שתי אבחנות ליום הסופרים המתים

השנה פספסתי, מאחר ויום הסופרים המתים, המציין את פטירתם מן העולם של שלושה מהסופרים האהובים עלי, חל ב-14 ביוני, יום חמישי שעבר. אבל נראה לי שעדיף לומר משהו מאשר לחכות לשנה הבאה. יום סופרים מתים שמח!

ביקורות על ביקורות על ספרים שלא קראתי: בוב האני עושה דברים

אחד מהתחביבים הראויים ביותר לאדם בן תרבות, אני מאמינה, הוא ההנאה המלומדת מקטילה רצינית. זה אולי לא הדבר הכי נחמד בעולם, אבל יש עליצות רבה בירידות שנונות על משהו גרוע. אולי זו סובלימציה של יצר סדיסטי, בדומה לסיפורי נקמה שבהם אנחנו מרשים לעצמנו ליהנות מאלימות או השפלה נגד מישהו שמגיע לו. הקטילה עולה עוד רמה אחת מעל הוונדטות, בכך שהיא תוקפת בשמם של ערכים תרבותיים, בשם ההגנה על האיכות והסטנדרטים ושמירת הסדר הטוב. אפרים קישון, מתעד חשוב של החוג המשכיל-בורגני הישראלי בשנות החמישים והשישים, המציא לנוהג פועל מיוחד, רק כדי להמחיש את מרכזיותו לשיח התרבותי בכללותו. צפו בפרקים של MST3K; קראו ביקורות מסעדות של שגיא כהן; קראו ביקורות שירה של יהודה ויזן. אני עושה את כל הדברים האלה, והם מספקים שעות של בידור וקתרזיס.

בואו נסכם רגע את העניין הזה בנוגע לאמבר

עובדה ידועה ברבים היא שהחמישייה הראשונה של אמבר טובה יותר החמישייה השנייה של אמבר. לא מעטים, ואני ביניהם, יסרבו להתייחס בכלל לחמישייה השנייה כחלק מהקאנון האמברי. מאחר ואנשים שאוהדים גם את השנייה שמעו ממני שהם טיפשים וטועים, מה שפוגע במידה מסוימת בתדמית שלי במסיבות, קרוב לוודאי שלא יזיק לפרוש את נימוקיי באופן מעט יותר מסודר, מה שיאפשר לטועים להכיר לפחות במשוגותיהם.

בלתי מספיק על צ'סטרטון והדקדנס

רוח רפאים רודפת את ג.ק. צ'סטרטון: רוח הרפאים של הדקדנס. כמובן שהדקדנס, מעצם טבעו, מתגלם באופן יעיל למדי ברוח רפאים; צ'סטרטון עצמו, לא חובב גדול של סיפורי רוחות או של ק. מרקס, היה בוודאי נוטה לתאר זאת במונחים אחרים, מונחים שקשורים בוודאי למפלצות או דרקונים הנלחמים באבירים. צ'סטרטון, בסנגוריה שלו על החיבורים האלגוריים של ימי הביניים, טען כי האלגוריה אינה צופן-החלפה פשטני, אלא אמצעי לייצג אמיתות מעודנות על טבעם של דברים שאינן באות לידי ביטוי כאשר אנו קוראים להם בשמם. נדמה שהדבר נכון במיוחד כאן; כמו פניו הגדולות של גיבורו יום ראשון, הכנות מכדי שניתן יהיה להבין אותן, עמוד השדרה הרעיוני של יצירתו כה ברור, עקבי ומקיף עד שהניסיון לסכם אותו הופך למשימה קשה להחריד. כאן אני מנסה לסכם פן אחד שלו, שהוא מראה של כל היתר באותה מידה שאיננו ממצה כלל.

[ספוילרים בעוצמה בינונית לחלק מהרומנים]

שלושת הבלשים בתעלומת הצייטגייסט המשתנה

מאז השקתה הרשמית בכתבי אדגר אלן פו, דמות הבלש עברה גילגולים מגילגולים שונים, בעודה צוברת פופולריות הולכת וגוברת ומתפרשת לכיוונים אקזוטיים יותר ויותר (החל מסופרות מתח בלשיות דרך בלשים פרנציסקנים ועותמאניים ועד בלשים כלבים ובכלל). משהו בקונספט הגיבור שתפקידו הוא להיתקל במסתורין ולשפוך עליו אור מושך אותנו על שלל גווניו וגרסאותיו, המשתנים לאורך השנים עם צו השעה וטעם התקופה. 

