שתי אבחנות ליום הסופרים המתים

השנה פספסתי, מאחר ויום הסופרים המתים, המציין את פטירתם מן העולם של שלושה מהסופרים האהובים עלי, חל ב-14 ביוני, יום חמישי שעבר. אבל נראה לי שעדיף לומר משהו מאשר לחכות לשנה הבאה. יום סופרים מתים שמח!

בלתי מספיק על צ'סטרטון והדקדנס

רוח רפאים רודפת את ג.ק. צ'סטרטון: רוח הרפאים של הדקדנס. כמובן שהדקדנס, מעצם טבעו, מתגלם באופן יעיל למדי ברוח רפאים; צ'סטרטון עצמו, לא חובב גדול של סיפורי רוחות או של ק. מרקס, היה בוודאי נוטה לתאר זאת במונחים אחרים, מונחים שקשורים בוודאי למפלצות או דרקונים הנלחמים באבירים. צ'סטרטון, בסנגוריה שלו על החיבורים האלגוריים של ימי הביניים, טען כי האלגוריה אינה צופן-החלפה פשטני, אלא אמצעי לייצג אמיתות מעודנות על טבעם של דברים שאינן באות לידי ביטוי כאשר אנו קוראים להם בשמם. נדמה שהדבר נכון במיוחד כאן; כמו פניו הגדולות של גיבורו יום ראשון, הכנות מכדי שניתן יהיה להבין אותן, עמוד השדרה הרעיוני של יצירתו כה ברור, עקבי ומקיף עד שהניסיון לסכם אותו הופך למשימה קשה להחריד. כאן אני מנסה לסכם פן אחד שלו, שהוא מראה של כל היתר באותה מידה שאיננו ממצה כלל.

[ספוילרים בעוצמה בינונית לחלק מהרומנים]

נבואה בשוגג והספדים בטרם עת

ימים מעיקים אלה, גם מבחינת המצב הבטחוני וגם מבחינת האווירה הכללית בארץ, שולחים רבים וטובים למחוזות האסקפיזם. לאסקפיזם פנים רבות: סרטים מטופשים, ספרים פנטסטיים ככל האפשר או לשבת בבסיסים נידחים בבקעה ולתכנן משחקי מחשב (העם איתך, נ'). עבור כותבת שורות אלה, המפלט מימים אלה של אלימות פיזית וקיטוב פוליטי הוא בין השאר בקריאה על אלימות פיזית וקיטוב פוליטי מלפני מאה שנה. לכו תבינו.

ליהוג ארוך על שני סיפורים קצרים

הערה לפרוטוקול: התקבלתי לתואר שני וזה קצת בזכות צ'סטרטון. איזה גבר.

אנחנו יודעים כבר שמה שמכונה 'רעיון' הוא חלק מינורי יחסית בסיפורת, מאחר וסופר טוב באמת יעשה נפלאות מהעלילה הבנאלית ביותר, בעוד סופר רע יכול להפוך מבנה מבריק למשעמם על ידי טכניקה נטולת השראה. לא מזמן מצאתי אישוש מופלא לטענה: שני סיפורים לא קשורים שקראתי במרחק הרבה שנים זה מזה וששניהם הם בעצם אותו הסיפור, כמעט.

המקום: בריטניה טרום מלחמת העולם השנייה. הנושא: סוכנות המספקת הרפתקאות בתשלום לאזרחים משועממים. הלקוח: מייג'ור ששב זה לא מכבר משירות במושבות. העלילה: הנ"ל נקלע להרפתקה מוזרה שהוא לא מבין שבוימה עבורו על-ידי אותה סוכנות לארגון הרפתקאות. התוצאה: חתונה עם עלמה מצודדת. פשוט וישיר. נבחן את הוריאנטים.

נתחיל מהבנאלי יותר (והמאוחר יותר כרונולוגית, אם כי הראשון שקראתי) מבין השניים: The Case of The Discontented Soldier מאת אגתה כריסטי, שפורסם בקובץ Parker Pyne Investigates בשנת 1934 (אני נתקלתי בו בתרגום לעברית באחת ההוצאות הישנות של הוצאת מזרחי, אלה עם הכריכות הצבעוניות. נדמה לי שזו הייתה ירוקה).

