[אמ;לק למבקשים להימנע מספוילרים, משום מה: אם אתם חייבים לראות משהו מ"לוציפר", צפו בפרק 7 בעונה 3, שהוא היחיד שלא מחורבן. אין לי הרבה חומר תיאורטי כאן, רק הערה והמלצה]
לחובבני תאולוגיה כמוני בדרך כלל אין מה לחפש בטלוויזיה האמריקאית. התחום הדתי נתפס, לרוב (ובצדק), כענף של ז'אנר הפנטזיה; אבל במסגרת זו, התוצאות בדרך כלל ממוקדות יותר באקשן ובמפלצות מאשר בבסיס הרעיוני, ולפיכך נוטות להיות גרועות (יוצאת דופן אפשרית היא 'המקום הטוב' הקומית, שמתעסקת בדיונים אתיים מוצלחים להפתיע). אבל מה שמוגש לנו בדרך כלל הוא גרסה דלוחה מאוד של נצרות, כפי שהיא נראית מבעד לעיניו של מישהו שנרדם בפעמיים שהיה בכנסיה: ישו אאוט, שדים ומלאכים אין, ובדרך כלל במערכת דואליסטית שבה השטן הוא פחות-או-יותר אל רע. דוקטרינה אמיתית - כל דוקטרינה אמיתית - קשה מאוד למצוא שם.
אני יכולה להמשיך ולהתלונן על הנושא עוד ועוד (עוד לא הזכרנו את הז'אנר הנכחד של הסדרות האוונגליסטיות השמאלציות מהניינטיז, או אלגוריות שקופות למותו ותחייתו של ישו בלי להזכיר את אותו האיש בשמו, או גיבורים שמנסים לעצור את האפוקליפסה בלי להתייחס לכך שהיא חלק מהתכנית האלוהית, וכו' וכו'), אבל לא לשם כך נתכנסנו. אחת הסדרות המחורבנות ביותר מזן הדת-למפגרים שיצא לי לראות היא 'לוציפר'. היא מבוססת על קומיקס באותו שם, שאותו מצאתי משעמם מעט אבל שלא ניתן היה להאשים בחוסר שאפתנות; יש לה מעט מאוד קשר לקומיקס, ומעט מאוד שאפתנות בכללי. בקצרה, היא לקחה כמה שמות מהקומיקס ודחסה אותם לתוך הנוסחה הפופולרית עד זרא של "הוא בחור קסום בצורה כלשהי, היא שוטרת כוסית קשוחה אבל רגישה מבפנים, הם נלחמים בפשע." זה מטומטם בדיוק כמו שזה נשמע, והעובדה שראיתי יותר מפרק אחד של הדבר הזה נובעת מהצטרפות נסיבות בה א. הוא זמין בנטפליקס ולעתים אני שוכבת במיטה ורואה שם זבל כשכואב לי הראש; ב. השחקן הראשי מצודד; ג. לעתים מבליח שם משהו, שבריר של רעיון מעניין, ואז אני יכולה לדמיין צוות מוכשר יותר עושה איתו משהו טוב יותר בעולם טוב יותר מזה שאנחנו חיים בו.
לוציפר מצטיינת בכמה וכמה רעיונות שהיו יכולים להיות סבירים או טובים, אבל מבוצעים באופן מחפיר (מלאך הממונה על הסיבתיות ויכול לגרום לקטסטרופות כאוות נפשו באמצעות שינויים מזעריים א-לה אפקט הפרפר? מגניב! ביצוע בפועל? מטומטם!). המשמעותי שבהם הוא הטיפול הפסיכולוגי שלוציפר הולך אליו. כותבים שיודעים מה הם עושים היו משתמשים בזה, למשל, כדי להציע איזו חקירה של מה קורה לדיסציפלינה הפסיכולוגית כשהיא נתקלת בתבונה לא-אנושית; או, לכל הפחות, עושה איזה "סופרנוס", עם שטן מילטוני שמקסים את המטפלת שמגלה אט אט עד כמה הוא באמת רקוב מבפנים. אבל לא כאן. הו, לא.
