"דרדוויל" לא רעה. העובדה הזו, למי
שמכיר את דעתי ההולכת ומידרדרת על היסטריית עיבודי הקומיקס של השנים האחרונות, היא
בבחינת הפתעה מרעישה. היא לא שיא התחכום, אבל היא כן נמנעת מהטיפשויות המחרידות
האופייניות לעיבוד קומיקס; בתהליך אלכימי מפתיע, היא מצליחה לקחת כמה רעיונות שהיו
חלולים וקלישאיים כבר בפעם הראשונה שנעשה בהם שימוש (ואולי בעצם... הגיבור והנבל
לא כל-כך שונים?!) ולרענן אותם לצורה סבירה. היא לא מאוד חדשנית, היא לא פורצת
דרך, אבל היא מבוצעת טוב, ובעולם המראות העגום של עיבודי הקומיקס זה לא מעט.
אני מבינה שלפחות מבחינת המקור הקומיקסי (שראוי לציין שלא קראתי),
דרדוויל ידוע ומוכר כמקבילו המארוולי של באטמן. ואכן, לא קשה להבחין בקווי הדמיון:
גיבור אורבני, קדורני, אוהב לעמוד על שולי גגות ולהתבונן מטה במהורהר, כוחות על
מינוריים (לצורך הדיון, כוח העל של באטמן הוא 'טונה כסף'), עם קרניים קטנות על
הראש ונטייה לפתור בעיות במכות. גם העיבוד החדש הזה מזמין השוואות: אחד הדברים
הראשונים שאמרו לי על "דרדוויל" היה "לא נפוח כמו טרילוגיית האביר
האפל".
הטענה הזו נכונה בפני עצמה, אבל אם מורידים את "נפוח", יש
פה משהו מעבר. דרדוויל, למרות היותו עוד
טייק אפל-יותר-בוגר-יותר על גיבור-על מיינסטרימי שמנסה להעביר אווירה של סרט פשע
לתוך המסגרת הקומיקסית, קרוב להיות היפוכו המושלם של הגיבור שגותהם צריכה אבל לא
זה שמגיע לה (או להפך? אני אף פעם לא זוכרת). ולב העניין, משום מה, הוא פוליטיקה.
סרטי האביר האפל הם סרטי קומיקס טובים מאוד שהתוו כיוון מוצלח בז'אנר.
הם גם מאוד, מאוד רפובליקניים. אני לא יודעת אם נולאן ביטא בהם את דעותיו האמיתיות
או שזו פשוט הייתה זווית נוחה לתקוף ממנה את החומר, אבל נוטה להאמין שזו האפשרות
השנייה: אחרי הכל, כשחומר המקור שלך כולל גיבור לוחם בודד בפשע שהוא גם
מולטי-מיליונר, מאוד קשה למצוא זווית אחרת. כבר ראיתי בדיחות אינספור על כמה באטמן
היה מועיל יותר אם היה משקיע את הכסף במנגנוני הרווחה במקום בגאדג'טים למלחמה ברשע,
אבל מבחינת הסרטים זו ממש לא אופציה: מה שיש היא הפעולה ההירואית של היחיד יוצא
הדופן, שנשקו הגדול הוא הרתעה.
המערכת בעיר של "האביר האפל" שבורה: היא גם מושחתת וגם
(במיוחד בסרט הראשון) נוהגת ביד רכה מדי בפושעים מועדים שברור לנו שאין להם שום
רצון להשתקם. גם כאשר אנחנו רואים פעולות "חברתיות" יותר שברוס ויין
ביצע (למשל בית היתומים, או מה שזה לא יהיה, בסרט השלישי), לא מדובר במוסד שמחזיק
כאשר מפסיקים להזרים לו כסף באופן קבוע; בלי תמיכה ישירה של הגיבור בעל ההון, נראה
ששום שינוי אינו אפשרי. הסרטים לא מתרכזים כמעט בכלל במאמצי שיקום מערכתיים לטווח
ארוך, אלא ביחיד, שהוא ורק הוא יכול להוביל את המאבק לתיקון.
לכאורה, אין שום דבר שמונע מדרדוויל ללכת באותו נתיב בדיוק. חוסר
האמון במערכת נמצא גם שם, וגיבור העל הויג'ילנטי, שנלחם בפשע מחוץ למסגרת החוק,
הוא ארכיטיפ אינדיבידואליסטי מובהק. אבל מההתחלה, התחושה היא בבירור אחרת.
