אייזק אסימוב ניתן לזיהוי כמעט מיידי כחובב מדאיג של הנדסה חברתית. בסיפור
הקצר "מקצוע" (שהתפרסם לראשונה ב-1957 והופיע בקובץ "מחר כפול
תשע"), מתוארת חברה בה מסלול מקצועי נקבע בגיל 18 על פי סדרה של סריקות מוח,
בסופן הכישורים המקצועיים מושתלים לתוכו ישירות. הגיבור מוצא את עצמו ב"מוסד
לרפי שכל" לאחר שמסתבר לכאורה כי הוא לא מתאים ללמוד שום מקצוע; הוא מתמרד
ויוצא לבסס את קיומו כאדם בעל ערך. אם הסיפור היה נכתב בימינו, סביר להניח שהוא
היה ממוטט את המבנה החברתי הדכאני ומעניק לכולם את החופש לבחור בעצמם מה להיות.
כאן (הפתעה!) מסתבר שכל זה תוכנן מראש כמבחן קבלה לאליטה המשרתת של ממציאים ומתווי
דרך המסייעת לקדם את החברה היעילה והמיטיבה, בה לכל אחד יש מקום. בסדרת הרובוטים המפורסמת
יותר מדובר כבר בהכפפה בפועל של האנושות לניהולם של רובוטים שוחרי טוב, שחכמים
מבני אדם, מסורים לטיפול בהם ובלתי אנוכיים לחלוטין: החל מ"העימות
הנמנע", הסיפור החותם את "אנוכי, הרובוט", בו הרובוטים משתלטים על
ניהול כדור הארץ לטובת האנושות, וכלה בכינונו של "חוק אפס" בספרי
הרובוטים המאוחרים.
טרילוגיית "המוסד" (אני מהמתעלמות הנחושות מהפריקוולים
והסיקוולים), שבבסיסה עומדת תוכנית-אלף-השנים של הארי סלדון להצלת הציווילזציה
הגלקטית, היא דוגמה מרשימה במיוחד. כשחושבים על זה, הפסיכוהיסטוריה של סלדון (שמאפשרת
לו לחזות באמצעים מתמטיים שינויים חברתיים) היא מטריאליזם דיאלקטי משודרג: קצת פחות
מלחמת מעמדות[1], קצת
יותר "מדע", אבל ההיגיון הבסיסי – ההיסטוריה כמונעת על-ידי כוחות
"אובייקטיביים", שפועלים כמו חוקי טבע, מוחלטים ובלתי ניתנים למניעה –
נמצא שם. אפשר גם לראות חשיבה דיאלקטית ברורה באופן שבו מתנהלים
"משברי-סלדון" התקופתיים, שמייצגים התנגשות של כוחות חברתיים שתוצאתה
ידועה מראש, עם קצת מס שפתיים לסטטיסטיקה.
אסימוב הוא איש מדעי הטבע, והפסיכוהיסטוריה מתמקדת בכוחות חברתיים
(כמו כלכלה) פחות מהמטריאליזם הדיאלקטי: או, ליתר דיוק, מתייחסת אליהם לא כעומדים
בבסיס התיאוריה אלא כמשתנים נוספים הקיימים בה. בבסיס העניין, מדובר בפיזיקה סטטיסטית
שפועלת על אנשים במקום על מולקולות. בלב העניין נמצא חוק המספרים הגדולים: כפי שבייתה דארל מתארת את הפסיכוהיסטוריה
בתחילת החלק השני של "מוסד וקיסרות", "חוקי ההיסטוריה מוחלטים
באותה מידה כמו חוקי הפיזיקה, ואם הסיכויים לטעות גבוהים יותר, הרי זה רק בגלל
שההיסטוריה עוסקת בפחות אנשים משהפיזיקה עוסקת באטומים, כך שהמשתנים
האינדיבידואליים משפיעים יותר" [תרגום שלי].
המודל הזה לא מתיישב טוב במיוחד עם התפיסה ההיסטורית המסורתית יותר,
זו שרואה חשיבות במעשי יחידים כמשפיעים אפשריים על מהלך האירועים ההיסטורי. נקפוץ
שניה לספר מד"ב אחר לגמרי: "מלבד הכלב" של קוני ויליס. אחת מעלילות
המשנה של הספר כוללת ויכוח מתמשך בין שני פרופסורים ויקטוריאניים, אוברפורס ופדיק,
בנוגע לכוחות המניעים את ההיסטוריה. אוברפורס, מעין דרוויניסט חברתי או
פרוטו-מרקסיסט מוקדם, טוען כי בעידן המודרני יש לחקור את ההיסטוריה כמו שחוקרים את
הגיאולוגיה: מדע טבעי המבוסס על תהליכים ארוכי-טווח שלגורמים יחידניים אין השפעה
עליהם. פדיק, לעומתו, רואה את ההיסטוריה כתלויה באופיים ובהחלטותיהם של האישים
המניעים אותה: ללא נחישותו של קיסר, למשל, או החולשה של המלך ג'ון, מהלך ההיסטוריה
היה משתנה לחלוטין. כמאמר
השיר בגלל מסמר נפלה פרסה, בגלל פרסה נפלה סוסה, בגלל סוסה נפל רוכב, בגלל רוכב
נפל הקרב, בגלל הקרב נפלה העיר – הכל בגלל מסמר זעיר.
אסימוב לא נותן יותר מדי מקום לסוגיה הזו, ולמעשה מגלם אותה בדמות אחת
בלבד – הפרד. אך מאחר שבאסימוב מדובר, הפרד לא יכול להיות סתם אינדיבידואל
שלפעולותיו יש השפעה לא פרופורציונלית: הוא מוטאנט, טלפת עם יכולת שליטה ברגשות,
שיכול לפיכך לשבש לחלוטין את פעולתם "הטבעית" של חוקי ההיסטוריה על ידי
הטיית התגובות הנורמליות של אוכלוסיות שלמות כך שיתאימו לאינטרס האישי שלו. הפרד
הוא פריק, תאונה גנטית שהפסיכוהיסטוריה הסטטיסטית מטבעה לא יכלה לחזות. אף אדם
רגיל לא יכול להשפיע על מהלך ההיסטוריה בדומה לו.
מה ההשלכות של המצב הזה מבחינת האדם הסביר ביקום של המוסד? הפרד מפחיד
מאוד – ואינטואיטיבית, רע מאוד – משום שהיכולת שלו כרוכה בשלילה של רצון חופשי
מהקורבנות; גרוע מכך, הקורבנות יודעים שרצונם החופשי נשלל, אבל נשלטים ברמה כל-כך
עמוקה עד שלא אכפת להם. הפרד רוצה שתרגיש משהו, ואתה מרגיש אותו, בניגוד לכל
היגיון או בחירה.
אבל מה המשמעות של היגיון ובחירה ברמת המאקרו, בעולם שבו מהלך
העניינים קבוע מראש בכל מקרה? ההיסטוריה מוכוונת-הפסיכוהיסטוריה (שוב, בדומה
למטריאליזם הדיאלקטי המוכר מעולמנו) היא גרסה מינורית ודי עגומה של "הכל צפוי
והרשות נתונה": ליחידים בגלקסיה יש אפשרות לפעול כרצונם, אבל הפעולה שלהם לא
תשנה דבר במהלך הכללי של ההיסטוריה. וכאן צץ הקושי הרגיל שנוצר כשדנים באמרה הישנה
הזו: בעולם שבו זה המצב, האם ניתן בכלל לדבר על רצון חופשי? אם הפעולות
שלך הן חלק מסדר דטרמיניסטי, אם מישהו (ואפילו לא אלוהים!) כבר יודע מה תעשה, האם
יש משמעות לבחירה? ובעולם כזה, עד כמה ניתן להגיד שהפרד באמת מסוגל לשלול רצון
חופשי שהיה אשליה מלכתחילה?
חשוב לזכור גם שהפרד אינו היחיד שמשתמש במניפולציות טלפתיות. המוסד
האחר, תוכנית הגיבוי של סלדון הממונה על שימור המהלך של תוכנית-סלדון גם בפני
משברים בלתי צפויים, פועל בטכניקות דומות על מנת לקדם את מטרותיו. ההבדל הוא
שהמוסד האחר פועל לטובת הכלל, בעוד הפרד פועל לטובתו האישית, מתוך תאוות כוח.
המוסד האחר הם כוח הטוב בסיפור, בעוד הפרד הוא ללא ספק נבל (גם אם נבל שמעורר אהדה
מסוימת בשל הביוגרפיה שלו).
אבל מה קורה כאשר אחרים מחליטים שהשיטות של המוסד האחר פחות לטעמם? זהו
בדיוק המקרה המתואר בחלקו השני של "המוסד האחר", החלק האחרון של הטרילוגיה.
כמה אישים בולטים במוסד הראשון מחליטים שהשליטה מאחורי הקלעים של המוסד האחר בהם,
שליטה שנחשפה בעקבות פעולותיו של המוסד האחר נגד הפרד, לא מתאימה להם. הם מחליטים
לנסות לאתר את המוסד האחר ולעקור אותו מהשורש. הם מפתחים שיטה לזיהוי דפוסי גלי
מוח ש"טופלו" על ידי המוסד האחר, ואפילו אמצעי טכנולוגי שמאפשר להם
לזהות ולנטרל את סוכניו. אך הכל לשווא; המוסד האחר (כמובן!) חזה את ההתפתחות הזו
ופעל מראש כדי לחתור תחתיה ואף להשתמש בה לצרכיו. לאנשי המוסד הראשון מעולם לא היה
סיכוי: בסוף הטרילוגיה הם חזרה על המסלול, בדיוק היכן שהמוסד האחר (ותוכנית-סלדון
כפי שהיא נשמרת על ידיו) רוצים אותם.
מה יכול היה הסיכוי היחיד של המוסד הראשון מול המוסד האחר? זה יכול
היה להיות, כמובן, אך ורק הפרד. הפרד הוא האדם היחיד בגלקסיה שכוחותיו מעניקים לו
רצון חופשי אינהרנטי אל מול תוכנית-סלדון ומהלך ההיסטוריה הבלתי נמנע. יותר מכך:
הוא לא רק בעל רצון חופשי, הוא גם סוכן שלו, נציג יחיד של הפרשנות האישית של
ההיסטוריה בעולם דיאלקטי. התפקיד הזה מוכח בתבוסה הראשונה שהוא סופג: הרצח של
אבלינג מיס על-ידי בייתה דארל, רצח שמונע ממנו ברגע האחרון לגלות את מיקומו של המוסד
האחר ולהנחית עליו מכת מחץ. בייתה דארל מצילה את תוכנית סלדון במכה אחת, באמצעות בחירה
של רגע – אותה בחירה בדיוק שבמסגרת תוכנית סלדון אין לה מקום. העובדה
ש"פעולותיה של אישה גדולה", כפי שמנסחת זאת נכדתה שנים לאחר מכן, שינו
את מהלך ההיסטוריה באופן קיצוני תיתכן רק משום שהפעולה הזו התרחשה כחלק מהסיבתיות האישית
של הפרד. פעולותיו של הפרד משנות את מהלך ההיסטוריה, וכך כל פעולה פרטנית שמשפיעה
עליו היא בעלת פוטנציאל לעשות זאת גם היא. לאישיות, ליחיד, יש לפתע כוח שלא היה
להם מעולם.
ניתן לטעון שבהיותו האדם החופשי-באמת היחיד בגלקסיה, לפרד יש
לגיטימציה מוסרית לשלוט באחרים, מאחר והוא לוקח מהם לכאורה משהו שלא היה להם בכל
מקרה. זו טענה די בעייתית, מאחר וברמת המיקרו מה שמתרחש בכל זאת מכוער למדי (גם אם
לא מאוד שונה מהפעולות של המוסד האחר, רק בוטה יותר – בשביל אסימוב המטרה מקדשת את
האמצעים). אפשר לומר שיתרונו המוסרי של הפרד לא נמצא בפעולות שהוא עצמו מבצע, אלא
באלה שהוא מאפשר – כמו לוציפר במחשבה הנוצרית, המרד שלו בסדר המוכתב של העולם מאפשר
עליונות מוסרית למתקוממים נגדו. אחרי הכל, אין שום משמעות לבחירה בטוב כאשר הטוב
נכפה עליך מלמעלה; אפילו אסימוב, חובב גדול של כפיית סדר מלמעלה, כנראה הבין זאת
בחוש דרמטי כזה או אחר.
כל זה, כמובן, לא לגמרי מדויק: בעולם של המוסד קיים לפחות אינדיבידואל
אחד נוסף שנודעה לו השפעה מרעישה על מהלך ההיסטוריה, ואפילו ללא כוחות מוטנטיים.
זהו, כמובן, הארי סלדון עצמו. בלי סלדון אין פסיכוהיסטוריה, אין תוכנית סלדון ואין
את שני המוסדות. סלדון נחוץ בשביל להמשיג ולנסח את הכללים שההיסטוריה פועלת לפיהם,
ובשביל לייצר את התוכנית; הוא, למעשה, יצר את העולם שהטרילוגיה מתרחשת בתוכו.
למה זה הופך את סלדון? בעוד הפרד, כמו שכבר אמרנו, משול ללוציפר המורד
בסדר של העולם בשם שאפתנות ואינטרס אנוכי – סלדון הוא יוצר הסדר. במילים אחרות,
סלדון הוא הוא האלוהים של יקום המוסד (עם קצת דמיון משפחתי לקרל מרקס). אסימוב, שהסיפורים
שלו העוסקים ישירות בנושאים דתיים מפגינים תפיסה פשטנית למדי, כנראה לא התכוון
לכך, אבל בטרילוגיית המוסד הוא יצר וריאציה משלו על סיפור ישן: סיפורו של הסדר הטוב
והמורד הפרומתאי היוצא נגדו.
[1] באופן אירוני, בהקדמה שלו
ל-"בארץ הרובוטים" אסימוב מצליח לפספס לגמרי את הסאבטקסט הגלוי למדי על
מלחמת המעמדות ב-R.U.R. לקארל צ'אפק ומתמקד בתלונות על קלישאת הרובוט
שקם על יוצרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה