ימים
מעיקים אלה, גם מבחינת המצב הבטחוני וגם מבחינת האווירה הכללית בארץ, שולחים רבים
וטובים למחוזות האסקפיזם. לאסקפיזם פנים רבות: סרטים מטופשים, ספרים פנטסטיים ככל
האפשר או לשבת בבסיסים נידחים בבקעה ולתכנן משחקי מחשב (העם איתך, נ'). עבור כותבת
שורות אלה, המפלט מימים אלה של אלימות פיזית וקיטוב פוליטי הוא בין השאר בקריאה על
אלימות פיזית וקיטוב פוליטי מלפני מאה שנה. לכו תבינו.
חביב
הבלוג ג.ק. צ'סטרטון היה סופר פורה מאוד ובעל דעה על כל דבר, אקטואלי או לא. אולי
נכון יותר לומר שעבורו, הכל היה אקטואלי: צ'סטרטון לא התחקה אחרי אירועים אלא אחרי
הלכי רוח, ונטה לזהות יסודות אנושיים נצחיים גם באירועי העבר. הזווית הזו הובילה
אותו לעתים לתובנות מבריקות במידה נדירה, ולעתים לשטויות. הוא התנגד לרוב הרעיונות
הפרוגרסיביים שרווחו במילייה האינטלקטואלי של תקופתו; ממרחק השנים, ההתנגדות שלו
לסופרז'יסטיות או לתורת האבולוציה[1]
נראית נלעגת, בעוד ספר כגון Eugenics and Other Evils נראה כמו קונטרה מוסרית
נדירה (ונשכחת) לאידיאל איום ונורא שזכה אי-אז לתמיכה נלהבת מהצד הפרוגרסיבי של
המפה.
הוא היה
שמרן ואופטימי. הגישה הזו הובילה אותו להאמין שרוב הרעיונות שהתנגד להם נמצאים
במגמת דעיכה, ושמה שנכון ושפוי בעיניו סופו למשול בכיפה. מעל הכל, הוא הכריז בשמחה
ומאוד בטרם עת על מותה של הפסימיות של מפנה המאה – הפסימיות שעמדה בעיניו בשורש
הדקדנטיות, המטריאליזם והאתאיזם. הוא היה בן מובהק של המאה ה-19, שנדמה לעתים
שהחמיץ באופן מהותי את התמורה האדירה שחוללה מלחמת העולם הראשונה בחברה האירופית.
בסופו של דבר, הדבקות שלו בערכים מסורתיים
ובאופטימיות חסרת פשרות לא שרדה את הטלטלות החברתיות והזוועות הבלתי נתפסות של
המחצית הראשונה של המאה ה-20. כמה מהמתחרים הפילוסופיים הטבעיים שלו (קפקא, וולס,
אורוול), שהלמו יותר את רוח הזמנים, נכנסו לפנתיאון האינטלקטואלי בעוד צ'סטרטון
עצמו מופיע כיום בעיקר כחלק מדיון פנים-נוצרי. חבל שכך: לכולם יש נקודות עיוורות,
וצ'סטרטון, על אף העיוורונות הבולטים שלו עצמו, היטיב להצביע על כל מיני כשלים
ובורות שכיום אנו נוטים לשכוח אצל בני
תקופתו המוכרים לנו יותר, ולהציע זווית ראיה שונה ולעתים קרובות מבריקה על מוסכמות
שכיום נראות לנו כמובנות מאליהן.
ולעתים
המצב היה מעט מוזר יותר. ברומן האלגורי המופתי "האיש שהיה יום חמישי",
פרק 6, מגיע הפרוטגוניסט והבלש הסמוי גבריאל סיים למועצה העליונה של האנרכיסטים
האירופים הזוממים להפיל את היבשת לתוהו ובוהו. המועצה נקראת "מועצת
הימים", משום שכל אחד מחבריה קרוי בשם של יום אחר (סיים עצמו מונה זה עתה
ליום חמישי). מנהיג המועצה הוא יום ראשון מעורר האימה, אדם ענק מכל הבחינות, בעל
אינטלקט מסחרר ותוכניות שמידתן גדולה בבירור ממידת אדם. סיים נבעת, אך אז מגיעה
הפסקה הבאה (תרגום שלי וחפוז, סליחה על אי-דיוקים):
"הייתה
מחשבה נוספת אותה לא חשב [סיים] מעולם. לא עלה כלל בדעתו להיכנע רוחנית לאויב.
