בלש אמיתי: סיכום ביניים

כמו כל יתר האינטרנט, השנקל שלי על בלש אמיתי לפני שהכל נשכח. זו הרחבה של סטטוס שכתבתי אחרי שצפיתי בשלושת הפרקים הראשונים. בשלב הזה חליתי להפתעתי הרבה, וסיימתי לראות את הסדרה במהלך השבוע שבו ישבתי בבית בחוסר מעש, מה שהשאיר לי עוד קצת זמן לחשוב על כל מיני דברים. כתוצאה, יצא קצת ארוך. אזהרת ספוילרים\חפירה.

הבלשים האמיתיים

בניגוד למה שהמון אנשים מחרידים מהאינטרנט ניסו למצוא בה (בעיקר סיפור אימה קוסמית עם מאפיינים על טבעיים ברורים או תעלומה מרובת טוויסט, כל אחד וקיבעונו עמו), בלש אמיתי מבוססת באופן מכריע על דינמיקה ואיזון בין שתי הדמויות הראשיות - שתי מייצגות של השקפות עולם.

ראסט, למרות הדברת האינסופית שלו, הוא לא ניהיליסט. הוא קרוב מאוד להיות ההפך המוחלט - הוא אידיאליסט קשה, וטהרן גדול. ראסט הוא איש של שחור ולבן, ועצם העובדה שקיים רע בעולם בלתי נסבלת עבורו בעליל. המחלה האמיתית שלו אינה אתאיזם פסימי, אלא תיאודיציה. 

בשלב מוקדם מובהר כבר שהוא טוב יותר מכולם, מכל בחינה - למעשה, קרוב מאוד לעל-אנושי: ראסט חכם יותר, חזק יותר, בעל טביעת עין חדה יותר וידע רחב בכל נושא שהוא. מבחינה פיסית, הוא כמעט שובר למרטי החסון את הידיים בפרק השני, ובקושי מגיב בקרב האגרופים בפרק השישי - כאשר ברור לכולם שאם היה בוחר להילחם באמת, מרטי לא היה יוצא מזה חי. אבל התיעוב התהומי שלו לשחיתות וצביעות על כל גווניהן לא מאפשר לו לתפקד בחברה האנושית, או אפילו לרצות בכך באמת.

מבחינה דתית, ראסט טוען לכל הפחות שאינו נוצרי, ומרטי רואה בו אתאיסט. לאמיתו של דבר, ראסט הוא הנוצרי האמיתי היחיד שמופיע בסדרה (מלבד, אולי, המטיף ג'ואל תריוט, שגם הוא גומר שבר כלי שיכור, ובערך מאותן סיבות). תפיסת העולם שלו, היאוש המוחלט והשלילה המוחלטת של העולם הזה, מתיישבים במדויק עם טון מסוים ואופייני מאוד לנצרות המוקדמת, טון שבשוליים הקיצוניים שלו חופף לגנוסיס. (באופן מוזר מעט, משהו מהטון הזה מהדהד, בגרסה אופטימית, בדרשה של תריוט בתחילת הפרק השלישי, דרשה שראסט לועג לה כקשקוש שנועד לנחם את ההמונים המטומטמים). ראסט עושה מדיטציה מול הצלב, מדמיין את עצמו הולך לצליבה כמו נזיר או קדוש המבקש לקחת חלק ביסוריו של ישו; הוא משתמש שוב במילים של מטיף - "אחים ואחיות, יד ביד" - כדי לתאר את תרחיש ההשמדה העצמית האוטופית שלו; הוא מצטט פסוק מהאיגרת אל הקורינתיים בתור הסבר מדוע בחר לחזור לעבוד במשטרה לפני הסדרה. שיטת החקירה שלו, אולי המצב היחיד בו הוא מפגין באופן קונסיסטנטי אמפתיה ויכולת ליצור קשר רגשי,  היא וידויית: ראסט מתפקד ככומר ולא כשוטר. הרוצח בפרק האחרון, בדרכו המשונה, מודע לכך ומכנה אותו 'כומר קטן'. ראסט נסוג מחיי העולם הזה (בפרט אחרי  2002) וחי חיי בדידות חצי-נזיריים. בקיצור, נוצרי כמעט אידיאלי - אם כי בלי אמונה בגאולה או בעולם הבא.