כל עידן מעלה מתוכו את הבלשים הראויים לו, והיחסים בינם לבין העולם שהם חיים בו והתעלומות שהם פותרים משקפים לעתים את האופן בו רואה התקופה את עצמה. השלושה שנסקרים כאן הם, מן הסתם, החביבים עלי אישית; אבל כל אחד הוא גלגול של אידיאת הבלש הנכון לזמנו.

הגנת הרגע: על נצחון המקרי אצל בורחס

ישנו מושג אחד, המשחית ומעוות את כל האחרים. אינני מתכוון לרוע, אשר תחום חלותו מוגבל לאתיקה בלבד. כוונתי היא לאינסוף. - חורחה לואיס בורחס, "התגלמויות של הצב"

מרד ופרד

תלונה קצרה ולא מקצועית על "הבית אשר נחרב"

אני כותבת על "הבית אשר נחרב" באיחור לא מאוד אופנתי, כהרגלי, אבל הפעם לא מדובר בעצלנות הרגילה, אלא בקושי הכרוני המפורסם שלי לקרוא ספרים באופן ליניארי. התחלתי את הספר (ואפילו בראש השנה, שלא תגידו!) ונתקעתי. הגעתי לעמוד מאה ומשהו, אולי אפילו מאתיים, ופשוט נתקעתי. עברו כמה שבועות, שינסתי מותניי, ניסיתי שוב. בום. תקיעה. לזכות הספר יאמר שלא השעמום תקע אותו, אלא הגודש; הגיע השלב בו הבשרניות שלו, שזכתה לשבחים רבים, עשתה לי בחילה (פיזית) קלה ונאלצתי לעצור ולשתות כוס מים. אני מניחה שגם העובדה שהפרוטגוניסט הזחוח והדוחה לא התפרק בקצב מהיר מספיק שיחקה תפקיד. כמה  השתוקקתי שהוא ימצא כבר את עצמו שרוע בין חורבות חייו המעשנות אך לא, עמוד 200 וחוץ מכמה קרעי הזיות, אי-נוחות כללית ותסכולים אישיים מינוריים האיש מסרב להתרסק. אי אפשר ככה.

וכך עשיתי את מה שאני עושה במקרים כאלה, עם כף גדושה של רגשות אשמה תרבותיים: קופצת לסוף ואז ממשיכה חזרה לנקודת התקיעה מהכיוון ההפוך, כשאני כבר יודעת לאן העניינים מתקדמים. ושם גיליתי את מה שחרדתי ממנו יותר מכל: בסוף לא קורה כלום.

קונטקסט. "הבית אשר נחרב" הולל מימין ומשמאל כדוגמה יוצאת דופן לרומן עברי שאיננו ישראלי משום בחינה: הוא מתרחש בניו-יורק, גיבורו יהודי אמריקאי ואין למאורעות בו שום קשר לישראל המודרנית. הסימבוליקה שהוא נשען עליה דתית והמתח המוצג בו הוא בין שתי יהדויות שקשריהן לתנועה הציונית מפוקפקים. על פניו זה דבר נהדר – ברצינות, רומנים פרוגרמטיים על נושאים חשובים שמנסים לספר את הסיפור של כולנו יש מספיק, קצת מיסטיקה מלומדת יכולה בהחלט להפיח חיים בזירה – אך הקושי הראשון הוא בהיצמדות לתודעתו של ארכיטיפ יהודי-ניו יורקי כמו פרופ' אנדרו כהן שהוא, בפשטות, איש בלתי נסבל. יותר אינטלקטואל מג'ודית באטלר, יותר לייפסטייל ממדור העיצוב של "ניו יורקר", יותר פופולרי מספרן פויר, יותר מאוהב בעצמו מוודי אלן. בקיצור, טיפוס מעצבן שלא ברא השטן, ולשגרת יומו המפורטת של הנ"ל אנחנו דבוקים בעל כורחנו.

