דון ג'ון מחנך את הברברים

זה סרט על סקס, אז יש דיבורי סקס. אם זה מפריע למי מקוראיי הדמיוניים, אנא דלגו.

היום נפל לי האסימון בקשר לג'וזף גורדון לוויט: הוא מזוהה באופן עקבי עם סרטים שמרכיב הסגנון בהם דומיננטי בהרבה ממרכיב התוכן. זה לא דבר רע בהכרח: לפחות בשני סרטים כאלה שאני מצליחה לחשוב עליהם הסגנון הוא אכן ההישג הבולט של הסרט, שמצדיק אותו לגמרי (בריק ואינספציה, שאולי עוד אכתוב עליו יום אחד משהו).התובנה הזו מתחדדת עוד יותר בבחינה של עוד פרויקט קטן שגג"ל יצר לגמרי בעצמו, הסרטונים של מורגן מ. מורגנסן, תרגיל סגנוני מוקצן במיוחד , שלטעמי חוצה בסערה את גבול ההתחכמות העקרה.

והסגנון הוא גם מה שטוב בדון ג'ון, הסרט הראשון באורך מלא שנכתב ע"י גג"ל, בוים ע"י גג"ל ושוחק ע"י גג"ל, בתפקיד ג'ון, ניו-ג'רזאי צעיר, חובב כושר, משפחתיות, כנסייה ופורנו. העריכה של הסרט, שמציגה לנו את שגרת החיים הקשיחה-למדי של ג'ון לאורך תקופה, די מעולה; הוידוי השבועי שלו, שבו חטאים (מיניים, רוב הזמן) הם המשתנה הבלתי תלוי בפונקציה שציר Y שלה הוא מספר הפעמים שצריך להגיד "אבינו שבשמיים" ו"הייל מרי", הוא ברומטר עלילתי מבריק שרק בזכותו גג"ל מקבל אצלי כמה נקודות. העריכה משרתת בצורה יפה את המסר הדומיננטי בחצי ראשון של הסרט: עריצות הדימוי. ג'ון הוא צרכן פורנו כבד ומעדיף אותו בפירוש על סקס אמיתי – הנושא המרכזי סביבו נעה העלילה; אבל אותה עריצות משפיעה גם על כל nי שנמצא סביבו, החל מאביו המכור לפוטבול, דרך אחותו צמודת-הסמארטפון ועד (ובעיקר) החברה החדשה שלו, בימבו שתלטנית שמכורה לקומדיות רומנטיות אוויליות.

ברגע שעוברים הלאה, מתחילות הבעיות.

שמעתי שמתייחסים לסרט הזה כ"נועז וסקסי". רק להבהרה, למקרה שמישהו מקוראיי הדמיוניים מתכוון ללכת לראות אותו ככזה: דון ג'ון סקסי כמו מרק אפונה. מזמן לא ראיתי סרט שכולל סצנות סקס פחות אטרקטיביות, מכל בחינה. הכשל המהותי הוא (אלא מה) חינוכי: הסרט דוחף אצבע בעין עם מסר, שעובר באופן מסורבל ומעצבן במיוחד מכמה בחינות.

זה מתחיל מתון, יחסית. ג'ון וחבריו אמנם מתנהגים כאילו זינקו היישר מדפי  פטריארכיה היום, אבל נראה לי מתקבל על הדעת שיש מספיק אנשים שמתנהגים כך במציאות. הבימבו וחברותיה, שמטפחות פנטזיות רומנטית מוגזמות על גברים חסונים-אך-רגישים שיתנו להן הכל, נראות מגוחך, אבל שוב, כנראה שמדובר בתופעה קיימת (לפחות בבורות האפלים של טמקא יחסים ודומיו). את הקוטב השני של תפיסת עולמו הקלוקלת של ג'ון תופסים ההורים שלו, אב איטלקי עצבני עם דעות קדומות ובלי דאודורנט, ואמא רגשנית עד היסטריה (שלפי הצחוקים בקהל בכל פעם שהיא העלתה את נושא הנכדים, דווקא נראית קצת מוכרת). האבא רוצה להפוך את ג'ון לגבר. האמא רוצה שהוא ימצא בחורה טובה ויתחתן. האבא מסתכל על התחת של החברה החדשה שג'ון מביא הביתה. האמא מבקשת ממה לעזור לה במטבח ומתמוגגת מכמה היא נחמדה. אני חושבת שהתמונה ברורה.

החצי הראשון של הסרט מוקדש בעיקר לעלייתה ונפילתה של מערכת היחסים של ג'ון עם ברברה הבימבו. הוא רואה אותה במועדון, מחליט שהיא "10" על סמך מערכת דירוג סבוכה, מתחיל איתה, היא לוקחת אותו לקומדיה רומנטית, היא מסרבת לשכב איתו עד שזה יהיה משמעותי, היא אוסרת עליו לראות פורנו, היא יורדת לחייו כדי להתאים אותו לאיזה אידיאל גברי שמצא אצלה בראש, היא מגלה שהוא עדיין רואה פורנו, היא זורקת אותו. 

הבאסה האמיתית מתחיל בחצי השני של הסרט, כאשר לחייו של ג'ון צונחת ג'וליאן מור, או כפי שנכנה אותה להלן, פיית הסקס-פוזיטיב. פס"פ היא היא אישה מבוגרת שכבר ראתה דבר או שניים בחיים,  שמתיידדת עם ג'ון ומסבירה לו את אי-הריאליזם המהותי של הפורנו (המודרני. היא מביאה לו איזה פורנו דני משנות השבעים, שלא מוכר לי אבל אני מניחה שהוא על הצד האומנותי יותר) ואת הצורך במין הדדי ומכבד גם בסטוצים. לפס"פ יש סיפור רקע טרגי שלא קשור לשום דבר מלבד היותה מין בור אגירה רגשי, והיא נדבקת לג'ון עם אמירות משמעותיות שהוא לא רוצה לשמוע עד שהוא מאולף לבסוף ומוכן לשמוע ממנה סקס ראוי מהו.   

בשלב הזה, הסרט מוותר על כל יומרה לאנושיות בשביל לנופף בידיים ולצעוק "שלום! אני דון ג'ון ואני אלמד אתכם מהו יחס חיובי, מכבד ולא מחפיץ לסקס!" יופי של מסר, ואני מוכנה לחתום עליו בשתי ידיים עבור  כל שיעור חינוך מיני בחטיבת הביניים; אבל לא באתי לקולנוע בשביל שיעור חינוך מיני, באתי בשביל סרט. 

אם היינו רואים יחסים אנושיים סבירים נרקמים בין ג'ון לפס"פ, יתכן והסרט היה עובר בתור איור נעים של מערכת יחסים רצינית ולא סטריאוטיפית, אבל זה לא המצב. הסצינות המשותפות ביניהם לא בדיוק מצליחות להעביר תחושה של אינטימיות, שמופיעה לעתים בסצנות הסקס הארעיות ביותר במטופשים שבסרטים ההוליוודים. יתכן שכל אינטראקציה ביניהם כל-כך טעונה במשמעות ובלקחים עד שכל טיפת ריאליזם נסחטת ממנה; יתכן שהפער הכמעט-בלתי-ניתן-לגישור בין הילד המטומטם וחסר המודעות לאישה המנוסה והאינטליגנטית ממנו בהרבה לא מאפשר לנו להאמין שיש ביניהם קשר אמיתי; יתכן שבין השחקנים פשוט אין כימיה טובה. בכל מקרה, קשה לראות את פס"פ כאישה בשר ודם ולא כמכונת שיעורים חשובים לחיים.

האופן הנוגה למדי שבו מצולמים, סוף-סוף, היחסים ה"משמעותיים" בין ג'ון לפס"פ רק מחמיר את המצב:  באיזשהו שלב פשוט רציתי לצעוק על המסך שיזוזו כבר, לכל הרוחות. נראה שלפי הסרט, סקס שמערב רגשות וכבוד הדדי מייתר לגמרי את הצורך בחיכוך. השינוי העמוק שעבר על ג'ון מתבטא, איך לא, בכך שהוא לומד לאהוב מיסיונרית. הו, סוף-סוף הוא תיקן את דרכיו הרעות! דעו לכם, צופים: רק בתנוחה זו תוכל לכבד באמת את בת זוגך! הדיכוטומיה המעצבנת בין סקס-פורנו רע (שבו אתה מרוכז רק בעצמך, אדם נורא שכמותך, ושמגוון התנוחות בו נועד רק לשרת אותך, כן, אותך!) לבין סקס-רגשות טוב (שבו אתה "מאבד את עצמך" בבת הזוג, מה שזה לא אומר, ורצוי במיסיונרית כדי שתוכל לאבד את עצמך כמו שצריך) מתעלמת מספקטרום שלם של המיניות האנושית לטובת הטפה שראויה, לטעמי, לאוזניהם של בני 15 הלומי-פורנו ולא לצופים מבוגרים.

אם הסרט מנסה להגיד משהו משמעותי על ועבור הקהל שלו, המטרה הזו מפוספסת שוב מאחר והגיבור הוא, ואין דרך עדינה להגיד את זה, בבון. גג"ל, עם כל הסימפטיות הכללית שלו, הוא ממש לא ג'יימס גנדולפיני, ולא מצליח (יתכן גם שלא  מנסה) להטעין את הערס האיטלקי מניו ג'ויזי בכריזמה ובחריפות. כמעט בלתי אפשרי שלא לחוש התנשאות כלפי ג'ון, החברים שלו, המשפחה שלו, הסטוצים שלו וכל תפיסת העולם שלו: הם פשוט טיפשים מדי. גורדון לוויט צוחק עליהם איתנו, מעל הראש שלהם: אתם רואים את הטמבלים האלה, הא-הא, עם ההתנהגות הפרימיטיבית שלהם והתודעה הכוזבת לגבי מין. אלה לא דמויות שאפשר להזדהות איתן, נקודה, והסרט לא מבקש להראות לנו את העולם מבעד לעיניהן אלא ללמד אותן איך צריך להתנהג ולחשוב. מיותר לציין שהתוצאה לא יותר מספקת אומנותית מסרט שמטיף לפאי תפוחים וערכי משפחה.