מרטי, לעומתו, המזהה את עצמו כאדם מאמין, הוא איש העולם הזה ברמ"ח אבריו. הדת שלו חברתית לגמרי: הוא מרוצה מהאווירה הקהילתית באוהל ההתעוררות שראסט בז לה כל-כך, מצדיק את קיומה בטיעון בנוסח "לולא מוראה של מלכות", ומתאר את החברה סביבו כ"כולם פה מאמינים חוץ מ[ראסט]". הוא מעולם לא מתייחס בשום צורה לישו או לתכנים נוצריים ספציפיים אחרים. דברים כאלה לא מעניינים את מרטי. באותה מידה היה יכול להיות הינדי. מעניין אותו מה קורה כאן, מעניינת אותו החברה הסובבת והמקום שלו בתוכה.

הפילוסופיה המנחה של מרטי היא 'זו דרכו של עולם' ("זקנים מתים והעולם ממשיך להסתובב", הוא פוטר בבוז את קינות ירידת הדורות של המחותן שלו). הוא צודק, במידה רבה, ובוודאי מאוזן יותר מראסט ברוב המובנים, אבל האופי האפור של העולם דבק גם בו. יש בו מנה גדושה מאוד של רע לצד הטוב, והחטא החמור ביותר שלו הוא הצביעות. הניסיון שלו להיתלות ב'ככה זה' ו'בעדיף כך' בנוגע למאהבות שלו הוא הכחשה עמוקה של היותו איש משפחה גרוע, בעל בוגדני ואב אדיש מדי; התירוצים לפרצי האלימות הקיצוניים והקשים שלו, שמבטאים כמעט בכל המקרים (מלבד מקרה רג'י לדו) רוע ורכושנות צבועה בפני עצמה, אף פעם לא משכנעים. עם זאת, מרטי מעולם לא מגיע ממש לצד השני של המשוואה: בניגוד לטיפוסים כמו סטיב ג'רסי, הוא אף פעם לא יאמר 'ככה זה' או 'אין מה לעשות' ויתעלם מזוועה אמיתית משיקולי חברה וקריירה. 

ראסט הוא הדמות הבולטת יותר והאהובה יותר בסדרה. אין פלא: מלבד המשחק המצוין של מקונוהי, הוא דמות מאוד קיצונית ועם אג'נדה חריגה בטלוויזיה, לפחות אצל הטובים. מרטי נדחף לרקע בהשוואה; אבל זו שגיאה, כי כל הסדרה נשענת על האיזון ביניהם. "אני תמיד הייתי היחיד שעמד לצדך", אומר מרטי לראסט, שעונה "בלעדי, אין אתה". שניהם צודקים: ראסט המבריק הוא המוח של הצוות, אבל הוא לא היה שורד במשטרה בלי מרטי ויכולתו להשיג שיתוף פעולה מגורמים אחרים (מרטי קונה לצמד עוד זמן על התיק ב-95', כאשר מפקד המשטרה היה מעביר אותו מזמן לידי 'כוח המשימה', בובות של טאטל), והקשרים של מרטי הם מה שמאפשר לסגור את הסיפור סוף-סוף ב-2012. 

יותר מכך, למרות האינטואיציה המהוללת של ראסט, בסופו של דבר מרטי עולה על הרמז הסופי שמוביל לפתרון. "Fuck you, man", אומר ראסט הנדהם, ומבטא גם את רחשי לבו של הקהל; אבל האמת היא שבלי מרטי כל זה לא היה קורה מלכתחילה. ראסט הוא זאב בודד מכדי לפתור לבד תעלומה ששקועה עמוק כל-כך במרקם החברתי של האזור.

מרטי וראסט זקוקים זה לזה גם ברמה אישית יותר: אחרי הקרע ביניהם, כל אחד מהם מכניס את עצמו ללימבו משלו הנובע מכשלי התפיסה המיוחדת לו. ראסט לא מסוגל לחזור לחיים בחברה והוא הופך למתבודד אלכוהוליסט, חוזר לקור שהוא שונא רק כדי להתרחק מהכל ומכולם ולמעשה חושב את עצמו כבר למת, מלבד אותו חוב שנותר לו, התיק שצריך לסגור. מרטי, בינתיים, משלם את המחיר של צביעותו ואנוכיותו בחיים בודדים משלו, שמשקפים את אלה של שותפו. רק הפיוס ביניהם, והשלמת המשימה המשותפת, מאפשרים להם להגיע כל אחד בדרכו להשלמה: ראסט עם הקיום ועם עצמו, מרטי עם אשתו לשעבר ובנותיו.

אף אחד מהם לא משנה את מי שהוא: ראסט ממשיך לראות את הכוכבים, את השחור והלבן שהוא ראה תמיד, אבל השחור כבר לא מנצח. בתחילת הסדרה תהיתי מי מהשניים יסתבר בסוף כצודק יותר, והתשובה המשמחת היא אף אחד, או שניהם: שני הצדדים הללו מחזיקים זה את זה. "לא תפסנו את כולם", אומר ראסט למרטי בשיחתם הראשונה אחרי קרקוסה. "אבל תפסנו את האחד שלנו", עונה מרטי, ומסביר במשפט אחד את כל ההבדל בין השניים, שמשלים את עצמו בסופו של דבר. לא עליך המלאכה לגמור; לא אתה בן חורין לבטל ממנה.

הו, לואיזיאנה

דקדנס דרומי הוא ז'אנר ותיק ואהוב. מפוקנר ועד Deliverance,  מטקסס עד ג'ורג'יה, לא מעט יצירות עסקו ברקבונן של משפחות גדולות המגלות את ערוותן על רקע העוני המנוול, הבורות והקנאות הדתית של ארצות הקונפדרציה לשעבר. גותיקה דרומית, זה נקרא לפעמים. ולואיזיאנה של בלש אמיתי היא דוגמה קלאסית.

הריקבון מתחיל בנוף. "כל האזור הזה יהיה מתחת למים עוד 30 שנה," מציין ראסט, ותחושת הסוף הקרב נמצאת בכל מקום: הבניינים הנטושים והשרופים, העצים המתים, העזובה. "זכרון של עיר שהולך ודועך" - עוד ציטוט של ראסט שנכון למחוז שלם, שהג'ונגל הולך ואוכל. ארול צ'ילדרס, רכוב על מכסחת הדשא שלו, מזכיר בפגישתנו הראשונה אתו ב-1995 ובשנייה ב-2012 את ההוריקנים שמחריבים את האזור, פיסה אחר פיסה. 

הסביבה הטרופית הנרקבת מולידה עוד ועוד מפלצות: כמויות גדולות של פושעים, רוצחים ומכורים, ובפרט היא מייצרת אלימות נגד ילדים. מהדוד של בת' שגרם לה להימלט לסביבה המוגנת-יחסית של חוות הזונות, דרך מדיאה מהביצות שרצחה את ילדיה (אך מתעקשת שאמצעי מניעה הם חטא) ועד המקרה האחרון והמזעזע שמניע את מרטי לעזוב את המשטרה, נדמה שהילדים תמיד נמצאים בקו החזית של ההתפוררות. דורה לאנג, עוד ילדה שנפגעה שוב ושוב, היא התפוצצות של בועת גז אחת על פני השטח של ביצה מלאה גופות.

משפחת טאטל המורחבת לדורותיה היא בו-בזמן תוצר של הריקבון הזה והמייצגת המושלמת ביותר שלו. משפחה בראשות פטריארך מושחת שבהיעדר פיקוח חיצוני הפכה לעולם משלה, כולל דת פרטית שנוצרה מי-יודע-מאיפה (אפשר להניח שההשראה הגיעה מהמלך בצהוב של צ'יימברס, אבל במקרה כזה היינו מצפים שבלשינו יעלו מתישהו על הקשר שמעולם לא מוזכר). משפחה שחציה בכלל לא מוכר לרשויות, חבוי בג'ונגל. שבה הילדים תמיד נפגעים ראשונים והכל, אבל באמת הכל, נשאר במשפחה.