מילא, אומרת הקוראת. הרי יש כאן מימד סאטירי. אנדרו כהן בלתי נסבל בכוונה, והאופן שבו אנו נאלצים להסתכל מבעד לעיניו נועד להכין את הקרקע לסדיקת הקיום המרוצה מעצמו שאנחנו עדים לו. הרי על פריצת המודחק אנחנו מדברים כאן. על בעבוע של התודעה הקולקטיבית, השבטית, הפגאנית-למחצה, על סדר העבודה והקורבן מתוך אמבט חייו הסטרילי והשקט של אנדרו כהן. ובכלל, מזכירה הקוראת לעצמה, הרומן מתרחש בשנה המובילה לאירועי 11 בספטמבר 2001, בהם, לפי החוכמה המקובלת, התודעה השבטית והדתית שהייתה עד כה במחשכים התרסקה חזיתית לתוך המערב הרוגע. בוודאי יש קשר, נכון? התפוררות של סוד הקסם הבורגני אל תוך החרדה האפוקליפטית של ימי המלחמה בטרור? התכנסות אל הספקטקל מעלה העשן שכולנו יודעים שממתין בסוף? קשירת קצוות מבעיתה של שמיים נפתחים ובשר שרוף? מוכרח להיות משהו, נכון?

ואז מגיעים לסוף ולא, אין. פרק אחרון: 02 באוגוסט 2001. מיד אחריו, סוף דבר: 18 בספטמבר 2001. הרגע המזעזע שכל אחד מאתנו שהיה בגיל סביר ב-2001 זוכר, הרגע של "איפה היית כששמעת..." – הוא לא שם. ההתנגשות מתרחשת בין לבין. בסוף הדבר העניינים בניו-יורק מתחילים להירגע יחסית, אנדרו כהן חוזר לדירה שלו, לחברה שלו, לעבודה ולחייו. הו, הפעם הזו שנתעברה בך נשמתו של כהן קדום? רק משבר קטן, וזה חולף. אנדרו אמנם השתנה קצת, נכון. הוא יותר מחובר למורשת, יש לו קצת יידישקייט, הוא מפויס יותר עם האנשים (בעיקר הנשים) בחייו. וזהו. 500 עמודים של חזיונות אפוקליפטיים בשביל להפוך לאדם קצת, ממש קצת יותר סביר משהיית קודם? זה הכל? רבאק, זה הכל?

נכון תמיד אומרים שרומן אמיתי הוא מונע דמויות ולא מונע עלילה, ויעסוק תמיד בעניינים אנושיים "קטנים" על חשבון התמונה ה"גדולה"? אני חושבת שהראייה הזו היא שבדיוק הכשילה בסופו של דבר את "הבית אשר נחרב". קראו לי ילדותית, פיליסטינית, אנאלפביתית, סלמנדרה – אבל נראה לי שרומן שמשתמש בתמות מיתולוגיות אדירות כדי לתת לנו את מה שבסופו של דבר הוא נרטיב זעיר ואישי, מאוד קורקטי ותרפויטי, משול לקים ג'ונג און המוציא להורג באש נ"מ גנרל שהתנמנם בזמן מצעד. הרומן מתיימר (נדמה לי) לדבר על המתח שבין הקיום המודרני הסובב סביב העצמי וצרותיו הקטנות לבין הקולקטיבי והמיתי, אבל הוא עצמו לא מצליח לצאת מגבולותיה של אופציה א'; למרות התיאורים האורבניים המרוממים, שרומזים שדבר-מה גדול נמצא כאן ברקע ולא רק בראשו הקודח של א' כהן, הסיפור הזה מתכנס בסופו של דבר לתוך האישי, ויש לי הרגשה רעה שהוא כזה לא בגלל אמירה מודעת אלא בגלל שהמחבר לא ראה שום ברירה אחרת. 

עוד כל מיני דברים בריטיים: נהרות לונדון

פנטזיה אורבנית בלונדון. יש הרבה פנטזיה אורבנית בלונדון. אין לי גיבוי מחקרי, אבל יש מצב שלונדון היא בירת הפנטזיה האורבנית העולמית מאז זמנים לא נודעו. עבורי המצב הזה לא אידיאלי, מאחר ואני א. אוהבת פנטזיה אורבנית טובה ב. לא במיוחד אוהבת את לונדון. הייתי מוכנה לשלם לא מעט בשביל פנטזיה אורבנית טובה ברומא, למשל, או סתם  חיפה. אבל נו.

