קצת על צילום, חזירות והזמן האכזר

בחופשה שחזרתי ממנה עכשיו החלטתי לנסות לא לצלם הרבה. הלך בסדר, אני חושבת (275 תמונות בשבעה ימים – יכול להיות יותר גרוע, לא?). ניסיתי גם להסתפק בתמונה אחת מכל דבר מעניין, אם כי בזה אני לא בטוחה שהצלחתי. 

כמובן שנתקלתי בהמון צלמנים אחרים בדרך. תיירים עם פלאפונים, עם טאבלטים, עם מצלמות קטנות זולות, עם מצלמות אוטומטיות ענקיות שעושות רעש של תת-מקלע. באזורים המתוירים יותר, הייתי צריכה לעצור לרגע בערך עשר פעמים ביום כדי לאפשר למישהו לצלם את חבריו על רקע ענתיקה כזו או אחרת. אני, כעיקרון, לא מצלמת את עצמי עם דברים מעניינים ברקע (אני כבר יודעת איך אני נראית, הדברים המעניינים יותר מעניינים) אבל עדיין, בכל פעם שצץ לעיני איזה עוף מים או בניין ציורי, האצבע נשלחת לעבר הכפתור.

כעבור זמן מה הבנתי את הסיבה לכך שההרגל הזה מרגיז אותי. צילום בלתי-פוסק מפריע להתרכז במה שקורה לך באותו רגע, כן, אבל זו רק תופעת לוואי של של המידה המגונה העיקרית שמשתקפת כאן: תאוות בצע.

כי הרי מה בעצם עובר לנו בראש כשאנחנו שולפים מצלמה בטיול? אנחנו רוצים ללכוד את הרגע. אנחנו רואים משהו יפה, ועוד שנייה לא נראה אותו עוד, אולי לעולם; המחשבה הזו בלתי נסבלת, ולכן אנחנו מעבירים את המראה לפורמט נגיש של תמונה (המהדרים מסתובבים עם מצלמת וידאו, אבל זה כבר באמת מוגזם). במקום לתת למה שמול עינינו להיסחף מאתנו, אנחנו מקבעים אותו בתור פקטת מידע מיטלטלת שאפשר לחזור אליה בכל עת. וזהו, אנחנו הולכים, מסופקים שיש לנו עוד חתיכה של משהו יפה שכבר לא יכולה לברוח. ליתר ביטחון, נצלם את הדבר המעניין חמש פעמים, כדי לבחור מתוכן את השוט הראוי יותר להיכנס איתנו אל הנצח – שלא תוחמץ ההזדמנות לזווית אופטימלית, חלילה.  

אי-שם בסוף שנות השישים, נדמה לי, מפרסמים אמריקאים חכמים תפסו משהו מהותי ברוח התקופה (ההיפית, הניו-אייג'ית, המתנערת מצבירת עושר) ועברו ממכירה של מוצרים למכירה של חוויות. היום כבר לא תמצאי את עצמך קונה מכונית יוקרה עם מושבים מתכווננים ומיני-בר והשד יודע מה, או לחלופין לא תשתה סודה בגלל פרסומת כמו "שתה טמפו, זה טעים". היום, יסביר לך המפרסם הנחוש, אתה קונה בעצם תחושת חופש – או יוקרה – או משפחתיוּת, שמתגלמים כמובן במוצר שמנסים לדחוף לך. גם בפרסומי חופשות נמצא את אותו הדבר – מובטחת לך *חוויה* מדהימה, או עמוקה, או מפנקת; זו לא סתם הנסיעה שאתה לוקח כאן, זו איזו מהות נפשית פנימית.

וכנראה שזה עובד גם בכיוון ההפוך, כי תאוות הצלמות מבטאת איזה צורך לקחת חוויה ולהפוך אותה לדבר מה ממשי עמיד. זו תחושה שהחוויה, אם לא ניאחז בפיסה מוחשית ממנה, תתפוגג ותיעלם, תהפוך לחסרת חשיבות. כמו משתמשי האינסטגרם במסעדות היוקרה (שרבים מבעלי המסעדות ממש שונאים, למיטב הבנתי), חלק מההנאה אינה רק הארוחה אלא הבעלות על תמונת הארוחה. בלי לצלם, הארוחה פשוט תלך בדרך כל בשר, ועוד יום-יומיים לכל היותר כבר לא יהיה לנו ממנה כלום – ואז מה?

ואז כלום. הכל חולף. התבוננות בתמונה של עץ ערבה מעל גשר לא תחזיר את העץ, את הגשר – הרגע איננו. המקום היחיד בו הוא נשמר, במידה חלקית ובעייתית ככל שתהיה, הוא הזכרון. ולצורך העניין, זה מה שהחלטתי לטפח בטיול הזה, במקום לאבד חלקים ממנו בניסיון לתפוס את מה שיחמוק בכל מקרה מבין האצבעות.

דיסקליימר: ספקולציה, כן? אולי בעתיד אערוך מחקר אמפירי על המניעים הנפשיים העמוקים של תיירים צלמנים, אבל זה לא יהיה היום.