המייג'ור שלנו, ווילברהאם שמו, חזר משירות ממושך באפריקה לכפר אנגלי שליו והוא משועמם וכמה להרפתקה. הוא פונה לסוכנות של מר פרקר פיין בעקבות מודעה בעיתון הפונה לאנשים בלתי מסופקים. פיין הנ"ל, מסתבר, הוא סטטיסטיקאי, ובאמצעות מדע(!) מצליח להסיק על טבע בעייתו של המייג'ור. הוא מבטיח לו הרפתקה בתמורה לתשלום מקדמה (שתוחזר במקרה של חוסר שביעות רצון). בעקבות הוראות ממר פיין, הוא יוצא לפגוש אדם שיסייע לו, אבל בדרך נתקל בשני כושים (כמובן) ענקיים המנסים לחטוף עלמה בלונדית תכולת-עיניים. הוא מחלק סנוקרת או שתיים לכושים, שנמלטים. העלמה אסירת התודה מציגה את עצמה כאחת פרדה קלג. יחדיו, השניים מגלים שעורך-דין מסוים מנסה, ככל הנראה, לגזול מהעלמה קלג ירושה רבת-ערך כלשהי. אחרי ארוחת צהריים (בה שובה המייג'ור את לבה של פרדה בסיפורים על ציד פילים) הם מגיעים לדירתה, ושם מגלים שהמסמך המעניין הוא הוראות לאוצר של חטי פילים, כתובות בסווהילית (אותה המייג'ור מבין מימיו באפריקה)! הם קובעים להיפגש ולתכנן להמשך, אך למחרת, הודעה כוזבת מפרדה מביאה את המייג'ור לבית ריק, שם מחטיפים לו מכה בראש. כשהוא מתעורר הוא קשור במרתף לצד פרדה, ועורך-הדין (שהוא כנראה רב-פושעים) נושא נאום נבל היישר מעדות איאן פלמינג ("יש לי שמות רבים... אתם הפרעתם לעיסוקיי... אני מתעב שפיכות דמים, השיטה שלי פשוטה בהרבה, ולא כואבת יתר על המידה...") ומסתלק, מותיר אותם לטבוע במים הממלאים את המרתף ממש ממש לאט. המייג'ור נחלץ מכבליו, מחלץ את פרדה, הם נמלטים ובלהט הרגע, הוא מציע לה נישואין. הם מפליגים יחדיו לחפש את האוצר באפריקה.

במשרדו, מר פיין ניגש לשוחח עם גברת אוליבר, כותבת ההרפתקאות שלו, ומסתבר (טוויסט מפתיע א'!) שכל זה נתפר, תוכנן ובוים בדיוק ליכולותיו וטעמו של המייג'ור. אמנם הזוג המאושר לא ימצא שום אוצר, אבל היי – יש להם אחד את השני וסיפור נחמד לספר לנכדים. בינתיים, אצל הזוג, מייג'ור ווילברהאם חושב שעליו לבקש חזרה את הכסף ממר פיין, אבל מוותר בנדיבותו ומאחר ובעקיפין הוא פגש כך את אשתו – ופרדה (טוויסט מפתיע ב'!) חושבת בדיוק אותו הדבר. הסוף.

הסיפור השני נקרא The Tremendous Adventures of Major Brown, ונמצא בקובץ The Club of Queer Trades מאת ג.ק. צ'סטרטון חביב המערכת, שפורסם ב-1904. הקובץ ככלל עוסק בחקירותיו של אחד, בזיל גרנט, שופט-בדימוס בעל נטיות פילוסופיות שפרש לפני כמה שנים לאחר שככל הנראה יצא מדעתו באמצע שימוע (תוך כדי שהוא משמיע את מילות הפרידה הבלתי-נשכחות, "O Rowty-owty tiddly-owty Tiddly-owty tiddly-owty Highty-ighty tiddly-ighty Tiddly-ighty ow").

מייג'ור בראון מגיע לדירתו של בזיל בתיווכו של אחיו הצעיר, רופרט גרנט, מין פארודיה על שרלוק הולמס שתמיד מפענח דברים באמצעות דדוקציות מתוחכמות ותמיד טועה. המייג'ור מתואר כאדם ש"כמו רבים מאנשי הברזל שכבשו את הודו הבריטית, ניחן באמונות וטעמים של גברת זקנה": הוא מקדיש את זמנו בכפר לשתיית תה וגידול פרחי אמנון ותמר, ומאושר מכך בהחלט. אך לאחרונה אירעה לו תקרית מוזרה.

