(הנטייה של השפה האנגלית לשימוש מרובה במילות
יחס נפרדות מהנושא הוא יתרון כאשר מנסים להישמע מרשימים והולך לאיבוד בעברית. "בבשר"? לא באמת. "טבוע
בבשר"? ננההה. שיהיה In the Flesh).
טוב, אני לא ממש אוהבת זומבים. אין לי משנה סדורה נגדם, אבל אף פעם
לא חיבבתי את הרעיון, וחשיפת היתר המסיבית בשנים האחרונות די המאיסה אותו עלי
לגמרי. אז אם כבר יוצאת פעם אחת סדרת זומבים (בערך) שכן מוצאת חן בעיניי בגדול,
אני חשה מחויבת להגיד משהו בנושא. מאחר וזו סדרה שלא זכתה להתרשמותי לתפוצה רחבה
במיוחד, אשתדל לא לספיילר.
אז לפני שלוש שנים, בנסיבות לא ברורות, כל מי שמת בשנה שקודם לכן עלה
מקברו והתחיל לצוד את החיים. אנגליה (ואולי העולם) נכנסו למצב חירום. בערים, הצבא
נלחם בזומבים המשתוללים; בפריפריה המצב היה חמור יותר, ומיליציות מקומיות התארגנו
(תחת ארגון הגג HVF – Human Volunteer Force) כדי לנסות להגן על התושבים מפני מה שנראה
כסוף העולם.
ואז השתלטו על המצב והסדר שב על כנו. הסדרה נפתחת זמן מה (לא נאמר כמה
בדיוק – כנראה שנה בערך) אחרי שהתקוממות הזומבים דוכאה. מעבר לכך - נמצא טיפול תרופתי
שמחזיר לזומבים את התבונה והאישיות האנושית, והממשלה מתחילה לנסות לשלב אותם מחדש
בחברה.
קיירן הוא זומבי (אגב, המילה "זומבי" מוזכרת בסדרה בדיוק
פעם אחת, בדקות הראשונות – בכך In the Flesh מזכירה קצת על-סגול, סדרת
ערפדים שמעולם לא נשמעה בה המילה ערפד) בן 18 שעבר טיפול שכזה. בפתיחת הסדרה הוא
במרכז שיקום ממשלתי – מתקן מאובטח היטב בו אלפי זומבים עוברים תרפיה כימית
ופסיכולוגית לקראת היציאה החוצה. קיירן לא מרגיש מוכן לחזור למשפחתו, אבל אין לו
ברירה. יש כמה רמזים שהרשויות הממשלתיות המטפלות בנושא נמצאות תחת עומס כבד
ולהוטות לפנות כמה שיותר מקום במרכזי השיקום, כמה שיותר מהר.
גם ההורים של קיירן לא יודעים בדיוק מה לעשות עם עצמם, או עם העובדה
שבן שנפטר לפני שלוש שנים פתאום חוזר אליהם הביתה. רוארטון, כפר עני בצפון אנגליה
שספג פגיעה חמורה בזמן מתקפת הזומבים, הוא לא מקום ידידותי במיוחד ל"סובלים
מתסמונת תמותה חלקית". המיליציה האנטי-זומבית שכבר פורקה ביתר חלקי המדינה עדיין
פעילה, ויש חשש שכל הופעה פומבית של אחד ה"רקובים" (rotters – גם עובד טוב יותר בבריטית)
תביא לפיצוץ כולל.
אז נתחיל מהטוב ונתקדם הלאה.
In The Flesh עובדת, עקרונית, על שני
צירים מרכזיים שמשולבים זה בזה – המאמץ של קיירן לחזור ולהשתלב במשפחה ובחברה,
והתגובה של קיצוני הכפר לנוכחות הזומבים המשוקמים. הציר הראשון כתוב ומשוחק מעולה.
המשפחה של קיירן במצב שברירי – ההורים מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר ובתוך כך מדחיקים
גם את הקשיים של קיירן וגם את המשקעים הרגשיים שלהם עצמם בנוגע לאופן שבו הוא מת
מלכתחילה. ג'ם, אחותו, היא חברת מיליציה שעוינת אותו במופגן, וטיפוס בלתי נשלט ורע
מזג באופן כללי (יתכן שכתוצאה מהתבגרות בתוך אפוקליפסת זומבים). קיירן נמצא איפשהו
בין ניסיון להפגין נורמליות (הוא משתמש במייק-אפ ועדשות מגע שהמדינה מספקת כדי
להסתיר את המראה הגופתי – עבודת איפור מצוינת, אגב, שהצליחה לגרום למראה הטבעי של
השחקן להיראות מאופר-מדי ומזוגג קצת) לבין הצורך לעמת את הוריו עם הסממנים הברורים
לחוסר הנורמליות שלו. קו העלילה הזה נפרש בעדינות לאורך שלושת הפרקים, ומספק לא
מעט רגעים נוגעים ללב.
