כמה מחשבות אחרי "המעניש"

[ספוילרים ל"מעניש" ול-"Falling Down"]

פרנק קאסל, הלא הוא "המעניש", עשה הרבה דברים במשך השנים. הוא נלחם בכמה וכמה מלחמות, מוייטנאם דרך מלחמת המפרץ הראשונה עד אפגניסטן; הוא נלחם במאפיה האיטלקית, המאפיה הרוסית, היאקוזה, קרטלים מקסיקנים, גלוחי ראש נאצים, פקידים מושחתים, אופנוענים, אקדוחנים, אנסים, פסיכופתים, פדופילים, שדים מהגיהנום ומתודיסטים. האפיון שלו התנדנד על כל הספקטרום בין פסיכופת גמור לאיש מיוסר שהחיים דחפו אותו לאלימות. אבל הדבר היחיד שנשאר יציב  אצלו - כמו העכביש הרדיואקטיבי שנשך את ספיידרמן, כמו מות הוריו של באטמן, כמו סופרמן שהגיע לאחר חורבנה של קריפטון - הוא סיפור המקור שלו: פושעים (כל פעם פושעים קצת אחרים) הרגו את המשפחה שלו, ובתגובה הוא יוצא להעניש את כל פושעי העולם.

הסדרה החדשה מבית מארוול את נטפליקס נוטה להציג את הפרשנות הריאליסטית יותר והסדיסטית פחות של הדמות, אבל הרעיון אותו רעיון, שראינו כבר באינסוף מקומות בעבר. אתם כבר מכירים את הנוסחה. גבר-גבר עם ניסיון מקצועי  באלימות יישומית (בדרך כלל חייל או שוטר) הגיע למנוחה ולנחלה, בחברת משפחתו, שכוללת אישה מקסימה וילד חמוד או שניים (אם שניים, אלה יהיו בן ובת). אך מסיבה כלשהי - לעתים בגלל אויבים שהוא רכש לו מקודם, לעתים שרירות לבו של הגורל - האידיליה קצרת ימים: המשפחה נרצחת בצורה נוראית, והאב שבור הלב, שכל עולמו נלקח ממנו באחת, מתמסר לנקמה אותה הוא מבצע באפקטיביות מזעזעת. לרוב הוא רדוף על ידי זכרון בני משפחתו המתים, שנרמז כי הוא מעוניין להצטרף אליהם עם השלמת המשימה.

"המעניש" כזה. משחקי "מקס פיין" מתחילת שנות האלפיים היו כאלה. "גלדיאטור" (הייצוג האמריקאי ביותר של רומא העתיקה אי-פעם) היה כזה. הדבר הזה שנראה כאילו ה-NRA מימן הוא כנראה כזה. יש עוד כמויות של כאלה שלא עולות בדעתי בשנייה הנוכחית, אך בוודאי ניתנות לאיתור קל. המשפחה הנרצחת נוטה להיות מלאכית, על גבול חסרת האופי לחלוטין: הם לא מאוד משנים כדמויות, אלא נמצאים בנרטיב במטרה למות ולספק לדמות האב מניע לזעמו הצודק, אותו הוא יפרוק על כל מי שמגיע לו. המשפחה של פרנק קאסל ללא ספק עונה למפרט: אשתו יפה ואוהבת, בתו מתוקה, הבן רוצה לגדול ולהיות חזק כמו אבא; הם כמובן גם מאוד מאוד מתים. האם הם היו ככה בחיים, או שכך פרנק זוכר אותם? מי יודע; אבל זו התמונה שלהם שקיימת בסדרה. (השוו למשפחה השנייה שמופיעה בסדרה, משפחתו של השותף הלא-כל-כך-גבר-גבר, חנון-מחשבים, עובד-יותר-עם-השכל של פרנק: נחמדים מאוד אבל עם בעיות ופגמים, אישיות משלהם, וכמובן, חיים.)