הפרטים של התקרית, למעשה, כל-כך מוזרים שקצת קשה לסכם אותם כמו שצריך. זה הולך בערך ככה: מייג'ור בראון הלך ברחוב, ראה מישהו מוכר פרחי אמנון ותמר איכותיים מאוד, והחליט לקנות אותם. מפה לשם הוא מציץ בגן שממנו הגיעו הפרחים המשובחים, ורואה להפתעתו ערוגה שבה מאויית (בפרחי אמנון ותמר) "מוות למייג'ור בראון". המייג'ור הנדהם מנסה לברר פרטים אצל הגנן, שנראה נרעש כאשר הוא שומע מי עומד לפניו ומוביל אותו אל בית סמוך, תוך שהוא משביע אותו לא להזכיר בשום פנים ואופן תנים. בתוך הבית, המקושט בכבדות בגווני "נחושת וטווס", הוא פוגש אישה צעירה שיושבת עם פניה מופנים לחלון, ולא יכולה לסובב אותם אליו עד שהשעון יכה שש. אותה עלמה ממתינה כבר שלוש שנים לדבר-מה – דבר-מה מבעית, וכמעט מקווה כבר שיקרה, כי כל דבר עדיף על ההמתנה. באותו רגע קורא קול "צורם וחסר רחמים" מהרחוב בשמו של מייג'ור בראון, ומוסיף שאלה אניגמטית על תנים. אחרי עוד שתי שאלות כאלה, המייג'ור רץ לרחוב ורואה, לזוועתו, שהדובר הוא ראש כרות! כעבור רגע הוא מתעשת ומבין שמדובר בראש של מישהו שמציץ מפתח של מרתף פחמים. הוא מתפרץ למרתף ונאבק עם הפושע, ובסופו של דבר מאבד את הכרתו. כשהוא מתעורר, המרתף ריק וחשוף, הבית ריק וחשוף ואין זכר למה שהתרחש. הרמז היחיד שנותר לו הוא פתק שנתלש מכיסו של הרוצח-בפוטנציה, ועליו שם – פ.ג. נורתאובר, וכתובת.

זה המידע שאיתו הוא מגיע לבזיל גרנט. רופרט משוכנע שיש כאן קנונייה להתנקש בחייו של המייג'ור, אך בזיל מציין בצדק שזו שיטה די מפותלת להתנקשות. הם מתפרצים למשרדו של אותו נורתאובר, שמקבל אותם בברכה ומגיש למייג'ור חשבונית.

המייג'ור משליך עליו כיסא, ואחרי שהרוחות נרגעות מעט מסתבר מה קרה – נורתאובר הוא מנהלה של סוכנות להרפתקאות ורומנטיקה, ובעקבות טעות מצערת (בלבול בשם עם בראון אחר, שחי באותה כתובת לפני המייג'ור) הסוכנות סיפקה לו הרפתקה שכלל לא הייתה מיועדת לו. המנויים הרגילים מודעים יפה לכך שמדובר בהצגה. העניין נסגר ברוח טובה, נורתאובר מוותר על החשבון (וגם על עלות הכיסא) ומייג'ור בראון מתחתן עם השחקנית שהייתה הנערה עם הפנים המופנות לחלון (שמסבירה את התאהבותה בו בכך שראתה גברים רבים רצים לתוך המרתף, אבל הוא הראשון שעשה זאת כאשר חשב שבאמת יש שם רוצח). העניין היחיד שנותר לא פתור הוא טיבה של ההרפתקה: נורתאובר מסרב לפרט מטעמי דיסקרטיות, ומייג'ור בראון (ואנחנו) נותרים לתהות.

