מה שבולט לעין כשקוראים לאורך זמן את ספרי עולם הדיסק הוא עד כמה הכל משתפר. לא איכות הכתיבה (אם כי גם, קצת), העולם: עולם הדיסק של "צבע הקסם" הוא די זוועה. הוא מלא בדברים שרוצים להרוג אותך וגיבורים סוציופתים; בתור פארודיה על פנטזיית הרפתקאות (ובעיקר ספרי קונאן לדורותיהם), הוא מראה בדיוק כמה כל זה היה רע אם היה קיים במציאות. אנק-מורפורק היא מקום שהגיהנום נראה סבבה לידו ומאוכלסת אך ורק בנבלים אינטרסנטים (מה שמביא גם לשריפה שלה). המוות הוא כוח זדוני שרודף אחרי הגיבורים. כל העסק נשלט על ידי אלים אדישים ורעים.

ותראו איפה אנחנו היום. עולם הדיסק לא מושלם, אבל דיפלומטיה, טכנולוגיה והרבה אנשים נכונים במקומות הנכונים הביאו אותו לשלום יחסי ופריחה תרבותית. האלים לא רלוונטיים או קשורים ברצועה לכהנים ולמאמינים ("אלים קטנים"). חידושים טכנולוגיים הפסיקו להיות קוריוז שגורם לכאוס ובסוף נעלם ("ראינוע") והתחילו הפוך את החיים למוצלחים ונוחים יותר ("האמת" והלאה). סדרת השומרים הראתה איך מתוך הזוהמה של אנק-מורפורק יוצאים כמה אנשים (ונשים. ואל-מתים. וגלמים.) טובים שהופכים את המצב בעיר על פניו. בסדרת המוות, ההתגלמות האנתרופומורפית הרעה והאדישה מ-"צבע הקסם" הפכה לחבר הכי טוב של המין האנושי במלחמתו נגד כל מה שלא רוצה שיהיה אנושי.

ויימס התחיל את הקריירה שלו כשיכור ששוכב בתעלת ביוב, וסיים אותה כאיש משפחה ואחד האנשים החזקים ביותר בעולם; וטינארי נשאר מקיאווליסט, אך מקיאווליסט חכם ובלתי אנוכי יותר מספר לספר. דטריטוס, אחד הדמויות הוותיקות ביותר בסדרה (הוא הופיע ב"צבע הקסם"), התחיל את הקריירה שלו ככלב שמירה וסיים אותה כאחת הדמויות האזרחיות המכובדות ביותר בעיר. זה לא היה קל, והיו הרבה משוגות קומיות וקומיות-פחות בדרך, אבל בסך הכל (ובזכות הרבה עבודה קשה) האנשים השתפרו, והעולם השתפר.

טרי פראצ'ט, גבירותיי ורבותיי. 1948-2015. האיש שהפך יותר מעולם אחד למקום טוב יותר. יהי זכרו ברוך.