כאן המקום לציין שהתיאולוגיה ב"לוציפר" חלשה אפילו בסטנדרטים של הסדרות האלה. למעשה, היא נראית כאילו כתב אותה ילד בן ארבע: בעונה השנייה מוצגת לפנינו, איי שיט יו נוט, "גברת אלוהים" (לא בשם זה, אבל זה מה שהיא). שברתי את הראש על מי היא אמורה להיות - לילית? השכינה? סופיה? - אבל לא, היא פשוט אשתו (בעצם גרושתו) של אלוהים, שהיא גם מין כזה אלוהים אבל לא ממש, וביחד היו להם המון ילדים שהם המלאכים. אבל מתוך המרק האינפנטילי בעבעה לבסוף ההבנה מה "לוציפר" באמת מנסה לעשות: התיאולוגיה שלה מוזרה ומצומצמת כי היא מוכפפת לגמרי, כתפיסת עולם, לפסיכולוגיה. הדמות שמצוירת יותר ויותר כחכמה ויודעת-כל בסדרה היא הפסיכולוגית; היא, הסדרה רומזת, מחזיקה את המפתחות לתיקון כל מה שדפוק במערכת הקוסמית באמצעות אנליזה של הדינמיקות הסבוכות של המשפחה השמיימית, שנראית ומתנהגת משום מה בדיוק כמו משפחה אנושית רגילה. השטן, איפוא, הוא רק ילד שלא קיבל מספיק אהבה מאבא ואמא ופיתח מנגנוני הגנה שמסתירים את הלב הטוב שבעצם יש לו. לנוכח קוצר דמיון כה טרגי, שקיעה כה מרוצה בעצמה בקונצנזוס כל כך צר, באמת שלא נשאר הרבה מה לעשות.
ולכן הופתעתי, ואף נדהמתי, כאשר פתחתי באקראי פרק לפני כמה שבועות וגיליתי שהוא טוב.
לא יצירת מופת, בסדר? בסדרה יותר טובה זה היה נחשב פרק סבבה ולא יותר. אבל בשביל סדרה זבלית כמו "לוציפר", זה הישג די מדהים. ויותר מכך: הפרק ממש כולל רעיון טוב שמבוצע טוב, ואפילו מצליח להלחים את עצמו לתמה הפסיכולוגית הכללית באופן נבון ולא מביך.
בקצרה: גבר מתעורר בבית חולים אחרי תקרית כלשהי שסיכנה את חייו. מלא בפרספקטיבה על החיים, הוא רוצה לפייס את אשתו, שחיה בנפרד ממנו. מסתבר שיש לה מאהב (לוציפר הרב-שגל), והגבר הזועם, שמסתבר שהוא עיתונאי חוקר, מחליט למצוא לכלוך כלשהו על לוציפר ולחשוף אותו לעולם. בתהליך הוא מגלה שהנ"ל אכן השטן (באופן מטופש כיאה לסדרה), ומעמת את אשתו עם המידע - היא, שבשלב זה מודעת לכך (מסתבר שזו הפסיכולוגית של לוציפר), מסרבת להתרגש. מפה לשם, האיש מידרדר לפסים מסוכנים יותר ויותר, וכאשר משהו משתבש בצורה צפויה אך קטלנית, הוא מתעמת עם לוציפר ישירות ומודיע לו שהכל באשמתו. הוא, אחרי הכל, השטן, מסית ומדיח, וגרם לו לעשות דברים שהוא לא היה עושה בעצמו. לוציפר מבהיר לו שאלה שטויות; הוא מעולם לא הכריח אף אחד לעשות שום דבר, ובכלל, הוא אפילו לא מחליט מי הולך לגיהנום. החוטאים הם שמאררים את עצמם תחת עול רגשות האשמה שלהם, כולאים את עצמם בתוך חזרה אינסופית על חטאיהם. יותר מכך, הגיהנום אינו כלא נעול, ומי שרוצה לצאת, יכול. אף אחד אף פעם לא יוצא. העיתונאי ממאן להאמין, ואחרי ניסיון נוסף להחזיר אליו את אשתו, שכושל, הוא מסכן את עצמו בניסיון לעצור את השתלשלות האירועים הקטלנית שגרם לה קודם. הוא מצליח, אך נפגע ונמצא על סף מוות. לפני שהוא מאבד את ההכרה, הוא מודיע ללוציפר שאולי עכשיו, אחרי הקורבן שהקריב, אשתו סוף סוף תסכים לחזור…
ואז הוא מתעורר בבית חולים, ומתוך הפרספקטיבה החדשה על החיים הוא רוצה לפייס את אשתו. כל מה שראינו לא התרחש בזמן אמת: הוא היה בגיהנום, הגיהנום שלוציפר תיאר לו, כל הזמן.
הגיהנום כחזרה אינסופית על חטאיו ו\או הרגעים הגרועים ביותר בחייו של אדם הוא לא רעיון מאוד חדש. "פריצ'ר" עשתה סיבוב לא רע עליו בשנה שעברה. הוא סותר כמובן תיאורים קודמים של הגיהנום ב-"לוציפר", שהציגו מערכת אש-ועינויים סטנדרטית (ומשעממת) יותר, שדומה לכלא סגור. המוטיב הנחמד, שמחדש מעט, הוא הטענה שהנמצאים שם בגיהנום נמצאים שם מבחירה - שאם רק רצו באמת, היו יכולים פשוט לקום וללכת.
עמנואל סוודנבורג, מיסטיקן שוודי בן המאה ה-18, טען כחלק משיטתו שהנשמות לא נשלחות ישירות לגן עדן או לגיהנום אחרי המוות. במקום זאת הן עוברות תהליך זיקוק ובירור, במהלכו טבען המוסרי נחשף בשלמות והופך לעובדה בלתי נמנעת. לאחר מכן, הנשמות הטובות הולכות לגן עדן והרעות לגיהנום, מתוך בחירה חופשית; נשמה חוטאת יכולה עקרונית ללכת לגן עדן, אבל מרגע שהתוודעה לטבעה האמיתי, היא לא רוצה בכך. המודל שמוצג בפרק מעט יותר מורכב, טוויסט פסיכולוגי על הרעיון הסוודנבורגי: החוטא לא רק מביא את עצמו לגיהנום, הוא יכול לעזוב אם רק יבין מה עשה לא נכון וישנה את דרכיו, אך הוא לא יעשה זאת לעולם, כי אם היה מסוגל להשתנות הוא לא היה בגיהנום מלכתחילה. במשך הפרק, כל מי שמכיר את העיתונאי אומר לו שהוא טועה ועליו לשנות את דרכיו; בדיעבד, אנחנו מבינים שאלה ההזדמנויות שלו לשבור את הלולאה שהוא לכוד בה ולצאת. אבל בכל פעם, הוא מסרב והולך בדיוק באותו מסלול הרס עצמי צפוי מראש, מקובע על המטרה חסרת הסיכוי שלו. שטניותו של הגיהנום, כמו שטניותם של חלקים מסוימים במצב האנושי, היא בהיותו בו זמנית לא הכרחי ובלתי נמנע.
הפרק הבא של "לוציפר", כמובן, היה אותה ערימת אשפה מוכרת. אבל אם אתם חייבים לצפות בפרק אחד מהסדרה הזו, אנא צפו בפרק המוצלח של "אזור הדמדומים" שהתפלק להם איפשהו באמצע. אני, בינתיים, אמשיך לחכות לסדרת פנטזיה נורמלית על נושא דתי. עכשיו כשאני יודעת שהם יכולים, זה בוודאי יהיה מתסכל אפילו יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה