קצת על נישואין וגלרג'

רשימת החברים שלי בפייסבוק די מצומצמת, ואני מעיפה ממנה בשיטתיות אנשים לא-קרובים אחרי סף מסוים של פרסומים מעצבנים. כך הסתלקו ממנה כמה גזענים ולפחות אוהד הפועל ת"א אחד, בעוד סתם טרחנים הוגלו לאחר כבוד לרשימת המכרים. אבל מדי פעם, אדם סביר לכאורה בכל זאת מקפיץ לי איזו פיסת גלרג' מחרידה. אני מניחה שזהו מחיר החיים בחברה (הייתי אומרת דמוקרטית, אבל אף דיקטטורה לא הצליחה מעולם לכפות טעם טוב, אז ניחא).

מהו גלרג', אתם שואלים? Glurge, באיותה המקורי, היא מילה שימושית להחריד שטרם נמצא לה תרגום ראוי לעברית (המוצא הישר יזכה בהכרת תודה נצחית). מדובר בתת-סוג מתועב במיוחד של קיטש, שמתמקד במסרים 'מרגשים' כמו שקוראים לזה אצלנו, עם סאבטקסט עבה של צדקנות, הטפה ולעתים קריפיות כללית. כשהמחנכת בכיתה ט' הביאה לכם בשעת חברה סיפור 'מעורר השראה' על ילד מלאכי חולה סרטן, זה היה גלרג'. סיכוי סביר שרוב הדברים שאמא שלכם שולחת לכם הם גלרג' (לא את, אמא, את בסדר). הדבר הזה של חיים הכט שבו הוא מביים סצינות מצוקה ומצלם במצלמה נסתרת איך עוברים ושבים מגיבים הוא ברובו גלרג', וגם ראוי למכות. ספרות הילדים הוויקטוריאנית ספוגה בגלרג', בפרט בעיסוק שלה בתמימות ובמוות. מייקל ג'קסון יכול לתפקד בתור הקדוש הפטרון של הגלרג'. בארה"ב, הגלרג' יערב לעתים קרובות את ישו (מסורת נוצרית מפוארת, אגב – אחוזים גבוהים של סיפורי הקדושים הם גלרג' אלים במיוחד, תרתי משמע). בארץ מטבע הדברים הוא לא יופיע, למרות שגם כאן יש תת-ז'אנר של גלרג' דתי. יום אחד חוקרת תרבות נועזת תעשה אנליזה מקיפה של הגלרג' הארצישראלי, התפתחותו והתגלויותיו השונות. אותה חוקרת לא תהיה אני, כי אני אאבד את עשתונותיי באמצע.

הנה עוד גלרג'

בכל מקרה, זה היה רק רקע. הבוקר, פיסת גלרג' לא קרואה הזדחלה לפיד שלי וגיחכה אלי מעדנות. אני חושבת שאפילו נתקלתי בה בעבר: מדובר בתמונה של זוג קשישים מקסימים מחזיקים ידיים (כל פעם זוג קשישים אחר, אגב), עם טקסט שאומר, "כששואלים אותנו איך החזקנו ביחד כל-כך הרבה זמן, אנחנו עונים: אנחנו מתקופה שבה כשמשהו נשבר תיקנו אותו, לא זרקו". הו.

כפי שאתם מבינים, התמונה הזו עונה לכל מאפייני הגלרג'. קודם כל, היא מאפיינת גלרג' מזן פעם-כשהיינו-ילדים, סוגה מפוארת שעיון קל בקישור המובא לעיל יזמן לכם לא מעט דוגמאות שלה (מסיבות סוציולוגיות שלא כאן המקום להתעמק בהן, הסגנון הזה אהוב במיוחד בישראל). תמונת הזקנים המלבבים עם אור השקיעה המועצם-פוטושופית גם היא אופיינית. המסר ה'מרגש' שם, יחד עם ההטפה המוסתרת בקושי ("...לא כמוכם, צעירים אנוכיים חומרניים וריקניים!"). וכשחושבים על זה קצת, פקטור הקריפיות נוכח ביותר.

הייתי רוצה לעשות פוטושופ של התמונה הזו עם זקנה מקסימה עם יד בגבס ופנסים בעיניים ("כשמשהו נשבר – תיקנו אותו!"), אבל אין לי זמן או פוטושופ, אז אסתפק בקשקשת. אחוזי הגירושין העולים בהתמדה בעשרות השנים האחרונות זוכים למגוון פרשנויות, בתלות בהנחות היסוד ועמדתו הפוליטית של הפרשן. לפי השמרנים, מדובר בהתערערות של ערכי המשפחה לטובת אגואיזם מאוס; לפי סוציולוגים ניאו-מרקסיסטים, זו קפיטליזציה של היחסים הבין-אישיים; לפי פוליאמורים, ניאו-היפים ושמוקים בגיל העמידה זו הוכחה לאי-טבעיותו של מוסד הנישואין המיושן והמיותר.

לי, כמו כולם, יש תיאוריה משלי בעניין. אנחנו נמצאים כרגע במין תקופת מעבר ערכית בכל מה שנוגע לתפיסת הרומנטיקה, הזוגיות והמשפחה: מצד אחד, הסטיגמה הרצינית שהתלוותה לגירושין בדורות עברו התפוגגה לה, וגירושין נחשבים היום צעד סביר לגמרי ממגוון סיבות. מצד שני, בדומה קצת לריאקציה בשוק הצעצועים שהציפה אותנו בגל של נסיכות ואביזרי-בנות ורודים, ישנו לחץ חברתי-תרבותי פסיכי שמתרכז, משום מה, בחתונות.

חשיפה קלה למדור השאול הפסיכוטי הידוע כעולם ארגון החתונות היוותה בשבילי חוויה פוקחת עיניים: יש בחוץ הרבה מאוד נשים שבכל הרצינות חלמו מילדותן על חתונה, כולל כל הפרטים, ומתייחסות לעצם האירוע ושינוי הסטטוס שמתלווה לו כפסגת המאוויים. יעירו הציניקנים שבהרבה מהמקרים האלה נשים שיתאבדו על מרכזי שולחן יגלו נכונות מפתיעה להתפשר על פרט אחד בלבד, כלומר החתן; אני לא באמת חושבת שזה כך ברוב המקרים, אבל המעמד המיוחד שהחתונה זוכה לו כן גורם, לדעתי, להטייה מסוימת בשיקול הדעת, אצל נשים וגברים כאחד. זוגות שהיו עשויים לחכות כמה שנים ולבדוק האם מערכת היחסים באמת עובדת ממהרים להתארגן על טבעות, פשוט מתוך לחץ – של המשפחה, של החברים, של הציפיות התרבותיות שלהם מעצמם. 

הלחץ להתחתן נושא אופי שונה מאשר בימיה של הסבתא המקסימה: מאחר ונישואין הם כבר לא חובה חברתית מוחלטת שאין לחמוק ממנה, התמונה שמציירים לנו הרבה יותר פנטסטית ואידיאלית (ואינפנטילית) מאשר בימים בהם אמהות אמרו לבנותיהן הכלות לשכב על הגב ולחשוב על אנגליה. כשבכל מקרה אין לך לאן לברוח, לגיטימי יותר לדבר על הקשיים האפשריים; כאשר חתונה נהפכת לבחירה, הלחץ נאלץ ללבוש פנים יפות יותר. חיי הנישואין עצמם הם כמובן מושא לבדיחות עבשות אינספור על גברים ילדותיים ונשים מנדנדות, אבל החתונה עצמה מקבלת איכשהו יחס של נשף-דיסני מופלא ומושלם שאבוי לפוגם בו.

אני חייבת להודות שאני לא לגמרי מבינה איך מיישבים את הרומנטיקה הלחה שסובבת את החתונות עם התפיסה התרבותית השלטת שרואה במונוגמיה בדיחה או עול (תפיסה שמהווה בעצמה, אם אינני טועה, שילוב של שני אלמנטים: שמרני קדום מאוד שכופה מונוגמיה על האישה אך מתיר לגבר לקחת פילגשים, ובוז מודרני להגבלת החופש). יש פה דיסוננס קוגניטיבי מעניין, שכנראה ניתן לייחס באמת להיותה של התקופה תקופת מעבר. אבל בהתחשב בשני הכוחות המנוגדים האלה, ובלגיטימיות המוחלטת-כמעט של גירושין, העלייה באחוזי הגירושין סבירה לגמרי. אחרי הכל, אם בן-הזוג שהתחתנת איתו מהר מדי הסתבר כבחירה הלא נכונה, את כבר לא צריכה לחרוק שיניים ולהמשיך איתו הלאה, כמו שסבתא עשתה בימים בהם המשיכו ללכת עם נעליים מחוררות כי לא היה כסף לחדשות; גירושין, לא נעימים ככל שיהיו, לא נושאים סנקציות חברתיות משתקות, ותמיד אפשר להמשיך הלאה לפרק ב'.

בניגוד לשמרנים, אני חושבת שהמצב שאנחנו נמצאים בו היום רחוק ממושלם, אבל עדיף בהרבה על המצב בזמנה של סבתא. אבל העניין הוא שנהיינו פיקחים, לא חכמים: אנחנו יודעים להוציא את עצמנו ממצב שאנשים בחברה לחוצת-חתונה פחות לא היו נכנסים אליו. הכיוון שאנחנו ממשיכים בו, אני מקווה, הוא התרחקות מלחץ-החתונה הערמומי שאננחנו מוקפות בו היום לטובת ראיה מעט בוגרת ומורכבת יותר, שתשכיל לבסס מערכות יחסים על יסודות חזקים יותר, ומעבר לכך, שלא תשלול או תגחיך את המונוגמיה אך תבין שמדובר במחויבות רצינית שאין לקחת בקלות וש, כן, כנראה לא מתאימה לכולם. במקרה כזה אני משערת שאחוז הגירושין יצנח, כנראה במקביל לאחוז הנישואין.  

דיסקליימר: כותבת שורות אלה נשואה באושר.

·       *  שימו לב שאני לא מתייחסת כאן בכלל לשתי אוכלוסיות: דתיים\חרדים וזוגות חד-מיניים. אצל דתיים וחרדים היחס לנישואין לעומת גירושין שונה, ואני לא מכירה מספיק להט"בים נשואים כדי להבין את הלכי הרוח.