'נהרות לונדון' מתרחש בלונדון בצורה קיצונית במיוחד אפילו בסטנדרטים של הז'אנר. כלומר, לא רק שהפרוטגוניסט מבלה את זמנו בשיטוטים בגוף ראשון בין קובנט גארדן לראסל סקוור, הוא גם מתפקד כמדריך תיירים ממש פה ושם, עם היסטוריה וארכיטוקטורה וכו' למכביר. לפעמים זה נחמד, לפעמים ראוי לדילוג, אבל רואים, לכל הפחות, שהסופר (בן אארונוביץ', שמסתבר שידוע בעיקר בכתיבה לד"ר הו) אוהב מאוד את העיר ומוקסם ממנה בכנות. התעלומות הספריות נוטות להיות מרוכזות בכל פעם באזור גיאוגרפי מסוים של העיר, והכריכות (היפהפיות, יש לציין) הן מפות מורכבות ומרובות פרטים של האזורים הרלוונטיים. נהרות לונדון הנזכרים בשם, אגב, הן משפחה של אלות נהר מקומיות שאופיין והפוליטיקה שלהן משחקים תפקיד גדול בספרים.

הפרוטגוניסט הנ"ל הוא אחד פיטר גרנט, שוטר צעיר ושלומיאל ממעמד הפועלים שבדרך זו או אחרת מוצב כפקוד\שוליה של פקד תומס נייטינגייל, הקוסם האחרון בבריטניה. נייטינגייל הנ"ל הוא ג'נטלמן עילאי, וטראן אגדי של מלחמת העולם השנייה, משכיל, מחויט, יודע לצייר לא רע ובכלל, גבר מושלם.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה הראשונה של הסדרה הזו. הקונטרסט בין נייטינגייל לגרנט נועד לשרת מטרה מסוימת: אארונוביץ' מנסה כנראה להמחיש באמצעותם את חילופי הדורות בבריטניה. נייטינגייל הוא אריסטוקרט עשיר שחונך בבית-ספר פרטי קסום שמזכיר יותר את איטון מאשר את הוגוורטס; פיטר, לעומתו, הוא ילד שיכונים חצי-שחור ועתיר תרבות פופולרית שמתעניין במדע, כלומר, הוא מה שעדכני ורב-תרבותי וראוי לרשת את המושכות בבריטניה.

המוטיב הזה נתקל במכשול פשוט מאוד: נייטינגייל הרבה יותר מגניב. פיטר הוא  פרוטגוניסט סביר, בפרט בספר הראשון, שם הוא נבון ויעיל יחסית; משום מה, נראה שהאינטליגנציה שלו צונחת מספר לספר, בעוד הביטחון העצמי שלו הולך ועולה והופך אותו לפחות ופחות סימפטי. נייטינגייל, לעומתו, הוא ג'נטלמן בריטי בן מאה שנה שנלחם בנאצים. פיטר צריך להתאמץ כדי לבצע קסמים פשוטים; נייטינגייל ריסק פעם שני טנקים גרמניים בכוחות עצמו והוא הקוסם הבריטי היחיד שהיה קשוח מספיק כדי לשרוד את המלחמה. אחרי הספר הראשון אנחנו רואים קצת פחות ממנו, ובמקום שנחשוב "הו, חילופי דורות, כמה נאה והולם" אנחנו חושבים "איפה נייטינגייל? עזבו את הנעבעך הזה ותביאו לנו את נייטינגייל!" כך שבבירור נוצר כשל בהעברת המסר.

שלא לדבר על כך שחלק ממעלליו מתבצעים מחוץ לטווח הראיה: בספר הרביעי ישנו קרב אפי בין נייטינגייל למכשפה רוסיה. רעשים נוראים נשמעים, בניינים מתפוצצים או נקרעים לשניים ונייטינגייל יוצא מההריסות ומסדר את חפתי חליפתו נטולת הרבב, בעוד היריבה שלו כושלת החוצה וממלמלת שמעולם לא ראתה דבר כזה. ובכן, גם אנחנו מעולם לא ראינו דבר כזה, כי פיטר היה עסוק בלתפוס מחסה בחצר. יש כאן הרגשה קלה שמרמים אותנו.  

הזכרנו כבר שפיטר חצי שחור? גם אארונוביץ' יזכיר. למעשה, הוא יזכיר שוב, ושוב. ושוב. יש פעם אחת אחרי ההצגה הראשונית של הדמות שבה זו נקודה לעניין (גרנט ונייטינגייל מתווכחים על הטרמינולוגיה 'קוסם שחור', כאשר גרנט טוען שטכנית הוא קוסם שחור והמינוח הפוליטקלי קורקט צריך להיות 'משתמש-קסם מאותגר אתית'), אבל בכל שאר הפעמים, ובכן. כן, הוא שחור. אמא שלו מסיירה לאונה. היא מבשלת מאוד חריף. כמו כן, הוא שחור. לא לבן. שחור. הוא קוסם! ושוטר! ושחור!

ואם הנושא היה מוגבל רק לפיטר, דיינו. הוא לא. יש דמות משנית שהעובדה שהיא לסבית (בוצ'ית מבעיתה, יש לציין) תוזכר בכל פעם שהיא מופיעה, גם אם זה שלוש פעמים בספר; כל פרצוף חדש שמופיע זוכה מיד לתיאור אתני, יהא זה שחור, לבן, הודי או עם בורקה. אפשר כמעט לראות את טיפות הזיעה שנחתו לאארונוביץ' על הדף מרוב מאמץ להראות כמה הוא רב-תרבותי וקורקטי וכמה זה נהדר שלונדון מכילה כל-כך הרבה אנשים מכל-כך הרבה מיעוטים שכולם עובדים ביחד בהרמוניה שהייתה עיוורת צבעים לגמרי אלמלא הוא היה מזכיר את הצבעים כל חמש דקות. הסיפור הזה נהיה מתיש אחרי כמה זמן, שלא לומר מלאכותי. האזכורים החוזרים ונשנים האלה לא טבעיים ופוליטיקת הזהויות חשופה ברמה מביכה.

הקובלנות הנ"ל עולות לפני השטח בעיקר מהספר השני. הספר הראשון עומד בפני עצמו, והוא המוצלח והכתוב היטב מכל הסדרה. בספר השני, בנוסף לתעלומה הספרית, נפתח קו עלילה מתמשך שטרם נפתר, והסדרה כולה מקבלת אופי של ספרי מתח נוסחתיים מעט. לאור כל זאת, אני מסוגלת להמליץ על הספר הראשון בלבד, שאינו פנטזיה פורצת דרך אבל בהחלט נאה ונעים ונחמד; האחרים, למרבה הצער, לא ממש מצדיקים את ההשקעה.

The Depressed Person - כמה הערות

בסיפורהזה נתקלתי כתופעת לוואי של העיסוק העיתונו-אינטרנטי המוגבר בדיוויד פוסטר וולאס. לא שמעתי על וולאס מימיי עד לפני שנה בערך, כאשר יצא לאור ספר כלשהו שלו בעברית שנראה שדובר בכל מקום. בעקבות כך קראתי קצת ממנו, וקיבלתי את הרושם שמדובר בעיתונאי מצוין וסופר בינוני למדי.

הסיפור הזה, שהגעתי אליו לא מזמן בשיטוטי אינטרנט כאלה ואחרים, דווקא עולה על יתר הדברים שלו שקראתי. למתעצלים לקרוא, מדובר בכרוניקה לא כרונולוגית קצרה של השגרה היומיומית של אישה מדוכאת, או ליתר דיוק של תהליך ההיזון החוזר האינסופי שבו היא לכודה, של תיעוב עצמי וניסיון להישען על אחרות (פסיכולוגית, חברות מהעבר) רק כדי שאותה תלותיות עצמה תגרום לתיעוב עצמי נוסף וכן הלאה. המצב הזה כנראה מוכר לכל מי שהתנסתה ברמה כלשהי של דיכאון, והסיפור מדקדק יפה בפרטים. הפגם הרציני היחיד בו הוא הסיום שלו, שמקבל לפתע טון שטחי מביך לגמרי ומדרדר אותו מתיאור מצב מוצלח לסיפור "הנה מסר! קולטים? קולטים?!" נוסח סדנת כתיבה בתיכון.

ברור לנו לחלוטין, אם כך, שהמדוכאת (בעברית נדמה לי שהיא תורגמה כ'הנפש הדכאונית': ארוך מדי) מרוכזת בעצמה לגמרי, ושהכאב שהיא חשה בא על חשבון כל יכולת לאמפתיה כלפי אנשים אחרים (הפסיכולוגית, החברה החולה בסרטן); וולאס התחשב בנו ודאג ששום דבר מזה לא יישאר ברמת הסאבטקסט. האלמנט המעניין, והמרומז יותר, נמצא בסביבה של המדוכאת – נדבך נוסף בחוסר היכולת לצאת מהפרקטל שלה.

ההיגיון המנחה את חייה של הדכאונית הוא פסיכולוגי. מצבה מוסבר לה באמצעות טראומת עבר, היחסים הקלוקלים בין הוריה; העיסוק שלה בפרטי הטראומה הזו כמעט בלתי פוסק. הז'רגון הפסיכולוגיסטי הזוועתי והדוחה בו כתובים חלקים גדולים מהסיפור ( ,Nurturing ,Support System מגוון הטיות של emotional ועוד ועוד), מלאכותי ומנוכר כפי שהוא, מסמן את גבולות עולמה המושגי.

הדכאונית מנסה להיעזר בסביבתה כדי לשבור את עצמה מתוך הדיכאון; היא מחפשת כל דרך מוצא אפשרית, מאוזן קשבת של ידידות סבלניות דרך פסיכותרפיה ועד סדנאות ילד-פנימי תמוהות. כל אלה מנסים לעזור לה, בדרכם; אבל האופן שבו הם עושים זאת, על-ידי הנחיית הדכאונית באופן חוזר  ונשנה להתמקד בעצמה, ברגשותיה, בטראומה שלה, הוא עצמו עוד שלב בלולאת ההיזון החוזר שמשקעת אותה בתוך עצמה, שם לא מחכה לה שום דבר מלבד עוד דכאון. היא אנוכית, מניפולטיבית ולא מסוגלת להזדהות עם אנשים אחרים (והמודעות לכך, שגורמת לה לתעב את עצמה עוד יותר, רק מחמירה את הבעיה); אבל הגורם לכך אינו רק היותה אדם פגום (כנראה באופן חסר תקנה – לפי התיאורים הקצרים של הוריה, יתכן שמעולם לא היה לה סיכוי), אלא 'מערכת תמיכה' שמתפקדת לפי עקרונות שבורים.

הפסיכולוגית עצמה, הנציגה הרשמית של המקצוע בחיי הגיבורה, מתאבדת אי-שם לקראת חצי הסיפור. התפנית הזו משרתת כמובן כעוד עקיצה בכיוון המדוכאת, שהנרקיסיזם שלה כה עמוק ובלתי נסבל שאפילו הפסיכולוגית כבר לא עומדת בו; אבל מעבר לכך, היא מסמנת גם כישלון נוסף, קריטי, של המערכת שהפסיכולוגית הייתה המייצגת שלה, וכנראה גם תקועה בתוכה ללא מוצא.

באופן עגמומי למדי, נראה שפורמט הסיפור עצמו סובל מאותה מודעות עצמית מופרזת וכובלת כמו הגיבורה שלו; לדוגמה, האבחנה בנוגע לצורות דמויות-הכלוב שיוצרות אצבעותיה של הפסיכולוגית, שמלווה מיד אחר-כך בהערה בנוגע להיותו של הדימוי מובן-מאליו ושחוק מדי. יחד עם החזרתיות מעוררת הבחילה (במכוון) שלו, הסיפור נבנה באופן אפקטיבי למדי כעוד נדבך ברקורסיה הנפשית והמושגית גם יחד של הדיכאון. באיזשהו שלב התחלתי לתהות האם מדובר רק בכלי אמנותי או שהסיפור עצמו, המודע לעצמו כל-כך, מכיר בכלל בקיומו של עולם מחוץ למערכת הסגורה והמזינה את עצמה שהוא מתאר.

מה הדרך החוצה? ניתן לנחש (במקרים מסוימים לנחש מתוך ניסיון חיים) שהדרך החוצה מהדיכאון לא נמצאת בתוך הדכאונית. הפסיכולוגיה, ששולחת אותה לחפור בעצמה ולמצוא את שורשי הבעיה, שולחת אותה שנים בכיוון הלא נכון. הדכאונית רוצה, יותר מכל דבר, קשר אנושי אמיתי, אמפתיה וחמלה; אבל חוסר היכולת שלה לחשוב על קשר כזה במונחים שלא סובבים סביבה לא מאפשר אותו, והקשרים הקלושים והעקומים שלה עם יתר העולם בוגדים בה בכך שהם מטפחים את חוסר היכולת הזו לממדים סופניים. הפיתרון הוא באופק חיצוני; בפרספקטיבה; בתפיסה של רעיונות או אידיאלים שנמצאים מחוץ לפופיק שלך, בעניין כן בעולם ובנגזרותיו; בהיפטרות מ'מערכת התמיכה' לטובת חברוּת סתם. מבחינה זו, אני חושבת שלרובנו עוד יש תקווה.