הבסיס לפופולריות של הסיפור הזה ברור: סיפורי נקמה זה כיף, כפי שיגיד לכם כל מי שקרא אי-פעם את "הרוזן ממונטה-כריסטו", אלימות צודקת (פיקטיבית) זה גם כיף - זו גרסה פחות אישית של נקמה, של לראות את הרעים מקבלים את מה שמגיע להם. העניין עם האישה והילדים, לעומת זאת, לא כזה כיף. אז מה הקטע?

מסע יחסי הציבור של הסדרה "המעניש", שיצאה בנובמבר, סבל מעיכוב בלתי צפוי בשל הטבח בלאס וגאס, בו כזכור אדם בלי היסטוריה קודמת של אלימות הגיע לבית מלון כשהוא חמוש עד השיניים, ריסס את הקהל בקונצרט שהתקיים ממול (58 נהרגו, יותר מ-500 נפצעו) והתאבד. לאור האירועים, פרסום יתר של סדרה שעוסקת באיש חמוש עד השיניים שהורג מסות של אנשים (וגם מצדדת קלות  במכירת נשק חופשית) נראה בטעם רע. מצד שני, האירועים האלה נהיו די נפוצים בארה"ב בשנים האחרונות. הדפוס חוזר על עצמו: מישהו (זה תמיד גבר, משום מה) מרגיש שהחיים לא התייחסו אליו יפה; אולי יש לו בעיות בעבודה, או במשפחה, או עם נשים, או חברתיות; אז הוא לוקח המון נשק, הורג מסה של אנשים אקראיים, ואז בדרך-כלל יורה בעצמו (או מניח למשטרה לירות בו).

התופעה מנותחת ונחקרת לעייפה, אבל בינתיים לא נראה שיש למישהו מושג איך לעצור אותה. כמובן שפיקוח על נשק יכול לעזור, אבל לא נראה שזו הסיבה היחידה; ישנן מדינות אחרות עם תפוצת נשק גבוהה, והתופעה הזו כמעט ולא קיימת בהן, בעוד בארה"ב היא הולכת וגוברת. מקריאת הדיווחים בכלי התקשורת, נדמה שיש רק דבר אחד שמשותף ליורים (אלה שאינם טרוריסטים רשמיים, כלומר פועלים בשם מניע אידיאולוגי מוצהר): הם מרגישים שהחיים דפקו אותם איכשהו, שהעולם לקח מהם את מה שהגיע להם. התחושה הזו מתגלגלת לכעס על העולם בכללותו, שמתגלגלת באלימות המונית, כלפי זרים, או לפעמים קולגות במקום העבודה שלא היה להם שום קשר אליך, או אולי מתפללים בכנסייה שאשתך הולכת אליה; ובסופו של דבר בהשמדה עצמית.

"המעניש" כל-כך מודעת לקיומו של הטיפוס הזה שהיא הציבה דמות כזו בסדרה (עם נטייה אידאולוגית, אבל המניעים שלו מוצגים בעיקר כתוצאה של תלישות וכעס על העולם); הוא מוצג בהדגשה כקונטרסט לפרנק, מאחר והוא פוגע בחפים מפשע ללא אבחנה בעוד פרנק הורג רק רעים (היכולת שלו לדעת מי הם באמת הרעים גובלת בכוח-על בפני עצמו). אבל הקונטרסט לא באמת נחקר עד הסוף; הבחור הרע מוצא את סופו הצפוי, ופרנק ממשיך במסע הנקמה שלו בלי אינטרוספקציה מיותרת. וכאן מתחילים להבחין שבעוד אותו בחור הוא איך שרוצחי ההמונים נראים באמת, פרנק עשוי להיות איך שהם רוצים לראות את עצמם: במקרה שלו, החיים באמת לקחו ממנו הכל - איש לא יאשים אותו בקטנוניות או בתגובה לא פרופורציונלית - והוא יוצא לשחרר זעם באופן מעורר אהדה וצודק, בתוך הסיפור ומחוצה לו. האישה והילדים המתים, כאן, חיוורים ככל שיהיו, הם ההצדקה האולטימטיבית לרצות להעניש את כל העולם.

והנה כיוון אחר. לאחרונה השלמתי את "בדרך למטה" (תרגום די נוראי ל-Falling Down - השם המקורי מתייחס לשיר "גשר לונדון מתמוטט"), סרט מ-1993 שמציע נקודת מבט מעניינת על אותו סיפור בסיסי של גבר רודף צדק מול חברה חולה שמבינה רק כוח.  וויליאם פוסטר (בגילומו הנוירוטי במפתיע של מייקל דאגלס) מרגיש שהחברה האמריקאית של תחילת שנות ה-90 סוגרת עליו. ביום חם במיוחד בלוס אנג'לס, בעודו תקוע בפקק תנועה מפלצתי בניסיון להגיע בזמן הביתה ליום ההולדת של בתו, הוא מחליט שהוא לא יכול יותר: הוא יוצא מהמכונית ומתחיל ללכת. הנוף האורבני שהוא הולך בו דומה לגיהנום, וכל מי שנקרה על דרכו מנסה לרמות, לעשוק או לפגוע בו. לאורך הסרט הוא הולך וצובר יותר ויותר נשק, והולך ונהיה ברוטלי יותר כלפי המתנכלים לו: החל מבעל מכולת גס רוח שדורש ממנו מחיר מופקע עבור פחית שתייה, דרך חברי כנופיה פסיכופתיים וניאו-נאצי מרושע ועד סנובים עשירים שמשתלטים על שטחים אדירים לצרכי גולף. והכל במטרה האולטימטיבית: להגיע הביתה, לאידיליה המשפחתית המושלמת שמחכה לו.  

בהדרגה אנחנו לומדים עוד דברים על פוסטר: למשל, שאשתו היא לא אשתו אלא גרושתו, עובדה שהוא מתקשה לקבל; שהיא חששה ממנו מספיק כדי להוציא נגדו צו הרחקה, שהוא כמובן תופס כהתנכלות לא הוגנת מצדה; שהוא חי אצל אמו, שמפחדת ממנו גם היא (הוא אף פעם לא הרים יד, אומרות הגרושה והאם, אבל הוא תמיד על סף התפרצות, ואלימות פיזית היא רק עניין של זמן); שהוא פוטר מהחברה הביטחונית שהוא טוען שהוא עובד בה לפני חודשים. הנרטיב המוצג לנו בהתחלה, של איש משפחה נורמלי שהחברה המעוותת דוחפת בהדרגה למעשים קיצוניים, הולך ומתחלף בהדרגה בדיוקנו של אדם עם נטיות אלימות שלא מוכן לקבל אחריות על חייו ותופס את עצמו כקורבן נצחי. לעומתו ניצב השוטר שחוקר את סדרת הפשעים שהוא מבצע (רוברט דובאל מכל האנשים), אדם שגם לו מזמנים החיים מגוון קשיים ותסכולים מקצועיים ואישיים, אבל שמתמודד עמם בכבוד, בחן ובהומור.

בסרט שמשחק עד הסוף על נוסחת "הנוקם שהעולם בגד בו", השוטר שרודף אחרי הגיבור מבין בסוף את צדקת דרכו ונותן לו ללכת (נאמר, בסוף "המעניש"). כאן, בעימות האחרון, השוטר אומר במפורש את מה שהלך והתבהר בהדרגה לצופים במהלך הסרט: פוסטר, שמגיע לבית משפחתו כשהוא כעוס ומריר וחמוש לעילא, לא רצה סתם לחגוג את יום ההולדת של בתו. הוא תכנן להרוג את גרושתו והילדה ולהתאבד. השוטר ראה כבר עשרות מקרים כאלה. "אני הרע? איך זה קרה?" שואל פוסטר בפתטיות, מסרב להבין עד הרגע האחרון. השוטר מסביר לו איך זה קרה: הוא מרגיש מרומה, הוא כועס, זה נכון. אבל כולם מרגישים כך; זה לא מעניק לו זכות להרים רובה ולהתחיל לירות. (מיותר לציין שחלק מהצופים לא הבינו את הפואנטה והמשיכו לראות בוויליאם פוסטר גיבור טרגי. תמיד יש כמה כאלה. אני מקווה שאף אחד מהם לא מצא לנכון לנסות לחקות אותו. [עריכה: תקווה נכזבת, מסתבר. חבל.])