הסדרה גם עושה עבודה יפה מאוד בפרטים הקטנים של עולם שחוזר לסדרו אחרי
קטסטרופה. אנגליה בסדרה לא נראית פוסט-אפוקליפטית – הכל די כרגיל, מלבד נוכחותם של
כמה זומבים פה ושם. אבל בית הקברות של העיירה בו נערכים טקסי הזיכרון חדש לגמרי,
והמצבות מאולתרות – כי חלק גדול משוכני בית הקברות הישן עלו מקבריהם לפני שלוש
שנים, והאזור עדיין סגור בסרטי משטרה ואף אחד לא נכנס אליו; דרשות יום ראשון
מתנהלות במרתף שהוסב לכנסייה מאולתרת מאותה סיבה; למראה סימני סכנה למשפחה, ההורים
של קיירן שולפים מהמוסך אלה מסומרת ומסור חשמלי, צעצועים קצת חריגים בשביל זוג
נשוי בגיל העמידה אבל הגיוניים מאוד כאמצעי הגנה עצמית בתקופה שבה לא היו הרבה
אמצעים אחרים; אחותו הצעירה של קיירן, נערה מתבגרת, מסתובבת באופן קבוע עם אקדח
תופי גדול. מעבר למה שנאמר, אלה הדברים שמסייעים להעביר את התחושה שמשהו קיצוני
באמת קרה כאן בעבר.
עוד אספקט חינני שנמצא ברקע הוא התנהלות הממשלה בכל הנוגע למצב.
הזומבים שמיועדים לחזור הביתה מועברים לילה לפני המפגש עם המשפחות ממתקן השיקום,
שנראה כמו בית כלא לכל דבר, למין בית-חולים ויקטוריאני נעים בכפר, כדי שהשהקרובים
לא יראו את התנאים האמיתיים שבהם החזיקו את המתים-חלקית; ה"אחראית על
מתים-חלקית בקהילה" היא אחות מקומית חביבה אך חסרת טאקט למדי שעברה הכשרה של
שלושה שבועות שלמים; קו התמיכה לקרובי משפחה תפוס כל הזמן. אף אחד מהפרטים האלה לא
מובלט יותר מדי, אבל נראה שהכותבים באמת חשבו על ההשלכות של עולם
שאירוע כזה קרה בו.
ואז אנחנו מגיעים לרעים.
נדמה לי שכבר הזכרתי כלאחר יד כמה נושא קבלת האחר מרכזי כיום
בטלוויזיה בכלל ובמד"ב ופנטזיה בפרט, עובדה הגיונית למדי: אם אנחנו יוצאים
מנקודה בה פלורליזם וליברליזם הם הבסיס למערכת המוסרית, הביטוי המרכזי של רוע הוא
אי-סובלנות ושנאת האחר. בגדול, תפיסה כזו היא לגיטימית. אבל הייצוגים שלה בפנטזיה
נהיים לעתים קרובות מגוחכים, בעיקר בגלל אנלוגיות פגומות: כאשר יש לך גזע של
מוטנטים/ערפדים/ווטאבר שבאמת מסוכנים להחריד והורגים אנשים פה ושם, אבל הקבוצות
שמתנגדות להם מוצגות כמקור הרוע – כי הן כל-כך לא סובלניות – משהו בלקח שניסית
להעביר לא בדיוק עובד. In the Flesh, למרבה המזל, חומקת מהפאק
המוסרי העיקרי של המקרים האלה. הזומבים מסוכנים רק במצבם הפראי, בו הם באמת שקולים
לחיות טרף ולא אחראים למעשיהם – במצב המטופל, הם בני אדם נורמטיביים כמעט לגמרי, ואין
שום אינדיקציה שיש להם איזה דחף מיוחד לאכול אנשים ו/או יכולת יוצאת מגדר הרגיל
לעשות זאת. אבל היא נופלת, וחזק, בפח השני שמאפיין מקרים כאלה: פח
הסטריאוטיפיזציה.
