בואו נסכם רגע את העניין הזה בנוגע לאמבר

עובדה ידועה ברבים היא שהחמישייה הראשונה של אמבר טובה יותר החמישייה השנייה של אמבר. לא מעטים, ואני ביניהם, יסרבו להתייחס בכלל לחמישייה השנייה כחלק מהקאנון האמברי. מאחר ואנשים שאוהדים גם את השנייה שמעו ממני שהם טיפשים וטועים, מה שפוגע במידה מסוימת בתדמית שלי במסיבות, קרוב לוודאי שלא יזיק לפרוש את נימוקיי באופן מעט יותר מסודר, מה שיאפשר לטועים להכיר לפחות במשוגותיהם.

נתחיל מהנפשות הפועלות. נסיכי אמבר ונסיכותיה, כזכור, הן הפרסונות עליהן מבוסס בצורה זו או אחרת היקום כולו. הם מוכרים וגדולים מהחיים בו זמנית: החל מהצבעים המזוהים איתם ועד הופעתם על חפיסה של קלפי טארוט, משפחת המלוכה האמברית (רנדום הנוכל, פיונה הקוסמת, ג'וליאן הצייד וכו' וכו') מורכבת מארכיטיפים. קורווין גיבורנו, בשל היעדרותו הממושכת מאמבר ומעצמו, הוא אפילו לא ארכיטיפ אחד אלא שניים: הנסיך גיבור הפנטזיה האפית שנולד להיות, ובמקביל, בדו-קיום לא שקט לעתים, גיבור קשוח של עלילת נואר. לכן קורווין הוא הכל ביחד: רומנטי וציני, אבירי וטרגי, נסיך יהיר וחייל נטול יומרות. המתח בין שני האספקטים רבי העוצמה הללו מטלטל אותו בין הקרבה אדישה של צבאות שלמים עבור אינטרס קטנוני, לידידויות עמוקות עם הפחותים באנשי הצללים. זהו המנוע שמשגר אותו לאורך הקשת העלילתית המרכזית של החמישייה (שנגיע אליה בהמשך). אבל השילוב הזה הוא גם מה שהופך את דמותו למקסימה כל-כך, שגרם לי להתאהב בו במבט ראשון כשקראתי את "תשעה נסיכים לאמבר" לפני הרבה הרבה שנים. קורווין, תגידו עליו מה שתגידו, גדול מהחיים.

מרלין, לעומתו, הוא… לא. הוא הרבה יותר חזק מאביו מבחינה מאגית, ומגיע מנקודת פתיחה טובה; אבל מבחינת אישיות, מרלין פשוט לא מצליח להגיע לקרסוליו של קודמו. הוא לא איקוני; למעשה, הוא די מעצבן, ילד יהיר ועשיר שכל היקום לרגליו, שנוטה להתקפי רחמים עצמיים ואין בו לא את העורמה, לא את העצב ולא את הכוח הפנימי של קורווין. הדבר נכון גם לדמויות המשנה: לוק או ג'וליה או נסיכי התוהו למיניהם לא עומדים בסטנדרט של החמישייה הראשונה מבחינת זכירות ואופי (אם כי הערכתי את שובו של ביל רות).

מכאן אנחנו עוברים לפגם הגדול השני של החמישייה השנייה: האופן בו היא חירבה את הקוסמולוגיה של קודמתה, לעתים בסתירה ישירה לעקרונות שנקבעו במפורש בחמישייה הראשונה. השנייה מציגה קונספטים איומים כמו הלוגרוס, שנמצא שם כדי ליצור סימטריה עקרה בין התוהו ואמבר על חשבון סיפור המרד נגד האנטרופיה שהציעו הספרים המקוריים. מה שהיה בחמישייה הראשונה מיתוס של יצירת יש מאין, של בריאת דבר-מה חדש שמעולם לא היה קודם (ומתוכו, המגוון האינסופי והמרהיב של הצללים) במקום בו הייתה קודם רק אנטרופיה אחידה - הוקרב לטובת סיפור על מישהו שהחליט לפתוח דוכן שווארמה מתחרה בצד השני של היקום. הדימוי נשמע טיפשי, אבל זה באמת שינוי טיפשי; מהפכה קיומית מוחלטת הפכה במחי החלטה עלילתית חלשה אחת לדיכוטומיה סתמית בין שני מחנות שאינם כה שונים זה מזה. אם לתוהו יש תבנית משלו (גם אם כזו ש"משתנה כל הזמן", מה שזה לא אומר), מה ההבדל המהותי בינו לאמבר, מלבד ברמה הקוסמטית? על מה הצדדים נלחמו, למה אוברון וקורווין היו מוכנים לעשות הכל ולבד שהיקום לא ישוב לתוהו?

השינוי במבנה העולם מביא גם לתהייה אחרת, פחות אסתטית ויותר מעשית. אם כל אצולת התוהו, שלא לדבר על כל שמגג חצי-מאומן מהצללים מסוג לעבור בין הצללים - אז מה קרה בחמישייה הראשונה? למה הדרך השחורה הייתה נחוצה? למה צריך היה לסדוק את כל מבנה המציאות כדי לתת לתוהו אפשרות להתקדם? מה כל-כך מיוחד במשפחת המלוכה של אמבר, בעצם, אם הקשר המשפחתי שלהם לתבנית הוא משהו שכל אחד יכול?

