אף אחד לא מחכה לישראלים הנהדרים

טוב, לא שמתי פה שום דבר כבר מלא זמן כי אני נורא עסוקה בלימודים, וגם משכנעת את עצמי שוב שאני חסרת ערך ואין לי שום דבר מעניין להגיד - שני גורמים ששיש ביניהם מתאם ברור, אם כי אני לא בטוחה מה הסיבתיות. בכל מקרה, למרות שזה לא מדעי מצדי, אמרתי שנעלה כאן משהו בתקווה שזה מה שישבור את המחסום.

דניאל, המרצה בימים אלה תקופת לימודים בסמינר הקיבוצים, ביקש ממני לכתוב מה מפריע לי בכל הרעיון של חינוך ערכי, שהוא סובל ממנו כרגע בלימודי ההוראה ואני סבלתי ממנו בעבר כתלמידה. התוצאה להלן, בשינויים קלים. אני מתנצלת על חוט המחשבה המבולבל מעט - הוא כנראה נבע מעצבים.

נפתח באנקדוטה. אני לא יודעת לומר מה בדיוק המסר שלה; חיפוש מסרים הוא סימפטום של התופעה שאני מתכוונת להכפיש כאן, ולכן לא מתאים בקונטקסט זה. הבה נניח לה להשרות אווירה.

כשהייתי בכיתה י"א החליטו להנהיג בבית הספר שלי תלבושת אחידה. לא מדובר כמובן במכנסי חאקי וחולצת תכלת, אלא בתלבושת אחידה ישראלית ממוצעת של שנות האלפיים: חולצות וטרנינגים במגוון צבעים מעוטרים בסמל בית הספר. בתגובה, ביקשו ממני ומתלמידה נוספת לכתוב טורים בעניין עבור העיתון השכבתי על תקן נקודות מבט שונות.

הטור שכתבה הבחורה השנייה התנגד בתקיפות לרעיון התלבושת האחידה. זה ממסדי, זה ממשטר, זו הגבלת חופש הביטוי של התלמידים בשם אידיאל של אחידות. אותה בחורה, שלמדה במגמת אומנות, הכינה גם פוסטר להמחשת העניין, שורה של תלמידים-חיילים חסרי פנים ולבושי תלבושת אחידה מצדיעים; הפוסטר היה תלוי בין יתר יצירותיהם של תלמידי המגמה באחד החללים המרכזיים של בית הספר.

הטור שלי, לעומת זאת, היה בטון מתון יותר. הוא ציין שלא מדובר בשינוי קיצוני כל-כך, שאלה סה"כ חולצות ושלא מדובר בקוד לבוש מחמיר במיוחד. סיימתי בשורה "אם בית הספר רוצה לדכא את היצירתיות שלי, הוא צריך להתחיל לחפש דרכים טובות יותר".

אחד המורים, ששימש גם כמעין עורך של העיתון, חתך את השורה האחרונה.

אוקיי?

טוב.

בית הספר שלמדתי בו נחשב איכותי בדי הרבה מדדים מקובלים: אחוז הזכאים לבגרויות היה גבוה מאוד, אחוז המתגייסים גם, ותוכניות מעורבות ועשייה חברתית למכביר, בשיתוף פעולה ותמיכה של תנועת הנוער המקומית הדומיננטית מאוד. עשינו מסעות בחברה הישראלית, הוזנו בהגשמה ובאקטיביזם, בסובלנות ובדמוקרטיה. דיונים ערכיים היו נשמת אפו של כל שיעור חינוך. 

בקיצור, בית ספר מלח הארץ, בלי צחוק. אבל אני, כפי שבוודאי הבנתם מהסיפור הקטן לעיל, לא בדיוק הרגשתי בבית בתוך כל העשייה הזו; למען האמת הייתי די מנותקת, וכמובן שבסיום התיכון הלכתי ישר לצבא ולא לשנת שירות, כפי שעשו כ-50% מהשכבה שלי. אז מה הייתה הבעיה שלי, מלבד כל הבעיות הרגילות?

בין המאפיינים הראויים ביותר לציון שהבחנתי בהם בשנותיי במוסד החינוכי הלז (ובתנועת הנוער שלא הייתי חברה בה) היה מחסור אקוטי בחוש הומור. אם נעמיק ונרד לשורש הבעיה הזו, נגלה את מה שהפליא לנסח רבנו אקו: חוסר הומור, יותר משהוא מאפיין טמטום פשוט, מצביע על אי-יכולת להכיל מורכבות. כשאתה צוחק על משהו, אתה לא אוהב אותו וגם לא שונא אותו, לא בעדו ולא נגדו. אדם עושה משהו לא בסדר, ובמקום להוקיע אותו כמו שצריך, אנחנו צוחקים. אדם שהוא כן בסדר מועד ונופל על הפרצוף, ובמקום לזעוק את זעקתו ולבקש לתקן אנחנו צוחקים. הומור הוא, בהרבה מובנים, א-מוסרי, וככזה האנשים הטובים (והם היו טובים. אני לא מאשימה אף אחד בצביעות כאן) שהקיפו אותי לא ידעו בכלל איך להתחיל לאכול אותו. 