"יש לי טעם רע בפה כאן," אומר ראסט בפרק הראשון למרטי המסרב להתרשם, בעודם נוסעים בכבישי המחוז. "אלומיניום, אפר... כאילו אפשר להריח את הפסיכוספרה." בפרק האחרון, כשהם מתקרבים לביתו של צ'ילדרס, הוא מריח שוב את אותו הדבר. ולא בכדי: משפחת טאטל נטועה עמוק בנוף, וכל המדינה נגועה בה. אד טאטל הוא מושל לואיזיאנה ב-1995, סנטור ב-2012. בילי טאטל הוא איש דת רב-השפעה שהקים רשת בתי ספר שאינם אלא חזית לקצירת ילדים עבור טקסי המרדי-גרא המטורפים של הכת. אפילו ההוריקנים, כך נדמה, עובדים לטובתם, ומקפידים להשמיד באופן נוח כל מיני ראיות שהיו עלולות לאפשר לבלשים לעלות על עקבותיהם. 

וזה בצד הרשמי והמהוגן-לכאורה. בצד הממזרים נמצא ארול צ'ילדרס. עוד ילד פגוע, ביחד עם אחותו למחצה. עוד אחד שה"המשפחה [שלו] הייתה כאן כבר הרבה, הרבה זמן". הוא ממצב את עצמו בתור הכהן הגדול של המפלצות משולי החברה -  טיפוסים כמו רג'י ודוואל לדו, אנשים ש'זבל לבן' הוא תיאור עדין מדי עבורם, ושנולדו וגדלו גם הם עמוק בלב הביצה הפיזית והרוחנית. הוא, ביקום הפרטי שלו ובקוסמולוגיה הפרטית שלו, יוצר את קרקוסה.  

מילה בקשר לקרקוסה. קרקוסה מקושרת כאן למלך בצהוב, כלומר לספר של ר. ו. צ'יימברס הנושא שם זה שיצא ב-1895. המקור שלה מעט מוקדם יותר - הסיפור An Inhabitant of Carcosa מאת אמברוז בירס, שיצא ב-1891. מדובר בסיפור קצר מאוד עם מעט מאוד עלילה, שעוסקת בתושב קרקוסה המתעורר בשטח פראי ולא ידוע ומגלה לבסוף, אחרי שהוא רואה את מצבתו המוקפת בשורש עץ עתיק, שזוהי קרקוסה עצמה שחרבה לפני מאות או אלפי שנים, ושהוא עצמו אינו אלא רוח רפאים. כמו ברוב הסיפורים הקצרים של בירס, העיקר פה הם התיאורים ואווירת הייאוש והאימה הקיומית. 

בירס, שכונה Bitter Bierce בזמנו, היה כותב שנון וסרקסטי, אך נראה שהיה רחוק מאוד מלהיות ציניקן משעשע: חוויותיו במלחמת האזרחים שברו את רוחו (למרות שהיה, כנראה, לוחם טוב מאוד), שניים מבניו מתו לפניו, והניהיליזם שהביע בכל הזדמנות היה כנראה עמוק ואמיתי. בסוף חייו החליט שאינו מעוניין למות במיטתו ויצא להצטרף למלחמה במקסיקו שהשתוללה באותו זמן. אומרים שהגיע ואף הצליח לפגוש את פנצ'ו וילה המהולל; אבל לאחר מכן נעלמו עקבותיו. יש לשער שהצליח למצוא את המוות שביקש, אי שם.

קרקוסה של צ'ילדרס, העולם הפרטי שבנה לעצמו, היא ככל הנראה מצודה נטושה ממלחמת האזרחים שהג'ונגל בלע וחנק בשורשים. קשר לבירס? כנראה שלא ישיר. אבל הסנטימנט הכללי נוכח, ומבצבץ גם בשיר הפתיחה היפהפה והמאוד-בירסי של הסדרה. 

ניק פיזולאטו, היוצר של בלש אמיתי, אמר בראיון שכל עונה תתמקד בסביבה אחרת עם נוף ותרבות אחרים. על העונה הבאה לא נאמר הרבה, מלבד זאת שהיא תעסוק ב"נשים קשוחות, גברים רעים וההיסטוריה הסודית הנסתרת של מערכת התחבורה האמריקאית". מזה נשמע שאם העונה הזו הייתה צ'יימברס ובירס (עם קורטוב של תומס ליגוטי), הבאה תהיה טים פאוורס, מה שבהחלט מעלה אופציות מעניינות. אני, בכל מקרה, אחכה לה.