The Depressed Person - כמה הערות

בסיפורהזה נתקלתי כתופעת לוואי של העיסוק העיתונו-אינטרנטי המוגבר בדיוויד פוסטר וולאס. לא שמעתי על וולאס מימיי עד לפני שנה בערך, כאשר יצא לאור ספר כלשהו שלו בעברית שנראה שדובר בכל מקום. בעקבות כך קראתי קצת ממנו, וקיבלתי את הרושם שמדובר בעיתונאי מצוין וסופר בינוני למדי.

הסיפור הזה, שהגעתי אליו לא מזמן בשיטוטי אינטרנט כאלה ואחרים, דווקא עולה על יתר הדברים שלו שקראתי. למתעצלים לקרוא, מדובר בכרוניקה לא כרונולוגית קצרה של השגרה היומיומית של אישה מדוכאת, או ליתר דיוק של תהליך ההיזון החוזר האינסופי שבו היא לכודה, של תיעוב עצמי וניסיון להישען על אחרות (פסיכולוגית, חברות מהעבר) רק כדי שאותה תלותיות עצמה תגרום לתיעוב עצמי נוסף וכן הלאה. המצב הזה כנראה מוכר לכל מי שהתנסתה ברמה כלשהי של דיכאון, והסיפור מדקדק יפה בפרטים. הפגם הרציני היחיד בו הוא הסיום שלו, שמקבל לפתע טון שטחי מביך לגמרי ומדרדר אותו מתיאור מצב מוצלח לסיפור "הנה מסר! קולטים? קולטים?!" נוסח סדנת כתיבה בתיכון.

ברור לנו לחלוטין, אם כך, שהמדוכאת (בעברית נדמה לי שהיא תורגמה כ'הנפש הדכאונית': ארוך מדי) מרוכזת בעצמה לגמרי, ושהכאב שהיא חשה בא על חשבון כל יכולת לאמפתיה כלפי אנשים אחרים (הפסיכולוגית, החברה החולה בסרטן); וולאס התחשב בנו ודאג ששום דבר מזה לא יישאר ברמת הסאבטקסט. האלמנט המעניין, והמרומז יותר, נמצא בסביבה של המדוכאת – נדבך נוסף בחוסר היכולת לצאת מהפרקטל שלה.

ההיגיון המנחה את חייה של הדכאונית הוא פסיכולוגי. מצבה מוסבר לה באמצעות טראומת עבר, היחסים הקלוקלים בין הוריה; העיסוק שלה בפרטי הטראומה הזו כמעט בלתי פוסק. הז'רגון הפסיכולוגיסטי הזוועתי והדוחה בו כתובים חלקים גדולים מהסיפור ( ,Nurturing ,Support System מגוון הטיות של emotional ועוד ועוד), מלאכותי ומנוכר כפי שהוא, מסמן את גבולות עולמה המושגי.

הדכאונית מנסה להיעזר בסביבתה כדי לשבור את עצמה מתוך הדיכאון; היא מחפשת כל דרך מוצא אפשרית, מאוזן קשבת של ידידות סבלניות דרך פסיכותרפיה ועד סדנאות ילד-פנימי תמוהות. כל אלה מנסים לעזור לה, בדרכם; אבל האופן שבו הם עושים זאת, על-ידי הנחיית הדכאונית באופן חוזר  ונשנה להתמקד בעצמה, ברגשותיה, בטראומה שלה, הוא עצמו עוד שלב בלולאת ההיזון החוזר שמשקעת אותה בתוך עצמה, שם לא מחכה לה שום דבר מלבד עוד דכאון. היא אנוכית, מניפולטיבית ולא מסוגלת להזדהות עם אנשים אחרים (והמודעות לכך, שגורמת לה לתעב את עצמה עוד יותר, רק מחמירה את הבעיה); אבל הגורם לכך אינו רק היותה אדם פגום (כנראה באופן חסר תקנה – לפי התיאורים הקצרים של הוריה, יתכן שמעולם לא היה לה סיכוי), אלא 'מערכת תמיכה' שמתפקדת לפי עקרונות שבורים.

הפסיכולוגית עצמה, הנציגה הרשמית של המקצוע בחיי הגיבורה, מתאבדת אי-שם לקראת חצי הסיפור. התפנית הזו משרתת כמובן כעוד עקיצה בכיוון המדוכאת, שהנרקיסיזם שלה כה עמוק ובלתי נסבל שאפילו הפסיכולוגית כבר לא עומדת בו; אבל מעבר לכך, היא מסמנת גם כישלון נוסף, קריטי, של המערכת שהפסיכולוגית הייתה המייצגת שלה, וכנראה גם תקועה בתוכה ללא מוצא.

באופן עגמומי למדי, נראה שפורמט הסיפור עצמו סובל מאותה מודעות עצמית מופרזת וכובלת כמו הגיבורה שלו; לדוגמה, האבחנה בנוגע לצורות דמויות-הכלוב שיוצרות אצבעותיה של הפסיכולוגית, שמלווה מיד אחר-כך בהערה בנוגע להיותו של הדימוי מובן-מאליו ושחוק מדי. יחד עם החזרתיות מעוררת הבחילה (במכוון) שלו, הסיפור נבנה באופן אפקטיבי למדי כעוד נדבך ברקורסיה הנפשית והמושגית גם יחד של הדיכאון. באיזשהו שלב התחלתי לתהות האם מדובר רק בכלי אמנותי או שהסיפור עצמו, המודע לעצמו כל-כך, מכיר בכלל בקיומו של עולם מחוץ למערכת הסגורה והמזינה את עצמה שהוא מתאר.

מה הדרך החוצה? ניתן לנחש (במקרים מסוימים לנחש מתוך ניסיון חיים) שהדרך החוצה מהדיכאון לא נמצאת בתוך הדכאונית. הפסיכולוגיה, ששולחת אותה לחפור בעצמה ולמצוא את שורשי הבעיה, שולחת אותה שנים בכיוון הלא נכון. הדכאונית רוצה, יותר מכל דבר, קשר אנושי אמיתי, אמפתיה וחמלה; אבל חוסר היכולת שלה לחשוב על קשר כזה במונחים שלא סובבים סביבה לא מאפשר אותו, והקשרים הקלושים והעקומים שלה עם יתר העולם בוגדים בה בכך שהם מטפחים את חוסר היכולת הזו לממדים סופניים. הפיתרון הוא באופק חיצוני; בפרספקטיבה; בתפיסה של רעיונות או אידיאלים שנמצאים מחוץ לפופיק שלך, בעניין כן בעולם ובנגזרותיו; בהיפטרות מ'מערכת התמיכה' לטובת חברוּת סתם. מבחינה זו, אני חושבת שלרובנו עוד יש תקווה.