הגבר-גבר האולטימטיבי של התרבות הקלאסית, הראקלס, שגילם בדמותו את כל הכוח והאומץ והאלימות היעילה שגבר-גבר צריך, התחיל את הפרק הידוע ביותר בקריירה שלו ברצח של אשתו וילדיו, בהתקף טירוף שנגרם על ידי האלה הקנאית הרה. ככפרה, הראקלס נשלח לבצע את מעללי הגבורה הדגולים שלו, 12 המשימות הכמעט-בלתי-אפשריות. שוב, האישה והילדים נהרגים כדי לתת לאב עילה לגבורה והרפתקאות; אבל כאן הם נהרגים ישירות על-ידי כוחו הכביר וזעמו הבלתי ניתן לעצירה של האב אחוז הטירוף עצמו - אותם כוח וזעם שישמשו אותו אחר-כך. (כן, המניע היה חיצוני. אבל אתם לא רואים את אודיסאוס הקצת-פחות-גבר-גבר, עובד-יותר-עם-השכל[1]עושה משהו כזה, לא משנה איזה אל יחליט להתעסק איתו.) לפחות גרסה אחת של הסיפור מחליפה את 12 המשימות בנרטיב נקמה מודרני יותר: משחקי God of War, שגיבורם קראטוס מאבד את משפחתו בנסיבות דומות במקצת ויוצא לנקום באלים אולימפיים נבחרים(!) על חלקם בטרגדיה.

טוב, מה שטוב ליוונים מיתולוגיים פחות טוב לסיפורים מודרניים נטולי אלים חורשי רע. אבל למה, באמת, המשפחות של הגברים-גברים הנוקמים כל-כך שטוחות? כי הן לא משנות הרבה לעלילה ונמצאות שם רק כדי להירצח ולספק מניע לנקמה, כן; כבר אמרנו. אבל אולי גם יש כאן הכרה מובלעת שאף אדם נורמלי, לא משנה כמה גדול האסון שקרה לו, לא יצא למסע רצח כנקמה; שמישהו שכן פועל כך הוא בעל דחפים אלימים חזקים מלכתחילה;  שסביר להניח שאדם כזה עלול להתפרץ באלימות כאשר הוא כועס; ושמשפחה יכולה להיות דבר מאוד מאוד מעצבן? שרק משפחה אידיאלית, לא מציאותית, יכולה לאפשר את ההפרדה המוחלטת אותה הנרטיב דורש בין האלימות אותה האב מפנה כלפי חוץ ובין איש המשפחה המושלם שהוא בבית?

אם למישהו מהכותבים המודרניים יש אומץ, אני מציעה שירימו את הכפפה, ילכו עד הסוף עם זרמי העומק של הנרטיב, ויכתבו סיפור על גבר שיוצא למסע נקמה אחרי שרצח את אשתו וילדיו בעצמו. הנקמה כאן צריכה להיות נגד החברה, ש"גרמה לו לעשות את זה" (כמו שהאלים היווניים, המייצגים את סדרי העולם, גרמו למות משפחתו של הראקלס, או להבדיל, של קראטוס). אחרי הכל, הוא הגיבור, ומי אם לא הוא ינצח את הרעים.

---

[1] זה נושא לדיון אחר, אבל נראה שיש משהו בהקבלה הזו, למרות שעשיתי אותה באופן לא מודע בתחילה. פרנק קאסל הגברי, שכוחו באלימותו, פועל בגלל מותם של אשתו, בתו ובנו, שנמצאים ברקע, ומתו כתוצאה עקיפה ממעשיו; דיוויד, השותף החנון, מתבסס על עורמה ולא על כוח, ומטרת העל שלו היא לחזור הביתה ולהתאחד עם משפחתו, שהם דמויות נוכחות ושחקנים פעילים בסיפור.