הבעיות במבנה הפנימי של העולם מביאות אותנו לבעיות בשלד החיצוני של העלילה. אני בטוחה שאפילו חובבי החמישייה השנייה יסכימו שהיא די בלגן - תככים ומזימות מכל עבר, דמויות משנות מוטיבציה כל ספר וחצי, לא ברור מי מתמרן את מי ולמה. בתוך כל המרק הזה יש קטעים מבריקים ומשעשעים, אבל הם מסרבים להתגבש למשהו קוהרנטי. החמישייה הראשונה, שאינה חפה לפרקים גם היא מעודף מזימות מבלבל, שומרת בכל זאת על מבנה שכבתי שיטתי למדי - כמו ההליכה בצללים לעבר אמבר, או כמו המעבר מאמבר העיר לאמבר האמיתית, כל ספר מקלף עוד שכבה בדרך למציאות האולטימטיבית של המתרחש. בהתחלה זה סיפור מלחמתו של קורווין באריק; לאחר מכן נכנס התוהו, מתגלה הבוגד בין הנסיכים ובסופו של דבר נחשפת התכנית של אוברון ומה שבא בעקבותיה. המהלך הזה נושא אתו את מה שהחמישייה השנייה נכשלת ליצור - ההתקדמות הרגשית של הסיפור.

זו נשמעת כמו קלישאה איומה, אבל "אמבר", בסופו של דבר, היא סיפור על אהבה. קורווין מתחיל את הסדרה כשהוא שונא כמעט את כל בני משפחתו וחושד בכולם, ומשתוקק לשלוט באמבר מתוך גאווה. אלה שאריות מהעצמי הקודם הביירוני שלו, העצמי שאחיו שנאו כל-כך. אבל ככל שהסדרה מתקדמת, וקורווין נאלץ לשתף פעולה עם אחיו ואחיותיו, הוא הולך ומבין שפני הדברים השתנו, שהוא טעה בהם (טוב, ברובם) כל הזמן, וליתר דיוק, שהוא עצמו השתנה.

בתחילה הסדרה קורווין מצוי בסכסוך מתמשך עם רוב קרוביו, סכסוך שחלקו הגדול נובע מסיבות קטנוניות (הפסד במשחק, מסמר בסוליה) אך מתגלגל לממדים קטסטרופליים לכל המעורבים ולסביבתם. הוא מסיים את הסדרה לאחר שהבין כמה טעה בהערכות הראשוניות של קרוביו: הוא מגלה את הנאמנות של רנדום, האומץ של קיין, תחושת החובה של אריק ולבו האציל של ג'וליאן. אפילו אוברון, שאין ספק שלא היה חף מאשמת הכאוס המשפחתי והאסון הקוסמי שכמעט נגרם בשל כך, נגלה לו כפי שלא הכיר אותו קודם, וזוכה לבסוף בהבנתו וגם בסליחתו. המשפחה המסוכסכת מסיימת את הסדרה מנצחת ומאוחדת, תחת מלך חדש (שגם הוא, בסיפורו הנפרד, גילה מה כוחה של אהבה, במקרה שלו אהבה רומנטית).

מבחינתו של קורווין, האהבה למשפחה משולבת באופן טבעי באחת כללית יותר. השנים שבילה בעולם הצללים שלנו ריככו את השחצנות הטבעית שלו; יותר מכך, הוא למד לאהוב את מה שהתייחס אליו קודם בביטול, כמגרש משחקים לגחמותיו המלכותיות (הצללים) או כרכוש שמגיע לו בדין (אמבר). את תחושת הבעלות החליפה תחושת אחריות; והוא מבין שאין לו רצון אמיתי להיות מלך אמבר, אבל יש לו כל רצון שבעולם להגן עליה.

בדרכו אל התוהו, בספר האחרון, קורווין נאלץ להתמודד עם הצקותיו של עורב פילוסופי שמנסה לשכנע אותו שמאמציו להציל את היקום נועדו לכשלון, ולכן עדיף לו לוותר ולהניח לתוהו לבלוע אותו. קו המחשבה הזה יכול היה, אולי, לאתגר את מי שמעוניין רק בשלטון על היקום (ויש מקום לתהות האם משהו דומה שכנע את ברנד, שאפילו תאוות השלטון לא סיפקה אותו וניסה להרוס הכל ולבנות אותו מחדש בדמותו ובצלמו); אבל בשלב הזה, קורווין כבר עונה בקלות. אז מה אם בסופו של דבר התוהו יבלע הכל? בינתיים יש עולם לראות, מגוון שניתן ליהנות ממנו, ללמוד ממנו ולגדול בתוכו; הצללים מכילים אינסוף אפשרויות, יופי אינסופי. וזה הדבר עבורו קורווין מוכן להילחם סוף-סוף, ובשמו הוא יוצר תבנית חדשה, בדמותו ובצלמו: אך לא מתוך מחשבה על עצמו וכוחו, על יקום שיהיה לו לצעצוע אפילו יותר מהיקום הקיים, כמו ברנד. קורווין חושב על פריז ביום אביב מסוים. זה רק רסיס קטנטן אחד מהקליידוסקופ חסר הגבולות של הצללים,אבל רסיס שהוא, קורווין, אהב; ועל הרסיס הזה הוא מכונן יקום שלם, חדש, כמו סבו לפניו שמצא נקודה של ייחוד בתוך האינסוף של התוהו.