יום שלישי, 10 במרץ 2015

אנשים כותבים ומה שהם כותבים, אם בכלל

יש במעגל השני או השלישי שלי בפייסבוק כמה אנשים ונשים שמגדירים עצמם "כותבים". במקרה שלהם נראה שיותר מתיאור פעולה, מדובר במצב קיומי: ההנחה המובלעת היא שהאדם הכותב איננו כזה רק כשהוא כותב, אלא גם כשמצחצח שיניים, עושה קניות והולך לשירותים; כתבנותו היא מין שינוי מצב כימי בלתי הפיך שהתרחש ביום בו התחיל לכתוב. (מה שמתקשר לשאלת ה"סופר" שמטרידה אותי מדי פעם – כמה ספרים אדם צריך לכתוב ו\או לפרסם לפני שהוא זכאי להצהיר על עצמו כסופר? שניים? שלושה?)

האנשים הכותבים מדברים הרבה על כתיבה. הם רוצים שאנשים כותבים ייפגשו כדי לדבר על כתיבה, הם מארגנים סדנאות כתיבה כדי שאנשים כותבים-בפוטנציה יוכלו להוציא את הכתיבה מן הכוח אל הפועל, הם מתפייטים על סגולות האדם הכותב וכו' וכו'. יש רק אלמנט אחד שנעדר בדרך-כלל מהדיונים האלה: מה בעצם כותבים.

כל אנשי המילים האלה מקדישים תשומת לב אדירה ל"איך" (התחושות שלהם במהלך הכתיבה, התנאים והמרחב ההולמים לכתיבה, הפסיכולוגיה שבעניין, מקורות השראה ומוטיבציה), ולעתים נדירות ביותר דנים ב"מה" – סיפורת, כתיבה עיונית, עלילות, תמות וכל שאר האלמנטים של התוצר היצירתי. אפילו האספקטים הטכניים הקריטיים, התכלס של מה שהופך רצף מילים לרצף מילים טוב, לא זוכים לעודף התייחסות. התעסקות בתוכן, כך נדמה, היא כיום עניין למבקרים ואקדמאים; נדמה לי שבראיונות עם סופרים, גם המוצלחים והרציניים ביניהם, מוקדש לעתים קרובות נפח רב לשאלות בסגנון "מה גורם לך לכתוב" ו-"מאיפה את שואבת השראה". נראה שמה שיש כאן הוא מעין היקסמות אמורפית ממושג אידיאלי של כתיבה כשלעצמה, שמנותק באופן ראוי לציון מהמטרות שלו והופך למטרה בפני עצמה.

אז מה בעצם כל-כך נהדר בכתיבה הזו, שמזכה אותה בכך-כך הרבה תשומת לב? נתבונן רגע בתמונה המוטיבציונית הבאה, אחת מאלפים שניתן למצוא בגוגל כשמחפשים צירופי מילים שקשורים לכתיבה:


אנחנו רואים שמיוחסת פה חשיבות רבה לשאלת המניע. הכותב חייב לכתוב בכוונה טהורה, מתוך אהבה של אותו דבר קסום המכונה "storytelling", סיפור סיפורים: למניעים חומריים נחותים אין מקום בתהליך המקודש הזה.

נדמה שזה הלך המחשבה העומד מחד מאחורי הסע"ח, כפי שכינה אותם אומברטו אקו, המוציאים את ספריהם על חשבונם (כי "כסף הוא לא העניין"); ומאידך, העומד מאחורי השחיקה המתמדת בנכונות לשלם לאמנים ויוצרים עבור עבודתם - התלונות התכופות הנשמעות מצד עיתונאים, מאיירים ודומיהם בדבר מעסיקים פוטנציאליים המסרבים לשלם על עבודה. הרעיון הוא, מצד אחד, שעצם הפרסום מועיל לאמן, וכן במידה מסוימת ששכר מצווה הוא מצווה: הרי העבודה  היצירתית היא ייעוד כה נעלה שמביאה סיפוק כה גדול ליוצר עד שאין טעם ללכלך אותה בשיקולים קטנוניים כמו כסף. 

כמובן שאין שום רע בכתיבה עבור כסף, כפי שאין רע בכתיבה מתוך הנאה או דחף פנימי. יש לא מעט סופרים דגולים שכתבו יצירות "בהזמנה". מניע כספי וכישרון אינם סותרים – גם גאונים צריכים לאכול. המבחן היחיד שאמור לעמוד לפנינו בבואנו לבחון ספר הוא האם הוא טוב או לא, לא הרוח שפיעמה בסופר בזמן כתיבתו; נסיבות הכתיבה והפרסום כולן משניות. יש סופרים גדולים שכתבו כמקצוע, שכתבו כתחביב, אפילו כמה כאלה שפרסמו את יצירותיהם בעצמם; יש לא מעט מקרים מוכרים בהם נכתב כלאחר יד או מטעמי פרנסה ספר שנחשב לאחר מכן ליצירת מופת או לאבן דרך תרבותית, לא פעם למגינת לבו של הסופר המזועזע.

התפיסה הרומנטית של אמנות לשם אמנות, בניגוד לאמנות כמלאכה, הכתה שורשים בתרבות אי-שם בתפר בין המאות ה-18 ל-19 (הסוציולוגים בינינו בוודאי יגידו משהו נבון על צמיחת מעמד הפנאי בעקבות המהפכה התעשייתית, אבל אני לא סוציולוגית אז אמנע), ובמקביל אליה עלה העניין באמן כאישיות, שבביטויה הקיצוני יותר הייתה לפולחן הגאונות. הויכוח המטופש בקשר לזהותו האמיתית של שייקספיר (עוד איש כותב שמכר, אבוי, את כשרונו בעבור כסף) פרץ באמצע המאה ה-19; לפני כן הפוקוס היה על המחזות, לא על האדם. ביירון, אולי המוכר ביותר היום מכל משוררי הרומנטיקה, היה בפירוש מעניין יותר מהשירה שלו. אם נתחיל לדבר על הערצת הגאונים בתרבות הגרמנית מהמאה ה-18 ואילך כנראה שנשב כאן עד מחר. אבל בואו נתקדם הלאה, למאה ה-20.

פולחן הגאונות דעך יחד עם החשדנות הכללית כלפי כל מה שמריח כאוטוריטריות, אך האמנות לשם אמנות לא הלכה לשום מקום. ובמקביל, נראה שתפיסת הגאון היוצר של המאה ה-19 עברה דמוקרטיזציה. בתודעה הפופולרית, היצירה אינה נחשבת כיום משלח יד ככל משלחי היד, או לחילופין תחביב, כמו בתקופה הפרה-רומנטית; אבל היא גם לא שליחות נעלה שנועדה לחשוף לעולם את נבכי נפשם של יחידי סגולה המבטאים את רוח האנושות וכו'. כיום כולנו חשובים, כולנו מעניינים, לכולנו קול שראוי להשמיע. וכך הקסם הרומנטי של היצירה כשלעצמה, הבוקעת ממעמקי הנפש ואינה כפופה לתכתיבים הסתמיים של העולם החומרי, שייך כעת לכולנו. הפוקוס נשאר על הכותב ולא על כתיבתו, אבל כיום כל אחד יכול – ואולי צריך, מאחר והבעה עצמית היא חלק מהמשימה המקודשת של הגשמה עצמית, שבקונפיגורציה הנוכחית של התרבות כולנו מחויבים לה.

כיום הולכים ומתרבים הספרים העוסקים בכתיבה עצמה, הן כמדריכים מעשיים והן כעבודות חצי-פיקטיביות המתמקדות בנבכי נפשו המתלבטת של הכותב ומוזתו החמקמקה. קהילות אינטרנטיות שלמות נבנות סביב עידוד הכתיבה וכתמיכה הדדית לכתיבה; פרויקטים כמו NaNoWriMo יוצאים מנקודת הנחה שלא משנה מה תכתבי, העיקר שתכתבי. תוצרי הכתיבה לא מדוברים כל-כך בין אנשים כותבים מאחר והם, באמת, רווח משני. העיקר ההעצמה; העיקר הכוונה. 

קיטור המשך על אנשים קוראים מתוכנן מאוחר יותר. החלטתי לפצל. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה