לפחות שתיים מהסדרות החדשות יחסית שאני עוקבת אחריהן בקביעות (לא זו עם מרד הרובוטים) עוסקות בתמה דומה להפתיע. השתיים הן "בוג'אק הורסמן" ו-"אקסית מטורפת", ועל פניו הן לא דומות במיוחד: הראשונה היא סדרה מצוירת על תלאותיו של סוס אנתרופומורפי שהוא גם כוכב טלוויזיה בעברו וחי חיים הוליוודיים ריקניים; השנייה היא מחזמר על רבקה, עורכת דין בודדה ונוירוטית שבהחלטה של רגע עוברת לעיר נידחת בקצה השני של ארה"ב בעקבות פגישה מקרית עם בחור שיצאה איתו במשך חודש כנערה. הטון שונה, הויזואליה שונה, אבל בעומק העניין, שתי הסדרות נעות על אותו ציר מרכזי: שתיהן עוסקות בגיבורים איומים, והמתח העיקרי הוא האם הגיבורים האיומים האלה יצליחו להשתנות.
בוג'אק ורבקה הם אנשים דפוקים, כל אחד בדרכו: הוא שתיין אנוכי שלא מסוגל להתקדם בחייו בגלל חרדה משתקת מכישלון ונזקק באופן אובססיבי לאהבה ואישור שלא מספיקים אף פעם. רבקה היא מקרה רק קצת פחות חמור: היא עורכת דין מוכשרת, אבל סובלת בבירור מבעיות רגשיות שהיא מסרבת להתמודד איתן ומתנהגת בגדול כמתבגרת מרוכזת בעצמה. בוג'אק הורס באופן שיטתי את חיי האנשים הקרובים אליו, מתוך אנוכיות וחוסר יכולת לאמפתיה; הוא יודע שהוא לא בסדר, אבל השנאה העצמית שלו גוזרת עליו גם ריכוז נצחי בעצמו. גם רבקה מתמרנת באופן קבוע (ולעתים מגושם) את הסובבים אותה בשל צורך בלתי נדלה באהבה ובתשומת לב, שהיא לא יודעת לזהות גם כשהיא מוצאת אותם. בוג'אק הוא גברי יותר, ציני יותר ומיואש יותר מרבקה, והסדרה שלו קודרת יותר בהתאם; רבקה מצליחה, מדי פעם, להניע שינויים חיוביים בחיי חבריה, אם כי לרוב לא בכוונה. לשניהם יש רגעי הארה בנוגע לכמה גרועים הם; שניהם מנסים מדי פעם להשתנות, אבל הפורמט של הסדרה גוזר עליהם מהלך של צעד קדימה שניים אחורה, שבו כל התקדמות מביאה אחריה ריאקציה. האם בסוף הסדרה הם יצליחו להתפתח ולהתעלות מעל הבעיות האישיות האיומות שלהם? הישארו עמנו.
לפחות עוד סדרה מוערכת אחת בשנים האחרונות, "מד מן", התעסקה בקונפליקט דומה עבור כל הדמויות הראשיות שלה: האם, עם חלוף הזמן, גם הם יצליחו לשנות את דרכיהם? התשובה הייתה חיובית עבור חלק גדול מהדמויות, אם כי לא כולן; הדמות שהייתה קרובה ביותר לבוג'אק הורסמן באופיה - דון דרייפר - כנראה נכשלה. בכל מקרה, עושה רושם שמקור המתח הספציפי הזה בעיה שמטרידה את התרבות הקולקטיבית בשנים האחרונות.
כשבנים התחילו להיות אופציה, אי שם באזור גיל 15, הדבר הראשון שאמא שלי אמרה (אחרי "את יודעת שצריך לשים קונדום נכון יופי") היה "אל תחשבי שאת יכולה לשנות אותם". לנוכח התפוצה היחסית של המיסקונספציה הרומנטית המזיקה הזו, זו כנראה עצה שיותר אמהות צריכות לתת ליותר בנות, והיא כמובן נכונה: את לא יכולה לשנות אותם. אף אדם לא יכול "לשנות" אף אדם אחר: לא אהבה ולא ידידות ולא כל הרצון הטוב שבעולם יגרמו לאדם להשתנות - אלא אם הוא יחליט על כך בעצמו, לגמרי בעצמו. עלינו לשקול את הפגמים בחברינו ואהובינו ולהחליט האם הם נמצאים בתחום אותו אנחנו יכולים לשאת, כי אין שום בטחון שהם (בעצם, סביר שהם לא) יסתדרו.
וכאן נמצא המתח, כי אנשים כן משתנים, לפעמים; אבל ה"לפעמים" הזה נדיר משהיינו רוצים, נדיר כמו פנינה שחורה או יהלום מושלם, והתקוות הכוזבות רבות ומכאיבות. ההיגיון הקר אומר לנו שסביר להניח שאנשים סביבנו לא ישתנו לעולם; אבל עדיין נותרה תקווה שאומרת "אולי כן", שהקפיצה הזו אפשרית, שאפשר ללמוד ולשבור איכשהו את המעגלים שאנחנו מסתובבים בהם לטובת, לפחות, מעגלים משופרים מעט. כמו הריבוע שחי כל חייו על מישור דו-ממדי ומונף לפתע למעלה, אל החלל התלת-ממדי, כך אנחנו מקווים שיקרה - לנו או ליקרים לנו; והתקווה הזו, עלובה ונואשת ככל שתהיה, היא זו שמאפשרת לנו לצאת מהמיטה לעוד יום.
כמו שאלת הרצון החופשי, כך גם כאן: גם אם נראה שהוא לא קיים, אנחנו נצרכים להאמין שהוא קיים. בתקווה לראות עוד בימי חיינו עוד ממד.
אני קראתי וזה יפה ונכון.
השבמחק