) היא רגש טבעי לגמרי, כמו גם געגועים לתקופות יפות שחלפו או לאנשים שאינם; הגעגועים האלה, והטינה כלפי השינוי שגרם להם, הם מקורה של  התפיסה העתיקה בדבר תור זהב קדמון שחלף מן העולם, שעומדת בגלגולים כאלה או אחרים ביסוד השמרנות. לכל עמדה פוליטית יש אלמנט פסיכולוגי מסוים; רדוקציה מוחלטת של הפוליטיקה לפסיכולוגיה היא אידיוטית, אבל יש מקום להכיר בכך שאנשים יכולים להתחיל לגבש תפיסת עולם סביב חוויה או מזג. האנשים שנעדרים באמת את הכמיהה השמרנית, אלה שמאמינים בלהט ומכל הלב ב"עולם ישן עדי יסוד נחריבה" (למרות הציטוט, שימו לב שממש לא אמרתי שמדובר ספציפית בקומוניסטים דווקא), הם או אומללים במיוחד - אנשים שסבלו מאוד בחייהם, ושאין להם סיבה לפתח געגועים לעבר אידילי כלשהו; או (לעתים רחוקות יותר) מאושרים במיוחד - הם מעולם לא איבדו את תור הזהב שלהם, ויכולים להרשות לעצמם את אופק העתיד. לעומתם, שמרנים נחרצים בסגנון טולקין נוטים להשליך גן עדן אבוד פרטי על כל ההיסטוריה. ההבנה הזו לא נועדה בשום פנים ואופן לפטור דעות שאנחנו לא מסכימים איתן ("את חושבת ככה רק כי - !") אלא לעודד הבנה מעט יותר עמוקה, ובתקווה אמפתיה, לעמדות להן אנחנו עשויים להתנגד נחרצות במישור המעשי.

טולקין לא התגעגע סתם לימי תום אישיים, כמו שקורה לרוב האנשים; הוא חווה על בשרו קריסה אמיתית וקיצונית של הציוויליזציה לתוך מרחץ הדמים של מלחמת העולם הראשונה, והיו לו סיבות טובות להתקבע על מודל של עבר זוהר ואבוד. מבחינה זו, הוא היה בעמדה מוצלחת במיוחד לכתוב יצירה שתבטא את השמרנות מבחינה פילוסופית ורגשית. מעבר לכל יתר הדברים, זה מה שעומד בלבו של "שר הטבעות"; ובמקום להשתמש בכך כדי לדחות את הספר כרעל אידיאולוגי, אולי עדיף להכיר בו כהזדמנות להבין את הטעם גם בעמדה שאינה שלנו, ולהבין שלא כל מי שמחזיק בה רע או טיפש.