הצד השני של המטבע הוא מין נטייה מוזרה לפרש את המציאות כמו שמקובלים מפרשים את התורה: הנחת היסוד היא ששום דבר שקורה לא קורה סתם. לא שהכל מכוון מראש, כמובן, אלא שכל תופעה במציאות ניתנת לפירוש באופן כזה שניתן ללמוד ממנה משהו ברמה ה - כן, שוב - ערכית. איזה סרט יפה ראינו בכיתה, נכון? מה אתם חושבים שהמסר שלו? הסיפרו הזה - מה אתן מרגישות שלקחתן ממנו? מה אפשר ללמוד מהתקרית הזו, מהאמירה הזו, מהאירוע ההוא? איזה לקח אנחנו לומדים מהשואה?

על פניו, הנזק העיקרי של הרגל רע זה הוא בפגיעה החמורה שלו ביכולת השיפוט האסתטי. שיפוט של מדיה שנעשה על סמך כמה היא 'נכונה' או 'חשובה' במקום על סמך קריטריונים של איכות מוביל לא פעם להאדרה של זבל מוחלט שאומר את מה שאנחנו רוצים שהוא יגיד. אבל בעוד אסתטיקה היא ערך בפני עצמו לטעמי, הפגיעה הזו היא רק בבואה של נזק עמוק יותר. 

כאשר העולם מלווה ברצועת פרשנות דידקטית מתמדת, כל דבר הוא פתח ל'דיון ובירור' שיעוגנו במערכת הרעיונית שבאנו איתה מלכתחילה, ושתקבל חיזוק נוסף בעקבות המסקנות הבלתי-נמנעות. קטע מעגלי שכזה, שתוצר הביניים העיקרי שלו הוא הרגשה 'משמעותית'. אבל ההרגשה הזו מושגת בלי שלמדנו, בעצם, שום דבר חדש: באנו, הסתכלנו, אשררנו. ואם המסר לא היה שם, או לא היה מתאים? אז החומר בעייתי או ראוי להתעלמות. שום דבר שלא הגענו איתו כבר מהבית לא יכול להיות מעובד או מובן. 

המציאות, באופן מעצבן, נוטה להיות א-מוסרית לפחות כמו ההומור. היא גם מורכבת ומבלבלת ומכילה המון פרטים קטנים, שיכולים לסתור לגמרי את מה שחשבת שנראה ברור עד לפני רגע. אבל היא מה שיש לנו, וברגע שאתה מתנתק ממנה לטובת המחוזות הנעלים של אי-היכולת-להפריך, ברגע שהאמפירי נזרק מהחלון לטובת האידיאלי – צעד קל, גם מבחינת המאמץ האינטלקטואלי וגם מבחינת האינטואיציה לגבי מה שטוב ונכון – אין לנו כלום מלבד עולם המראות שבתוך ראשינו. בשלב כלשהו, שמניסיוני הוא כמעט בלתי נמנע כאשר מושם דגש חזק מדי על על ה'מה' במקום על ה'איך', המציאות היא כבר פשוט לא פקטור. גרוע מכך - היא ניסיון נבזי לטשטש את האמת בתוך מסך עשן של עובדות. מהנקודה הזו והלאה, הכל מתעקם באופן חסר תקנה, וכל יכולת להתמודד עם סוגיות אמיתיות אובדת. 

ביליתי שנים בלהתקומם נגד כל זה ולא להבין נגד מה בעצם אני מתקוממת. המילים היו נכונות, המטרות היו טובות, אבל משהו הריח לי רע. יצא לי לתהות, מדי פעם, האם יכול להיות שאני באמת סתם סוציומטית: למה אני לא מסוגלת לסבול אנשים שעל פניו מקדמים דברים שאני מסכימה איתם? אומרים שאין שמחה כהתרת הספקות, וכשהספק הזה הותר הבנתי סוף-סוף שאותה שמחה הייתה הבעיה כל הזמן. היום, לכל הפחות, אני כבר יודעת לזהות בורים ערכיים מלאי כוונות טובות. למנוע את הנזק שהם גורמים, זה כבר סיפור אחר.

הייתי רוצה להפיץ ברבים את הכלל שלפיו אני מנסה לארגן את עולמי הרעיוני היום – הכלל "כל עוד זה כואב, את עושה משהו נכון"; שהסכנה אורבת ברגעים שבהם אנחנו מרגישים בטוחים בדרכנו. כמובן שקשה לי להאמין שגישה כזו יכולה לעבוד בייצור המוני, ובמובן זה יתכן שהמרצים האלה שלך, דניאל, צודקים: אולי עדיף לחנוך לטמבל לפי דרכו ולתכנת אותו לכל הפחות לכיוון כללי חיובי. אבל חלק בי (החלק הטוב שבי, אני מקווה) נגעל מהאפשרות. וזה אולי השיעור הערכי היחיד שאי-פעם למדתי.