יש הרבה סוגים של אנשים רעים בעולם. חלקם הגדול, אני חושבת, הם אנשים טובים. אני
מכירה אנשם חביבים, נדיבים ואכפתיים שהם גם גזענים איומים – אני מניחה שכולנו
מכירים כאלה. אני מאמינה שהרבה אנשים עשויים להתנהג באופן מפלצתי בהינתן נסיבות
מתאימות, מכל מיני סיבות שרובן לא קשורות לסדיזם או לשנאה פתולוגית נוסח עדות ה-KKK ודומיהם. פחד או לחץ חברתי, כשהם מתרכבים עם
טינה מוסתרת לאדם או לקבוצת מיעוט, יכולים להתפוצץ בדרכים נוראיות אצל אנשים
סימפטיים לגמרי מכל בחינה אחרת.
ב-In the Flesh לא שמעו על זה. ביל, ראש
המיליציה, מוצג מהשנייה הראשונה כנטול כל תכונות חיוביות – הוא גס, מתלהם, בור,
שטוף דעות קדומות, שוביניסט, הומופוב וסדיסט לא קטן. אין לו שום ערכים או תפיסת
עולם מלבד שנאה וטינה. החבורה שלו מורכבת בעיקר מבריונים קהי שכל, והמנהיג הרוחני
שלהם הוא כומר (כמובן, כומר. מתי ראיתם לאחרונה כומר בטלוויזיה שלא היה מפלצת
פנאטית?) שיורק דרשות שטנה נוטפות אש וגופרית בכל הזדמנות כאחרון האנרכיסטים
המוסווים של צ'סטרטון. למקרה שמישהו לא הבין את הרמז, הם גם מסתובבים במדי הסוואה
ועם רצועות זרוע מעוטרות בסמל המיליציה. בקיצור, הם פשיסטים רשעים, סוף פסוק.
בפרמטרים שהסדרה מציבה, אין ספק שרדיפה של הזומבים המשוקמים אינה
מוצדקת בשום צורה. מצד שני, ניתן להבין רתיעה מסוימת – בכל זאת, זה לא כזה כיף
להסתכל למישהו בפנים ולהבין שאותם פנים אחראיים למוות של אדם קרוב, למשל. וגם אם
לא סבלת אובדן אישי, כמה שנים של אימה מתמדת מפני דבר מסוים יכולות להותיר אצלך
חוסר חיבה מתמשכת לאותו דבר, אפילו אם הוא ממש מנומס עכשיו. אבל בסדרה קשה למצוא
את המורכבות הזו (מלבד אולי אצל ג'ם, וגם אצלה הקונפליקט נפתר לצד הנכון תוך שניים
וחצי פרקים). מעבר לכך, החל משלב מסוים מופיעה הקבלה ברורה בין שנאת-זומבים
להומופוביה, שמחזירה אותנו שוב לנקודת "אסור להשוות": למיטב ידיעתי, טרם
התרחשה הומוקליפסה שבמהלכה סטרייטים נאלצו להילחם על חייהם מול עדרי גייז פראיים.
אנלוגיה אלטרנטיבית שהייתי מציעה היא כזו: היחס של אזרחים במדינה
שהתחוללה בה מלחמה לחיילים-לשעבר בצבא האויב שהובס, שכבר "נוקו" וחזרו
לחברה (אזרחים רוסים מאזורים שהגרמנים פלשו אליהם, אם תרצו). המלחמה נגמרה,
החיילים כבר לא מסוכנים, אבל האיבה עדיין שם – גם כלפי כאלה שלא עשו דבר – וקשה
להתווכח איתה. גישה כזו הייתה יכולה להיות יותר מעניינת, יותר ריאליסטית ולסלק את
הטעם החינוכי החמצמץ שנשאר בפה.
לפעמים נדמה לי שהצלקת שהגזענות הותירה במערב אירופה כל-כך עמוקה עד
שעצם ההתבוננות בה כתופעה אנושית רב-רבדית, לא כרוע חד-משמעי ומוחלט, מכניסה את
המקומיים לחרדות מפני שובה. אולי זו גם סתם שטחיות, אבל בחייאת, ביביסי. אנחנו לא
ילדים קטנים. זה מעצבן במיוחד בגלל שבצד ה"טוב" כן קיימים ניואנסים; זה
לא שהכותבים לא יכולים, הם לא רוצים (או לפחות לא מנסים). במצבה הנוכחי, In the Flesh נראית עדיין חצי אפויה, וחבל. כולי תקווה
שעוד עונה תצליח למצות את הפוטנציאל שבהחלט יש כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה