שתי אבחנות ליום הסופרים המתים

השנה פספסתי, מאחר ויום הסופרים המתים, המציין את פטירתם מן העולם של שלושה מהסופרים האהובים עלי, חל ב-14 ביוני, יום חמישי שעבר. אבל נראה לי שעדיף לומר משהו מאשר לחכות לשנה הבאה. יום סופרים מתים שמח!

הערה על אפיזודה בסוף האיש שהיה יום חמישי

הרהור לא מתוחקר כהלכה על מוטיבים, שאולי מתישהו יתחוקר כהלכה. 

כל מי מקוראיי הדמיוניים שקראו את הספר מכירים את הסצינה הבאה, שחותמת את האיש שהיה יום חמישי. שבעת גיבורי הספר תפסו את מקומותיהם בגנו של יום ראשון, המנהיג-לכאורה של מועצת האנרכיסטים, שחשף את עצמו כשבת, "שלוות האלהים" (הם סופרים משבת נוצרית); והנה מגיע גם לושיאן גרגורי, המשורר האנרכיסט ממנו נפרדנו בסוף פרק 3. "זה האנרכיסט האמיתי!" זועק גיבור הספר (שגילה במהלך הספר שכל יתר מועצת האנרכיסטים מורכבת משוטרים כמוהו); גרגורי מאשר שאכן הוא-הוא האנרכיסט האמיתי, השטן המקטרג, המבקש להחריב את העולם. גרגורי פוצח בנאום זועם, בו הוא מזהה את היושבים לפניו כמשטרה, כחוק, כשבעת המלאכים המושלים בעולם.

מי הם "שבעת המלאכים"? קיימת מסורת נוצרית של שבעה מלאכים בכירים (archangels), הלא הם מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל ועוד איזה שלושה אקראיים  שדוחפים לשם בכל פעם כדי להשלים לשבעה (ויקיפדיה מציינת כדוגמה אחת את שלתיאל, יהודיאל וברכיאל). יש להניח שצ'סטרטון הכיר את המסורת הזו, בפרט ששבעת המלאכים מזוהים פה ושם  עם שבעת ימי השבוע (המלאך מיכאל שייך לשבת, או ראשון במקרה שלנו). מקור המסורת הוא באפוקריפה היהודו-נוצרית של המאות הראשונות לספירה, מאותה תקופה מוזרה בה השפעות הלניסטיות, יהודיות ונוצריות מוקדמות התערבו זו בזו במזרח הים התיכון ליצירת מוטיבים ונרטיבים שימשיכו ויתגלגלו לכל מיני צורות מוזרות במאות שאחרי.

המוטיב הזה, למשל, חוזר בצורה שהייתה עשויה לקסום יותר ללושיאן גרגורי: הארכונים של הכיתות הגנוסטיות מהתקופה. גנוסיס הוא שם כללי לקבוצה של תנועות דתיות שצמחו במאות הראשונות לספירה מתוך שילוב השפעות שמרכיביו המדויקים שנויים עדיין במחלוקת. התנועות הללו נבדלות זו מזו בדוקטרינה ובקוסמולוגיה שלהן, אבל המשותף לכולן הוא הטענה כי העולם הגשמי, כפי שאנחנו מכירים אותו, נברא על ידי כוח תת-אלוהי פגום, ומשמש ככלא המפריד בין ניצוצות האלוהות שנלכדו בו (ששוכנות בנשמתם של בני האדם, או לפחות חלקם) לבין מקורן האלוהי באמת, באינסוף שמחוץ לעולם. העמדה הגנוסטית היא אפוא כזו של התנגדות עקרונית לעולם, ותפיסת הכוחות השולטים בו כרודניים ומדכאים. חלק מהכיתות הגנוסטיות היו נוצריות, שראו את האל העברי של הברית הישנה כבורא העולם ומכונן החוק, בעוד ישו הוא שליחו של האל האמיתי שבא לבשר למאמיניו את האמת ולעזור להם להשתחרר מעריצות החוק. הכנסייה המתגבשת דחתה את הרעיון, אם כי כתב ההפרכה הגדול שכתב הבישוף אירנאוס נגד הגנוסיס הפך ברבות השנים לאחד המקורות ההיסטוריים העיקריים לגבי אמונותיהם.

לושיאן גרגורי, שמבקש לשרוף את העולם הנשלט על-ידי החוק והכוח, העולם שבתוכו הוא יודע רק סבל, יכול היה אולי למצוא את מקומו שבתוך אחת הכתות הללו, שמבעד לעיניהן שבעת המלאכים לובשים צורה שונה. האופיטים, כת פחות-או-יותר נוצרית, מנו שבעה "מלאכים" זדוניים, ארכונים (שליטים), המושלים בעולם. הארכונים מזוהים עם כוכבי הלכת (כנראה מתוך התפיסה הרואה את כוכבי הלכת כמושלים בגורלות על פני האדמה); כוכבי הלכת נקשרו בימי השבוע כחלק מהתורה האסטרולוגית שהייתה נפוצה אף היא באותה תקופה. כשם ששמו מרמז, הכוכב שבתאי הוא הכוכב הממונה על השבת, ואצל האופיטים הוא מזוהה עם הארכון ילדבאות בעל פני האריה, ראש הארכונים ובורא העולם המרושע (הדמיורג) בכבודו ובעצמו. השוו לתפקידו של יום ראשון\שבת בספר, שמייצג  את הטבע או העולם הנברא נגדו גרגורי מתקומם. הוא בוודאי קרוב יותר לדמות הזו מאשר למלאך השבת, מיכאל.

לסיום ולהדגמת השכיחות של המוטיב, הנה מובאה מספר הרזים, גרימואר עברי מהמאות הראשונות לספירה המלא בסינקרטיזם הלניסטי כבד:

שם הרקיע הראשון הנקרא שמים בו מחנות מליאים חמה ושבעו כסאות מוכנים שם ועליהם שבעה שוטרים[!] יושבים ומקיפים להב מחנות מזה ומזה ונשמעים לבני אדם בשעת עסקם לכל הלמד לעמוד לנסך לשמתם ולהזכירם באותתם בעונה הנשמעת להצליח מעשה כל מחנות המלאכים האלה שבעה שוטרים האלה מושלים לשלחם לכל חפץ לרוץ ולהצליח.

יש מצב שזה כבר ספוילר, אבל לכו תדעו. המאות לראשונות לספירה במזרח הים התיכון היו תקופת דמדומים כאוטית ומשונה לפחות כמו מפנה המאה ה-20 במערב אירופה; יתכן שהקשרים העמומים המופיעים ביניהן הם בסך הכל בגדר הצפוי.

הערה על אנשים כמונו

הקריאה הראשונה שלי את גן השבילים המתפצלים, כפי שקורה בדרך כלל, הייתה די מקרית. הייתי חיילת בת תשע-עשרה, בדרכי הביתה מהקריה ביום חמישי בערב; בדיוק פספסתי רכבת וכתוצאה מכך רבתי קלות עם אבא שלי בטלפון, ריב שהשאיר אותי במצב רוח חמוץ. נכנסתי לסטימצקי בעזריאלי כדי להעביר את הזמן עד הרכבת הבאה, ובעודי מעיינת במדפי הפרוזה המתורגמת הגעתי לקובץ. נזכרתי שהיה שם דבר-מה שחשבתי לקרוא, קניתי את הספר, וכאשר הגיעה הרכבת, מצאתי מקום והתיישבתי לקרוא.

"הספרים ששינו את חיי" הוא פורמט מאוס, ורוב הרשימות האלה איומות ונוראות בדרכים שונות. לפיכך אני מהססת להשתמש בצירוף.  גן השבילים המתפצלים, יותר מששינה, היה מפתח: התאמה מדויקת למשהו קיים שפותחת דלת. זו אותה הרגשה נדירה מאוד ויקרה מאוד, שכל קורא ספרים אדוק פוגש לפחות פעם בחייו ומקווה לפגוש שוב: ההרגשה שמישהו סוף-סוף מבין משהו עמוק שחשבת שמוגבל לך בלבד.

וכך נדהמתי למדי כשראיתי כיצד חלק מהקוראים מגיבים לכתיבה הזו. אני בוודאי לא יכולה לטעון שמדובר פה במקרה של סופר שאיש לא מזהה את גדולתו חוץ ממני: בורחס נחשב לאחד מגדולי הספרות העולמית ומחוות לו, שלא לומר ניים-דרופינג שלו, הן דבר שבשגרה. אבל הרבה מקוראיו, אנשי ספר, התלוננו שהוא "קר". היו שאמרו שהם מגלים לב ורגש רק בשירה שלו, כאשר הסיפורים הם שעשועים אינטלקטואליים צוננים; היו שאמרו שהוא בונה מבנים מרהיבים מבחינה פילוסופית אך עקרים רגשית. לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים. עקרים רגשית? צוננים? יש מעט כותבים שמעוררים רגש רב כמו בורחס, וללא שמץ של סנטימנטליות או זיוף הנפוצים אצל כותבים "מרגשים". בהתחלה הנחתי שמדובר פשוט בקוראים טיפשים, אבל אחרי כמה חוויות אישיות אני כבר לא חושבת כך עכשיו.

אתם מבינים, נזכרתי איך אותם תיאורים הופנו כלפיי, כלפיי כאדם, לא כלפי הכתיבה שלי. דווקא ברגעים בהם מבחינתי חשפתי את עצמי רגשית במידה מקסימלית, דיברתי על קודשי הקודשים היקרים והחשובים לי, נאמר לי שהגישה שלי מופשטת וקרה, או שספגתי התקפות מכאיבות על דברים יקרים ללבי בגלל שבני שיחי לא הבינו שהם יקרים ללבי ולא שעשוע אינטלקטואלי סתם (אני לא מאשימה אף אחד בתוקפנות כלפי: הם חשבו שמדובר בדיון תיאורטי בעוד עבורי העניין היה אישי). תוארתי כקרה וחסרת רגש. אני לא קרה וחסרת רגש: למען האמת, יש לי הרבה מאוד רגשות, יותר מדי לעתים, ולרוב יותר משאפשר לשאת בצורתם הגולמית. והדרך הטובה ביותר עבורי - אולי היחידה - לארגן את העולם באופן שמתקרב לנסבל הוא על ידי הכלה, ומבט מלמעלה, ויצירת סדר שמתעלה על הרגש הכאוטי בטהרתו. לכן אני "קרה".

ברשימה "ואלרי בתורת סמל", בורחס כותב על פול ואלרי: "שליחותו הראויה לשבח של ואלרי הייתה להציע לבני-אנוש את הבהירות בעידן הרומנטי השפל… [הוא] אדם שבמאה הסוגדת לאלילים הכאוטיים של הדם, של האדמה ושל התשוקה, העדיף תמיד את התענוגות הבהירים של החשיבה ואת ההרפתקאות הנסתרות של הסדר." בורחס מתייחס בדבריו על הדם והאדמה לזמנים אפלים יותר מאלה שאנחנו חיים בהם, אבל הבה נעשה פרפרזה: את אותו הדבר אפשר לומר על בורחס עצמו. בורחס מציע לאנשים כמונו, אנשים שלא מצאו את מקומם בתוך הסערה ונאלצו לחצות אותה לצד השני, את ההרפתקאות הנסתרות מעיני אוהבי החום ודורשי הפצעים, את השער למחוזות הנפרשים לפניך כאשר השארת את ההמולה מאחור למי שחפצים בה. יש שם רגש, אבל כזה שלא נצעק,ששואב את כוחו מהסדר הנסתר שנמצא מעל ומאחורי המסה הגדולה של זרם הנתונים האנושי. לאנשים כמונו זה מפלט, אולי המפלט היחיד. אבל אני כבר עייפתי מלהסביר.