לצרכי השוואה:

כריסטי מאוד קורקטית בקשר לאפיון דמויות – פרקר פיין הוא "bland", כלומר סתמי למראה, מאחר והוא דמות כריסטי מסדרת הו-תראו-כמה-משעמם-הוא-נראה-אך-למעשה-הוא-כה-נבון (גם צ'סטרטון חטא באפיון כזה אצל הבלש הידוע יותר שלו, האב בראון, אבל העולם הפנימי שלו כה מוזר שאפשר לסלוח); המייג'ור הוא כמובן איש הרפתקאות מתוסכל כפי שקצין שפרש חייב להיות, ואומר דברים כמו "there, there, It's all right now" ו-"By Gad, I'd like to get hold of those two brutes". פרדה קלג זהובת השיער וכחולת העיניים היא עלמה במצוקה כמו שעלמה במצוקה צריכה להיות, חסרת אונים וכמעט ילדותית, מעריצה מיד את המייג'ור האמיץ ("Oh! How dreadful it's been!"). כריסטי כותבת את הדמויות באופן קורקטי לגמרי, כך שהן משתבצות בעלילה שלה כמו ברגים, והתוצאה אכן דופקת כמו שעון, רק לא שעון מעניין במיוחד.

מייג'ור בראון הוא אופרה אחרת לגמרי: בעוד שהיינו מצפים מאיש צבא לשעבר להשתעמם בחיים האזרחיים, בראון מרוצה לגמרי מהחיים בכפר ומעיסוקי הגננות ולא מתחרט לרגע על הפרישה מהצבא. למעשה, כאשר מציעים בסוף הסיפור לתפור לו הרפתקה המותאמת לצרכיו, הוא מסרב: היו לו די והותר הרפתקאות בהודו, הוא ראה אנשים נהרגים במלחמה אמיתית, וכל מה שהוא רוצה עכשיו הוא מנוחה ועיסוקים קטנים, כמו הפרחים שלו. בסוף הסיפור, כדי לציין שבכל זאת חל בו איזה שינוי לכיוון ההרפתקני, הוא מתחיל לעשן.

וישנו טיבן של ההרפתקאות. פיין מעסיק כותבת רומנים בלשיים (תחליף לכריסטי עצמה, יש להניח – בסיפור מפורט כמה רומנים היא כתבה, ולאיזה שפות הם תורגמו) שמסדרת את העלילות, והן אכן נראות לקוחות מרומן בינוני. כנראה שיש כאן איזו כוונה לסאטירה – פיין נוזף בסופרת על הקלישאיות של המרתף המוצף, והיא בתשובה מאשימה את הטעם השמרני של הקהל – אבל מאחר וסיפור המסגרת גם הוא לוקה בבנאליות פסיכולוגית וטכנית, הבדיחה היא על חשבון כריסטי יותר מכל דבר אחר.

בסיפור של צ'סטרטון, לעומת זאת, חייבים לתהות איזה מין אדם ירצה הרפתקה שכזו, ואיזה מין סופר יכתוב אותה. מה שמתואר הוא בכלל לא הרפתקה – הוא חלום, או סיוט, מלא באמירות סתומות וחוקים חמורים חסרי פשר (התנים, האישה שלא יכולה לסובב את הראש עד השעה שש...). מייג'ור בראון, מרגע שנכנס לגן, נמצא בתוך חלום שיועד לאדם אחר, והוא מבולבל ומבוהל בהתאם. כמובן שהוא לא מגלה בסוף מה קרה בהרפתקה שלו: הסמלים האלה לא היו הסמלים שלו, ובכל מקרה הם חסרי משמעות מחוץ למוח של האדם לו הם נועדו – בראון האחר, ההרפתקן המתוסכל שלעולם לא נפגוש. מעבר לכך, היא נוחתת עלינו בלי שום הכנה: סוכנות ההרפתקאות לא מוצגת לפנינו בדף הראשון כרמז למה שמתרחש בהמשך. אנחנו נזרקים לתוך הרצף הסוריאליסטי הזה בלי שום מושג מה קורה, ושום חשד לא הורס את ההפתעה לנוכח ההתפתחויות.

ויש, כמובן, את העניין המילולי גרידא. אין מה לומר כאן: על כריסטי הכל כבר נאמר (היא כותבת נורא רגיל) ואת צ'סטרטון לא אוכל להעביר בלי לעשות העתק-הדבק לכל הסיפור. אבל הדימויים יוצאי-הדופן שלו והדיאלוגים האידיוסינקרטיים יוצרים, ובכן, רושם אחר מאוד.

דוגמה קצרה: נעבור על שיחת ההיכרות עם מייג'ור ווילברהאם.