ראשיית כל, הקונפליקט בין החוק ללקיחת החוק לידיים נוכח במידה רבה
בסדרה. מאט מרדוק, הוא דרדוויל,הוא עורך דין אידיאליסטי למדי שמתנדנד בין המחויבות
שלו לחוק ולהליכים המקובלים ובין הפעילות שלו מחוץ להם. בזכות דירוג הגיל הגבוה
יותר של הסדרה, האלימות שהוא מפעיל גם הרבה פחות אסתטית מזו של באטמן – כך שפקטור
ה"מגניב!" מאוזן במידה גדולה יותר על-ידי אי נוחות מסוימת. אחרי הפעם
השבעים שרואים את גיבורנו פותח למישהו את הצורה במכות גרפיות, החשד שמא הוא פשוט
אוהב אלימות נראה הרבה פחות כיוצא ידי חובה מאשר אצל עמיתיו למקצוע שלא שופכים דם.
שני הסרטים הראשונים של "האביר האפל" יצאו ב-2005 וביולי
2008. הם נוצרו כשהנושא החם בעולם היה המלחמה בטרור, ובסופו של דבר, בכך הם עוסקים.
"עלייתו של האביר האפל" מ-2012, שהגיע כבר לעולם פוסט-המשבר הכלכלי,
ניסה להתייחס באופן כלשהו לענייני השעה (הרעים מקשקשים על "שחרור המדוכאים
מהמושחתים ובעלי ההון", "להחזיר את העיר לעם" וכו'), אבל לא הצליח
ללכת עד הסוף: באטמן, מה לעשות, הוא עדיין בעל הון בעצמו. נדמה שהסרט מבטיח אנרכיה
אמיתית בגותהם, התקוממות של שכונות העוני נגד הסדר שבאטמן מנסה לשמר, מה שיכול היה
לספק קונפליקט רציני בין הגיבור לאוכלוסיה שעליה הוא אמור להגן, אבל זה לא קרה.
ה"מדוכאים" שהסכימו לעבוד בשביל ביין היו פושעים מסוכנים, לא סתם אנשים
קשי יום אך סבירים; האחרונים חיכו וקיוו לבאטמן המיטיב שיציל אותם מהראשונים.
ראיתי רק עוד סדרה אחת של נטפליקס מלבד זו ("בית הקלפים"), אבל
על סמך אלה נראה לי שהם אוהבים לנצל את הצייטגיסט באופן חריף וברור מאוד ביחס לרוב
המדיה. בזמן שבאטמן מדבר על סמל שיפחיד את הרעים ויעורר השראה בלבם של הטובים, דרדוויל
מדבר על שחיקת המעמד הבינוני (באמת מדבר. המילים "שחיקת המעמד הבינוני"
מופיעות בסדרה), על ג'נטריפיקציה, על שחיתות מערכתית ועל טייקונים.
וכמובן, הביוגרפיה. באטמן, כידוע, הוא עשיר מופלג ובן למשפחה של
עשירים מופלגים. הוריו היו נדבנים שבנו פרויקטים לשיפור פני העיר (אבא שלו גם עבד
כרופא, למרות שבבירור לא היה צריך את הכסף). הסרטים רוויים בהערצה לפילנתרופיה
ולאצילות הנפש של העשירים האכפתיים, אצילות נפש שנרמז בכבדות שלא הוערכה כראוי
על-ידי הציבור. הוריו של באטמן ניסו להעניק טוב לעיר שגמלה להם רעה; הטראומה שיצרה
את באטמן כפי שהוא היום, רציחתם של הוריו במהלך שוד רחוב, ממחישה זאת באופן
תמציתי. באטמן רואה את עצמו כממשיך דרכם של הוריו, שמגן על העיר ומבקש להוציא ממנה
את הטוב שבה על אפה ועל חמתה (ומתוך אחוזה ענקית). הוא זוכה לבוז מסוים כפלייבוי
עשיר, אבל כמובן שהוא לא באמת פלייבוי עשיר – הוא גיבור עשיר, ופועלו הסודי זוכה
להערכה רבה מצד כל מי שיודע עליו.
דרדוויל, לעומתו, הוא גיבור מעמד הפועלים מכל בחינה. הוא בן של מתאגרף
שנאלץ למכור קרבות כדי לפרנס בדוחק בן נכה; הוא נהרג כשנמנע מלעשות זאת פעם אחת.
בהשאלה, הקרב שלו היה מכור מלכתחילה - הנסיבות שנקלע לתוכן היו גרועות עד בלתי
אפשריות. מאט מרדוק הבוגר ושותפו בוחרים לעסוק בעריכת דין פרו-בונו, ומשלמים על כך
בבעיות פיננסיות בלתי נגמרות. גם יתר הדמויות החיוביות מתמודדות עם קשיים כספיים:
העיתונאי החוקר בן אוריך לא מצליח לכסות את עלויות הטיפול היקר באשתו החולה
הסופנית, תושבים הגרים בדירות עם שכר דירה מפוקח נזרקים מבתיהם בתוכניות פינוי-בינוי
מפוקפקות, אנשים שנפגעו קשות בעקבות פרשיות שחיתות נאלצים להסכים לשתוק מאחר והם
זקוקים נואשות לכסף ולא יכולים להרשות לעצמם לעמוד בעלויות של תביעה. אצל
"האביר האפל" השחיתות התאגידית קיימת, אבל היא מטואטאת מיד ברגע שהאדם
הנכון (ברוס ויין), שהוא במקרה גם היורש החוקי, משתלט על המצב וממנה עוד אנשים נכונים
לעמדות ניהול; אצל "דרדוויל", אפשר לסמוך על זה שמי שעומד בראש מגדל בעודו
עוטה חליפה יקרה ושוטח תוכניות יפות לשיקום העיר והגשמת הפוטנציאל שלה הוא הנבל.
האביר האפל מתמודד בסך-הכל עם שני סוגי נבלים. ישנם חברי ליגת הצללים
מהסרטים הראשון והשלישי: הם זרים, מאיימים, אוריינטליים במעורפל ומונעים על-ידי
אידיאולוגיה פנאטית להרוס את דה אמריקן ווי אוף לייף. אין מה להתעכב עליהם יותר
מדי – תפקידם ברור. בניגוד חד אליהם ישנו הג'וקר: לג'וקר, ככל הנראה, אין אידיאולוגיה
בכלל. דווקא משום כך, הוא הדגמה קיצונית (ומצוינת) של השקפת העולם הדורשת מלחמה
ללא פשרות ברוע.
אחת ההברקות של "האביר האפל" הייתה ההרגל של הג'וקר לשטוח
את הביוגרפיה שלו בפני מאזינים אקראיים, כולל הטראומות הקשות שעברו עליו והפכו
אותו למטורף הרצחני שהוא היום. רק מה, הסיפורים שהוא מספר סותרים זה את זה, וקיים
חשד סביר שכולם שקריים. הקטע הזה הוא עקיצה בכיוונם של אינספור סיפורים שביקשו
"להבין" את הפסיכופת: "שתיקת הכבשים", סדרות על פרופיילרים, ביוגרפיות
של רשעי העולם המתחקות אחרי ילדותם הקשה. די עם הניסיון לגלות אמפתיה למפלצות,
אומר הסרט. הג'וקר לא כזה בגלל משהו שקרה לו; וגם אם כן, גם אם אחת הגרסאות של
עברו הייתה במקרה אמיתית, זה בכלל לא משנה. בעימות האולטימטיבי מול באטמן, הג'וקר
מבקש לספר שוב סיפור סוחט דמעות כזה או אחר, אבל באטמן לא רוצה לשמוע. הוא עסוק
במה שחשוב: במלחמה ברוע, לא בהקשבה לו.
בגדול יש לי הרבה סימפטיה לגישה הזו, ומעט סבלנות לניסיונות מסורבלים להציג
את הצדדים מעוררי האהדה באופיים של אנשים שעברו מזמן את גבול הבלתי נסלח. עם זאת, הטיפול
של "דרדוויל" בדמותו של רב-הנבלים וילסון פיסק מצליח להימנע יפה מהתחושה
שהכותבים נורא רוצים שנחבב רוצח. פיסק הוא נבל לא מושלם, מגושם למדי מבחינה
חברתית, עם ילדות קשה ומשהו שהוא רואה ככוונות טובות. אך שילוב של כתיבה זהירה
(רוב הזמן – המשפט המצער "אתה ואני לא כל-כך שונים" כן צץ בשלב מסוים)
ומשחק מיומן משאיר אותו מעניין. פיסק לא קיים מחוץ לחברה האמריקאית (כמו ליגת
הצללים לדורותיה) או מחוץ לכל חברה (כמו הג'וקר). הסדרה עושה מאמץ ניכר להכיר לנו
את הסביבה שהוא צמח בה ושהפכה אותו למה שהוא. כאן מיוצגת שוב הגישה
ה"רכה", הפסיכולוגית-משהו, המעדיפה הבנה על יד קשה והאנשה על פני
דמוניזציה; למרבה המזל, פיסק מספיק רע בשביל לאזן.
אם נעבור קצת לרמת המטא, ההבדל מתחדד אף יותר. באטמן הוא בלי שום ספק
גיבור מהשורה הראשונה – שני באיקוניות שלו רק לסופרמן, ויתכן שפופולרי ממנו.
דרדוויל, לעומתו, הרבה יותר עלום. הוא לא ספיידרמן או האקס-מן, ואפילו לא קפטן
אמריקה או הענק הירוק; לא דמות שכל ילד בעולם המערבי שמע עליה. ובתוך העולם של
הסדרה שלו, זו חלק מההתמודדות. הסדרה "דרדוויל" קיימת כחלק מהיקום
הקולנועי הרחב יותר שמארוול עומלים על יצורו בשנים האחרונות, כלומר, מתרחשת באותו
יקום שמרכזו הוא סרטי "הנוקמים" וגיבורי השורה-הראשונה שלהם. ומהר מאוד
מתברר שבגיבורות, כמו בכלכלה, אין ממש trickle-down: הנוקמים ביצעו הרואיקה
בפרופיל גבוה (במקרה זה, הצילו את האנושות ובמיוחד את ניו-יורק מפלישת חייזרים), הלכו
הביתה, והשאירו אחריהם עיר חצי הרוסה ואנשים מהשורה שנאלצים להתמודד עם בעיות הרבה
יותר יומיומיות מאלים כושלים ממימד אחר. בעיות כמו שיקום שכונות שמתקדם לאט מדי או
מעורבות ארגוני פשע בגופים אזרחיים. בעיות שבכלל לא נמצאות על הרדאר של גיבורי העל
מהשורה הראשונה, שכבר עסוקים במרדף אחרי המדען המטורף הבא או במסיבות עיתונאים
במגדל עם הלוגו.
דרדוויל נכנס בדיוק לנישה הזו. בעוד באטמן מתיימר לפתור את כל הבעיות
בשביל כולם, לפחות בגותהם (מאחר ועד הריבוט הוא חי בעולם שבו הוא גיבור-על יחיד), לא
דרדוויל יאבק עבורנו בישויות בין-ממדיות או מוטאנטים רדיואקטיביים. דרדוויל,
בהיעדר הגדרה טובה יותר, הוא גיבור-על קהילתי: הוא שכונתי, לא גלובלי. ערים גדולות
בסרטי קומיקס מתנהלות לעתים קרובות כמו ערי-מדינה, בלי שום רמז לרמה הארצית, אבל
דרדוויל לוקח את העניין עוד צעד קדימה: הוא ממוקד לא רק בעיר אחת אלא בשכונה אחת,
הל'ס קיצ'ן, ומקדיש את עצמו להגנה עליה באופן ספציפי. ההתעסקות שלו בבעיות
אקטואליות מתאימה למינוריות הכללית שלו כגיבור על. זו גם מונעת מהסדרה להפוך לבלגן
מביך בסגנון "קפטן אמריקה 2" (סרט שלא החליט מה הוא מעדיף להיות ושילב
בסופו של דבר טיפשיות כללית של קומיקס עם טרחנות מתישה של מותחן פוליטי).
זו לא סדרה מושלמת, אל תטעו, והחליפה ההיא באמת נראית די דבילית בסופו
של דבר; אבל היא שנונה להפתיע, מותחת במידה הראויה ומשתמשת ברוח התקופה באופן שלא
מוריד רוב הזמן פטיש חמש קילו על הראש. האנטי-גיבור שלה לא מחזיק "אנטי"
רק כמס שפתיים לאלוהי האיב"י, אבל איננו שמוק במידה כזאת שתהפוך אותו לבלתי
סמפיט. "האביר האפל" היה, בזמנו, השלב הבא באבולוציה של גיבורי העל המצולמים;
אם גם "דרדוויל" תסתבר ככזו, יתכן ואתחיל לחשוב אפילו שלסרטי וסדרות
קומיקס יש איזו תקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה