חרדה בצהריים, או: לשבחה של אימה כנענית

היה זה לילה קודר וסוער.

זו פתיחה סטנדרטית למלודרמות גותיות, רצוי כל דבר שכולל טירה מסתורית במרכז אירופה, סוסים מבוהלים, אולי כפריים שטופי אמונות טפלות, יללת זאב או שתיים. הגשם השוטף, הכפור, אפקטים חשמליים מוזרים - כל אלה מושלמים ליצירת אווירת אימה, טבעית או על טבעית. הרי מי לא שכב כילד במיטתו, רועד מצלילי הרעמים והברקים יותר מאשר מהקור, מדמיין פרצופים מוזרים בעננים? או לחלופין, הביט החוצה אל הלילה החורפי הארוך והקפוא ודימה לראות בו מפלצות? מי לא מוצא את עצמו מצטמרר קלות מהזכרון הגנטי של החורפים הארוכים של העבר, מוכי הרעב, הקיפאון וחיות הטרף?

התשובה היא אנחנו, זה מי. וב"אנחנו" אני מתכוונת לישראלים, שנהנים מבערך שני לילות סוערים בשנה ויותר שמש ממה שסביר. בסדר, יש לנו כמה טירות עתיקות, אבל הן שאולות מכל מיני צלבנים וממלוכים ועותמאנים, אנשים עם אפס נגיעה לחיינו העכשוויים ושלא נמצאים איתנו בשום מערכת יחסים חברתית או פולקלורית, ובקושי היסטורית (בניגוד לאצולה הישנה של אירופה, שמאכלסת איזה מקום ברור בתודעה); היתקעות בגשם בזמן טיול בגולן מעצבנת, אבל לא מזמנת מפגש עם אנשי-זאב (גם הזאבים פה די קטנים ומתונים); כל מחשבה על ערפדים ויתר יצורי לילה דינה להוביל, בקונטקסט הישראלי, לגיחוך כללי; המשפחה העתיקה היחידה עם סודות אפלים שאנחנו מצליחים לחשוב עליה היא משפחת נתניהו; אפילו בית רדוף שנבנה על בית קברות פלסטיני עתיק ידבר, אם נהיה כנים, בעיקר ללבן של פעילות בעמותת "זוכרות". גותיקה וזיעה לא הולכות טוב ביחד. המוסכמות של ז'אנר האימה בגלגולן האירופי-אמריקאי פשוט לא מהדהדות במציאות הישראלית.

העניין קשור באופן הדוק לדיסוננס העונתי שאנחנו נוטים לסבול ממנו. כולנו גדלנו על שירי ילדות וסיפורים שנכתבו, במקרה הטוב, על ידי יוצאי מזרח ומרכז אירופה, שהיו עסוקים בחלומות על שלג וכפור בעודם מנסים להתמודד עם הצפה במחסן בשיכון ותיקים, רמת-גן; ובמקרה הרע, על ידי אירופים מלבבים שתורגמו על-ידי אותם יוצאי מזרח ומרכז אירופה עצמם ומעולם לא הניחו רגל במזרח התיכון המהביל. לפיכך, התמונה שעולה לנו בראש כשאומרים, נגיד, "סתיו", היא עצים בשלכת אדומה-זהובה, שמיים אפורים, גשם לפרקים ותוגה לקראת העונה המתה; בעוד בפועל מה שיש לנו הוא משטחי עשב יבש אחרי הקיץ, חצבים, שרב לפרקים ותוגה על כך שכבר נובמבר ועוד לא ירד גשם. אלה מאיתנו שאינם מרקע חקלאי מובהק נוטים לגלוש לעבר התדמית של החורף כעונה קפואה וחסרת חיים, כאשר החורף המזרח-תיכוני הוא למעשה ההפך המוחלט: העונה החיה, המלבלבת, הקצרה מדי לפני בואו של חום הקיץ הממית.

אלה שבאו לפנינו ידעו זאת. ראו את קטב מרירי, שד הצהריים של חז"ל; ראו את נרגל, אחד מאלי השאול המסופוטמיים, שבין תחומי אחריותו המגיפה והשמש (ועבר סינקרטיזציה עם רשף, עוד אל שמש ומגיפה, ועם אפולו). ראו את הג'ינים המוסלמיים החיים במדבר ומתגלים בסופות חול. עצוב למות באמצע התמוז, ועצוב במיוחד לתמוז, שיורד לשאול עם מות האדמה בקיץ. הקיץ שלנו הוא העונה הקשה, החרבה, הלא מתפשרת; שעת הצהריים היא הקשה מכולן. ועלינו, כמחפשי אימה פוטנציאליים, לפעול בהתאם.

סיפורי האימה שלנו צריכים להתרחש בשעת עומס חום כבד. אור השמש הלבן והקודח הוא המזין את המפלצות, שנגלות לנו בגלי החום העולים מן המדרכה. המוות שלנו, בניגוד לזה של גתה, לא מגיח מתוך סופה ביער אלא מתוך חמסין בין בנייני בטון. אימה כזו, שמדברת אל חוויות החיים (והאקלים) שלנו, היא בעלת פוטנציאל לא להיראות מאולצת ומגוחכת.

הלילות בכנען לרוב יפים, והחורפים מרעננים. הרוצה ליצור מועקה יפנה אל אלי הקיץ. הם רק מחכים שנבוא.