"All you've said is true. It's boredom I object to. The boredom and endless tittle-tattle about petty village matters. But what can I do about it?" […]

"The long and short of the matter is that you find life tame," said Mr. Parker Pyne.

"Damned tame."

מייג'ור בראון, לעומת זאת, מדבר ככה:

"Yellow pansies. Coal-cellar. P. G. Northover," said the Major, with righteous indignation.

We glanced at each other with inquisitiveness. Basil, who had his eyes shut in his abstracted way, said simply:

"I beg your pardon."

"Fact is. Street, you know, man, pansies. On wall. Death to me. Something. Preposterous."

שניהם מייג'ורים, שניהם מאופיינים כאנשי צבא בצורה שהם מדברים; אבל כמה שונה! או ניקח את התיאור של עלמות החן. פרדה קלג היא כזו:

She was a girl of about twenty-one or so, fair-haired and blue-eyed, pretty in a rather colourless way.

לעומת זאת, זו הפסקה שבה מיס ג'יימסון השחקנית (שאת שמה נדע רק בסוף הסיפור) מואילה סוף-סוף להסתובב:

"It is almost six," he said; and even as he spoke the barbaric copper clock upon the wall clanged the first stroke of the hour.

At the sixth the lady sprang up and turned on the Major one of the queerest and yet most attractive faces he had ever seen in his life; open, and yet tantalising, the face of an elf.

יכולתי להמשיך כך עוד ועוד, אבל אין טעם. לכו וקראו (במיוחד את צ'סטרטון) בעצמכם. נציין רק את השורה המלווה את צאתו של מייג'ור בראון מהסצנה:

"A fine chap, that Major; when one hasn't a touch of the poet one stands some chance of being a poem."

לזה אני קוראת סיכום של דמות, ובזאת, רבותיי, אאחל לילה טוב ומרץ שמח.

על העיוורון של צ'סטרטון

לאחרונה קראתי את The New Jerusalem של ג.ק. צ'סטרטון והצטערתי על כך עמוקות. מדובר ביומן מסע לארץ הקודש שנכתב ב-1922. הוא כולל סקירה של המצב האקטואלי באזור, כולל הניתוח של צ'סטרטון את הציונות ואת המעורבות של מדינות המערב במזה"ת. הוא ברובו שטויות. ממש שטויות. זו הייתה חוויה מאוד עצובה בשבילי, מאחר ואני רגילה לצ'סטרטון של תובנות מבריקות וניסוחים מושחזים. הניסוחים עדיין שם, התובנות – יוק.

קודם כל, צ'סטרטון מניח את קיומם של מזרח ומערב, ואת היותם שני בְּלוקים אחידים לגמרי, שלכל אחד מהם תכונות מהותיות בלתי ניתנות לערעור. בכלליות, צ'סטרטון מזהה את המערב עם ארצות הנצרות, ה-Christendom, ואת המזרח עם כל השאר. להגיד שהוא מחלק אותם כך גם לטובים ורעים יהיה מוגזם קצת, אבל הוא בהחלט משליך עליהם את המטפיסיקה האופיינית שלו: המזרח מונוליתי, פטליסטי, מכובד בפראותו אך אכזרי; המערב דינמי, קטן ואמיץ, ומאמין באפשרות לגאולה (קתולי, נו). החלוקה הזו מופיעה באופן מרוכז ובהיר יותר בפואמה [1]Lepanto.

הדיכוטומיה הגסה-למדי הזו מייצרת כמה אפולוגטיקות הרות אסון: בלטה עבורי במיוחד הקביעה התמוהה כי למרות זוועות דומות שבוצעו במזרח ובמערב לאורך ההיסטוריה (רציחות המוניות, עבדות), הרי שבמזרח הן נבעו מתכונה תרבותית שורשית כלשהי, בעוד במערב מדובר במצבים 'מקריים' כביכול שאין להם שורש בנפש המערבית. על זה אמרו חכמינו: וואלה.

אזור רגיש במיוחד היה, כמובן, הפרק על הציונות. צ'סטרטון טוען שוב ושוב בפרק שהוא אינו אנטישמי: אחרי הקריאה, אני לא בטוחה כמה הוא אנטישמי, אבל ברור לי שההבנה שלו ביהודים אפסית. המודל שהוא רואה לנגד עיניו הוא, ככל הנראה, איזה שלושה יהודים אנגלים עשירים, שהם מה שהוא מכיר בחוג החברתי הקרוב אליו, ונראה שגם אותם הוא לא מבין. הקביעה המאה-19-ית שהיהודי (האירופי!) הוא "מזרחי", למשל; או הטענה שיהודים בהגדרה לא יכולים להיות פטריוטים של ארצותיהם המאמצות, מאחר והם לא מוכנים למות עבורן (טענה שדי הרבה יהודים ישמחו, למרבה הצער, להפריך במגוון דרכים עגומות). נוסף על כך, הוא מעלה באוב את אחד הסטריאוטיפים הכי עקשניים ונבזיים בהיסטוריה – היהודי כנושך נשך. צ'סטרטון מתעקש לחזור לנקודה הזו שוב ושוב, כאילו מדובר בעובדה מוגמרת שאין להתווכח איתה. הוא עוד מתפלא איך הציונים מסרבים להבין את העובדה ש, נו, היהודים הם באמת חבורה של פושטי עורות קפיטליסטיים מבחילים, ושצריך לעשות עם זה משהו, אתם לא חושבים?

בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בפגיעתו הרעה של בֶּלוק, אבל דישה ממושכת יותר בעניין הביאה אותי למסקנה המצערת שמדובר בחלק מתהליך לוגי ברור. הכתיבה של צ'סטרטון מתפתחת עם השנים בכיוון מאוד ספציפי; והכיוון הזה הוא שמוביל באופן בלתי נמנע את הסופר הענק הזה לגיבוב הנ"ל.

אחרים כבר הבחינו שאחרי צ'סטרטון רודף דרקון. הדרקון הוא גרוטסקי, פנטסטי, פטליסטי ומורבידי; צ'סטרטון בילה את כל חייו (ומבלה את כל כתביו) במאבק בו. הבעיה שככל שהמאבק נמשך, וככל שצ'סטרטון נהיה בטוח יותר בעצמו ובניצחונו על הדרקון, כך המאבק עצמו מאבד מחינו ונהיה זחוח ו-וולגרי, מין התעללות עולצת ומתמשכת נוסח ding-dong the witch is dead באויב שכבר הובס. צ'סטרטון הוא כנראה יוצר הסיוטים המדהים ביותר שנתקלתי בו בשפה האנגלית או בכלל: יש לו יכולת יחידה במינה לצייר (ואז לנצח) מוזרוּת, שגם היא הולכת ודועכת ככל שתפיסת העולם שלו מתגבשת – ואין בה עוד מקום למוזרות, שנמצאת בהחלט בטריטוריה של הדרקון.

קו השבר של התהליך הזה עובר בפרק 10 של The Flying Inn (1914): עד לנקודה הזו, יש לנו דרקון ליברלי נפוח ולא נחמד (לורד אייויווד) וגיבור שובבני משעשע (פטריק דאלרוי). ופתאום הדרקון נותן נאום שמציג אותו באור אחר לגמרי, אור מעורר אהדה הרבה יותר; ופטריק, במקביל, הולך ונהפך משובב לבריון ממש, עד הנקודה שקשה להמשיך להריע לו כמו שצ'סטרטון כנראה התכוון. נדמה שזה הרגע המדויק שבו התבצע המעבר: צ'סטרטון מודה ביופי שיש לדרקון להציע ומציג את היופי הזה באופן חודר, ושנייה אחר כך נבהל ומכניס לו נבוט בראש. ליתר ביטחון, הוא חובט וחובט עד שמהדרקון נשארת רק עיסה מעוררת רחמים (מצבו הכללי של אייויווד בסוף הספר). השוו זאת לגורל הרחום בהרבה לו זוכה נבל דומה למדי, לושיאן גרגורי, בסיומו של The Man who was Thursday (1908): שם צ'סטרטון עדיין מוכן להשלים עם הדרקון במקום לחסל אותו.

זה ציר אחד שעליו אפשר למקם את ירושלים החדשה; ציר שני הוא יכולתו של צ'סטרטון לראות נכוחה את העולם סביבו, או ליתר דיוק חוסר יכולתו לעשות זאת. צ'סטרטון הוא יליד מובהק של המעמד הבינוני-גבוה הבריטי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וכמו רבים שהשתייכו למעמד המחונן והפורה הזה[2], הסדר היחיד שקיים עבורו הוא הסדר החברתי של בריטי ממעמד בינוני-גבוה. כאשר הוא כותב על דמויות שמתפקדות בתוך המערכת הזו, הוא גאוני, מבריק, מדויק, אדיר – ובאופן מוזר, אוניברסלי מאוד. ברגע שהוא מנסה לכתוב מחוץ לגבולות המצומצמים-למדי הללו יוצאות לו קריקטורות, ולא בכדי. אין לו שום מושג על דתות מזרחיות, ודמות הודית באחד מסיפורי האב בראון היא מין ניהיליסט קודר משונה נוסח ניטשה; הוא לא מבין את האסלאם, ודמויות טורקיות שלו יורקות משפטים שגורמות אפילו לבורה-יחסית כמוני לגרד את הראש בתמיהה; הוא לא מכיר לא יהדות ולא יהודים, וכותב עליהם קשקושים מעליבים של נוצרי יהיר. אפילו הפועלים והאיכרים הבריטים, בבת עינו, נראים אצלו בסופו של דבר כגזירי קרטון שופעי חכמה עממית, לא כאנשים בשר ודם. צ'סטרטון נופל כאן בדיוק באותו פח שעליו הצביע, בצדק ובשנינות, אצל מתנגדים לנצרות[3]: הוא ניזון ממידע מוגבל ומגביל ומשליך את הדעות הקדומות שלו על דברים שהוא לא באמת מבין, וכך מייצר קריקטורות שהקשר שלהן למקור קלוש ומלא שיבושים.

כך הוא כותב את Napoleon of Notting Hill, ספר שמתרחש כולו בלונדון (ורובו, ניחשתם, בנוטינג היל) – שמסתיים בפרק יפהפה ובלקח אנושי ראשון במעלה. הגיבור והנבל של The Man who was Thursday הם בריטיים עד לשד עצמותיהם – הנבל, שהוא אנרכיסט פרוע ואולי השטן בכבודו ובעצמו, שומר בקנאות על הבטחה שהבטיח לגיבור, כי אנרכיסט אנרכיסט ושטן שטן, אבל ג'נטלמן לעולם יעמוד במילתו – והספר עודו נהדר וקולע עד מאוד. אבל רק הוא מנסה לומר משהו משמעותי על תרבות או עולם אחר – טראח! פתאום מה שאנחנו מקבלים זה את קטלוג הדעות הקדומות של אחד, ג.ק. צ'סטרטון, שאמנם כתוב להפליא אבל מאוד מאוד שגוי.

וזה כנראה הפרדוקס המתסכל ביותר שהפיק עטו של מלך הפרדוקסים: כשכתב על מה שהיה אצלו בראש, הוא כתב על העולם כולו; כשניסה לכתוב על העולם כולו, מצאנו את עצמנו עם מה שנמצא רק אצלו בראש.

---

[1]

“And he saith, "Break up the mountains where the hermit-folk can hide,
And sift the red and silver sands lest bone of saint abide,
And chase the Giaours flying night and day, not giving rest,
For that which was our trouble comes again out of the west.
We have set the seal of Solomon on all things under sun,
Of knowledge and of sorrow and endurance of things done.
But a noise is in the mountains, in the mountains, and I know
The voice that shook our palaces—four hundred years ago:
It is he that saith not 'Kismet'; it is he that knows not Fate;
It is Richard, it is Raymond, it is Godfrey at the gate!”

[2] ר' גאי ברג'ס המסכן, שייחל בכל לבו לנפילתה של אנגליה הישנה ולתקומתו של סדר סוציאליסטי צודק במקומה, ובילה את ימיו האחרונים במוסקבה בצריכת דיווחי קריקט ובהזמנת חליפות מהחייט שלו במייפייר.

[3]  "When first I became one of the New Anarchists I tried all kinds of respectable disguises. I dressed up as a bishop. I read up all about bishops in our anarchist pamphlets, in Superstition the Vampire and Priests of Prey. I certainly understood from them that bishops are strange and terrible old men keeping a cruel secret from mankind. I was misinformed. When on my first appearing in episcopal gaiters in a drawing-room I cried out in a voice of thunder, 'Down! Down! Presumptuous human reason!' they found out in some way that I was not a bishop at all. I was nabbed at once.” - The Man who was Thursday, Ch. 2