מודרנים רבים, המורגלים בסגידה חלושה לאינטלקט וכוח, בוודאי היו חשים בערעורה של
נאמנותם תחת לחץ כבד זה של אישיות גדולה. יתכן שהיו מכנים את יום ראשון האדם
העליון. [...] יתכן שהיו מכנים אותו יצור שמעל לאדם, בתוכניותיו הגדולות, הברורות
מכדי לאתרן, בפניו הגדולות, הכנות מכדי להבין אותן. אך זו הייתה שפלות מודרנית
למדרגתה סיים לא יכול היה לשקוע אפילו בקדרות העמוקה שאפפה אותו. כמו כל אדם, הוא
היה פחדן דיו על-מנת לפחד מכוח גדול; אך הוא לא היה פחדן מספיק על-מנת להעריץ
אותו."
לכל מי
שמכיר מעט את מערכת היחסים ביניהם, הפסקה הזו נראית כמו עלבון מושחז המכוון היישר
ליריבו-ידידו הוותיק של צ'סטרטון, המחזאי ומלך ספרי הציטוטים ג'ורג' ברנרד שו. שו
היה בדעותיו בערך ההפך המוחלט מכל מה שייצג צ'סטרטון: הוא היה אתאיסט, סוציאליסט,
צמחוני (אידיאולוגיה שצ'סטרטון נהנה ללעוג לה לא מעט) ותומך במידה כלשהי באאוגניקה.
הוא היה רזה וסגפן כשם שצ'סטרטון היה שמן וחובב זלילה וסביאה; אנקדוטה מפורסמת למדי
טוענת שצ'סטרטון, בראותו פעם את שו, אמר "מי שמסתכל עליך יכול לחשוב שיש רעב
באנגליה"; שו ענה "מי שמסתכל עליך יכול
לחשוב שאתה גרמת לו". השניים התנצחו באופן ידידותי במשך שנים, ושו הוא
דוגמה כה פרוטוטיפית ל"מודרני" שצ'סטרטון תוקף עד שניתן לחשוד שחלק גדול
מההתקפות האלה כוונו אליו ישירות. ראוי לציין שהשניים אכן היו ידידים – צ'סטרטון כתב על שו ספר בו חלק עליו בחריפות ושיבח אותו בחריפות לא פחותה; שו כינה את
את צ'סטרטון "גאון קולוסאלי", וכאשר
נפטר האחרון בטרם עת ב-1936, שו המבוגר ממנו התאבל עליו עמוקות.
הפסקה
לעיל, ספציפית, היא ביקורת חריפה על מה שאפשר אולי לתאר ככישלון המר ביותר של שו:
ההגנה הנחרצת שלו על משטרו של סטלין. שו ביקר בבריה"מ ב-1931, פגש את מנהיג
המפלגה הנערץ, התפעל ממה שראה וחזר לאנגליה כתומך נלהב של גן העדן הפרולטרי. הוא
קרא לפועלים מיומנים להגר לבריה"מ ולמצוא שם עבודה בתנאים שוויוניים; הוא תמך
במאמצי המשטר הנאור לשמר את עצמו באמצעות סילוק אלמנטים חתרניים; הוא פטר שמועות
על רעב וטיהורים, הגן על הפסבדו-גנטיקה הדיאלקטית של ליסנקו ועוד ועוד. התיאור
של יום ראשון מהדהד באופן מדויק את הסנטימנט שלו ואת התלהבותם של אינטלקטואלים מערביים לא
מעטים מאישיותו הדגולה של סטלין, הגנתם על תוכניותיו הגדולות, שבטווח הארוך יתקנו
את החברה גם אם כרגע צריך לשבור כמה ביצים – ואת ההתפעלות מכוח טוטליטרי, שהיא
אולי הכתם הגדול ביותר על פני האינטלקטואלים של המאה ה-20.
כלומר, כל
זה היה נכון אלמלא "יום חמישי" היה נכתב ב-1908, 9 שנים לפני המהפכה
הסובייטית וכאשר סטלין עוד היה חתרן גרוזיני אלמוני. קריאת הקטע הזה מזעזעת – איך
הוא ידע? – אבל התשובה היא, כמובן, שהוא לא ידע. צ'סטרטון, חד עין כרגיל, הכיר
היטב את הלכי הרוח של תקופתו, את "הסגידה הקלושה לאינטלקט ולכוח". כל
מהפכה היא תוצר של התנאים שקדמו לה, ושו ויתר מעריצי הרודנים לא המציאו שום דבר:
רעיונות שוחרי טוב של מהפכנים ורומנטיקנים מתורבתים למדי בסלוני אירופה של המאה
ה-19 התגלגלו ברבות השנים למפלצות המוכרות לנו. העניין הגיוני לגמרי, גם אם עדין
מצמרר מעט לקרוא על הפחד שסיים חש כשהוא מביט לראשונה בפניו של יום ראשון: "פניו
הגדולות של יום ראשון גדלו וגדלו; ופחד אחז בסיים שמא כאשר יהיה קרוב דיו הפנים
יהיו גדולות מכדי להיות אפשריות, והוא יצרח בקול. הוא זכר שכילד סירב להביט במסכתו
של ממנון במזיאון הבריטי, משום שהיה זה פרצוף, ופרצוף גדול כל-כך."
ומה שמכמיר
באמת הוא עד כמה האופי הנבואי נעלם מצ'סטרטון עצמו. הוא מבחינתו (כפי שמציינת
כותרת המשנה של הספר) כתב "סיוט", סיוט שממנו הוא עצמו התעורר זה מכבר.
הפואמה הפותחת את הספר מדברת בבירור על העשורים האחרונים של המאה ה-19, לא על
העתידים לבוא במאה העשרים; צ'סטרטון מדבר על נעוריו בהם המדע הכריז על אין
והאומנות העריצה את הריקבון, על שדים שהסתירו את פני הרקיע אך נפלו באחת, על רוח
נקייה ועל אלוהים והרפובליקה שהצילו את העולם מכל הכוחות הרעים. מדובר פה על תהליך
פסיכולוגי יותר מהיסטורי: הבתים האחרונים הפונים לחברו של צ'סטרטון מדברים על
מציאת המזור והשלווה באמונה ובחיי המשפחה. הגרוע מכל כבר עבר, ניצחנו אותו, ואין
סיבה לא להיות אופטימי.
וצ'סטרטון
אופטימי. יום ראשון, פניה של הפרוטו-טוטליטריות, אינו אלא ידיד; פניו הגדולות
מסתברות בסוף הספר כאלוהיות, לא שטניות (השטניוּת שמורה לדמות אחרת, משנית יחסית,
שיסוד השלילה שבה נובע מכאב יותר מאשר מרוע). הפחד היה לא מבוסס, הרוע אשלייתי.
הסדר נשמר; ואף פרצוף ענק לא הולך, וגם לא מתכוון, כמו בפרק 11, "[לרכב]
בתהלוכת ניצחון ברחובות פריז, או [לשבת] על חורבותיה של קתדרלת סנט פול."
[1] לא תמיד.
ישנו לפחות מקום אחד בכתביו (פרק 6 של "מועדון המקצועות המוזרים") שבו הביקורת
שלו על האבולוציה מתייחסת לכך שגם אם היא נכונה במובן המדעי, ההחלה הטוטאלית שלה
על החברה וכל יתר תחומי הקיום האנושי, החלה שאופיינית דווקא לאינטלקטואלים שאינם
מומחים בתחום והבנתם בו חלקית, היא פסבדו-מדעית ומסוכנת. ההערה הזו הייתה נכונה עד
כאב אז והיא נכונה במידה רבה גם כיום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה