פצחתי לאחרונה בירח דבש שני עם טים פאוורס, אותו החלטתי לחגוג בהשלמת הספר המוקדם "Dinner at Deviant's Palace". הספר נחמד להפליא ומומלץ בהחלט לכל חובבי הפנטזיה הפוסט-אפוקליפטית על ערפדי חלל ובנדיטים על אופניים. ובערך בשליש שלו קורה משהו מעניין. הגיבור מאבד בנסיבות כאלה ואחרות חתיכה הגונה מנשמתו. וזה בסדר גמור, כי החתיכה האבודה היא זו שגרמה לו להיות סוציומט.
אם נסתכל רגע על כמה דוגמאות בולטות, נראה שהתוצאה הזו בכלל לא מובנת מאליה. וולדמורט, למשל, מפזר חתיכות מנשמתו בכל רחבי המדינה, אבל אף אחד לא חושב שאחד מהן הכילה אולי את מה שזה לא יהיה שעשה ממנו שמוק; להפך, ברור מאליו שמדובר במעשה מפלצתי ושכל פיצול כזה הופך אותו לפחות ופחות אנושי. בדוגמה מעט יותר מורכבת, גֶד, הקוסם מארץ ים, מזמן בטיפשותו ישות-צל מארץ המתים, שיש לה כוח בלתי מוסבר עליו. נצחונו עליה מגיע כאשר הוא מבין כי לא מדובר אלא בצד אפל של עצמו (או בצל במובן היונגיאני). ההכרה מאפשרת לו לספוג לתוכו את הישות ולצאת מהסיפור כאדם שלם יותר.
פרויד הוא כנראה האחראי הראשי לנטיה הזו בתקופתה המודרנית. אם מסתכלים על החברה שבא ממנה, לא קשה להבין למה: וינה של מפנה המאה הייתה מקור נהדר להדחקות ודחפים אפלים. היא שילבה עיסוק אובססיבי בכל מה שסקס (שלפרקים גורם לנו להיראות כמו מנזר של כרמליטיות קשישות בהשוואה) עם צביעות ונוקשות חברתית אדירות. באווירה כזו, דיכוטומיות האיד-אגו-סופר-אגו והמסקנה שכל ההתנהגות האנושית נובעת מדחפים מיניים המדוכאים ומנותבים על ידי החברה נראית פתאום הרבה פחות פנטסטית, והדו-פרצופיות המייסרת שהקיום בחברה כזו נוטה לייצר נראית כמו מקור הגיוני לנוירוזה.
הנחת היסוד היא שההדחקה, שמתפקדת עקרונית כמנגנון הגנה, גורמת בסופו של דבר לנזק. המטפורה הרלוונטית היא סיר לחץ: כאשר סוגרים משהו עם אנרגיה גבוהה בחלל קטן, הוא "ידלוף" וסופו להתפוצץ. פסיכואנליזה מבצעת את התהליך ההכרחי של שחרור הלחץ: פתיחת ההדחקות, ההכרה בדחפים, מחשבות, אירועים וחלקי אישיות שנדחפו לתת-מודע ומשם מרעילים את נפשו של המטופל. רק הבחינה העצמית הכנה ווהמעמיקה, המביאה בחשבון את כל חלקי הנפש כולל הגרועים שבהם, יכולה להוביל לבריאות ואיזון נפשי.
יונג לקח את הקונספט לכיוונים מבטיחים יותר מנקודת המבט של סופרי פנטזיה - אצלו, כאמור, אלמנטים של מושג התת-מודע הפכו לצל, מושג המגלם את כל מה שנדחק מחוץ לזהות המודעת. הצל עשוי בעיקר מאלמנטים לא רצויים - דחפים לא מתורבתים, אלימות, סתם מחשבות רעות - אבל עשוי להכיל גם אספקטים חיוביים של האישיות שמצאו את עצמם בחוץ מסיבה כלשהי. הצל יכול לתפקד ככוח עוין, המנסה להשתלט על האישיות המודעת. במצב האידיאלי ההדחקה, שדורשת מאמץ אקטיבי ועלולה לגרום לפגיעה במוטיבציה ובערך העצמי, מתחלפת לא בהשתלטות אלא באינטגרציה - קבלה של הצל ומעין דו-קיום מאוזן איתו. האינדיבידואציה אצל יונג תלויה בין השאר בהצלחת השלב הזה.
סביר להניח שחלק מכל הנ"ל מצא את עצמו מתגלגל ליסודות הפסיכולוגיה ההומניסטית וממנה לפסיכולוגיה החיובית של אמצע המאה ה-20 והנגזרות הפופולריות שלה. ערך עצמי מותנה, כמובן מאליו, בקבלה עצמית; שנאה לחלקים מעצמך אינה פרודוקטיבית, ואף עלולה לתת לאותם חלקים פתח לשלוט בך (כי "שנאה ואהבה שניהם כוחות מושכים", או קלישאה מפוקפקת אחרת בסגנון). לא מעט מחפשי דרך ניו-אייג'יים מדברים על הצורך להשתחרר ממעצורים והתניות תרבותיות. התפיסה של האני כשלמות אותנטית, שכל השפעה חיצונית חזקה מדי או חלוקה פנימית מזיקים לה או הורסים אותה, היא פיתוח לוגי של אותו קו מחשבה.
מאחר והחשיבה הזו כה מובנת מאליה, מעניין לראות עד כמה היא נעדרת אצל פאוורס. כמו הגיבור של לה-גוין, גרג ריבאס, הגיבור של "ארמון הסוטים", מוצא את עצמו נרדף על-ידי חלק מעצמו שמבקש להשתלט עליו ומגלם חלק מכובד מהתכונות הרעות שלו; בניגוד לגד, הפתרון הוא לא אינטגרציה נוסח יונג אלא לסרב ליצור פעם אחר פעם, לפוצץ לו את הצורה במכות ובסופו של דבר להשתמש בו כנשק מאולתר נגד ערפד-חלל רשע. התכונות המגולמות ביצור הזה גם מזוהות במפורש עם המניעים של אותו ערפד-חלל, מה שמאפשר לו לזרוק את השורה הנבלית המפורסמת "אתה ואני בעצם לא כל-כך שונים". ההצהרה הזו, וההבנה שהוא בעצם די צודק, דוחפים את הגיבור לדחיה הסופית של החלק הזה שלו, דחיה שמקבעת אותו לצמיתות כאדם טוב בהרבה.
לפאוורס יש איזה קטע עם כפילים ואני-אחרים. משום מה, הם כמעט תמיד מנסים להשתלט על המקור באופן כזה או אחר. לפחות עוד מקרה אחד (ב-"הזדמנות אחרונה") כולל אלטר-אגו שמייצג אלמנט שלילי מובהק באישיות של הדמות (במקרה זה, כעס וניכור מסוכנים של ילד צעיר ומוזנח). האלטר-אגו הזה מוקא, פחות או יותר פיזית, על ידי הילד. אין כאן עיבוד של הרגשות הרעים כדי לצמוח מהם לאדם שלם יותר; יש סילוק מוחלט. ובערת הרע מקרבך, באופן מילולי לגמרי.
הפתרון הזה נראה מבטיח מאוד, אך יש חשש שכפילסופיה כוללת לחיים האמיתיים הוא עלול לא לעבוד. אחרי הכל, לא ניתן למיטב ידיעתי לחתוך חתיכות מהאישיות ולהוציא החוצה (עדיין); ניסיונות קודמים בתחום בדרך-כלל לא הסתיימו טוב, ורובנו נאלצים להתמודד עם הפגמים שלנו בדרכים יותר קונבנציונליות מהשלכתם הפיזית בפרצופם של ערפדי-חלל. כבת זמני, אין לי ראיות שמאפשרות לדחות באמת את המודל הפרוידיאני של המודחק המבעבע והמרעיל. ניאלץ לנסות להסתדר כמיטב יכולתנו עם הכלים הקיימים.
מצד שני, כפנטזיה טהורה, פאוורס לפחות על כל פנים מרענן יותר מעוד סיפור השלמה עם הילד הרע שבתוכך; וגם קצת יותר מכך. בעידננו האפוף ערך עצמי, כאשר "ללכת עם האמת שלך" ועוד פנינים מבוססות-אותנטיות הן התירוץ האופנתי התורן להיות חרא, ישנו קסם מסוים בחוסר קבלה עצמית בלתי מתפשר. בשאיפה לא לאהוב את עצמך, לא להסתפק במי שאתה כרגע, אלא לשאוף להיות משהו טוב יותר. באמונה שבאמת אפשר ללמוד משהו ולהשתנות, לא כארגון מחדש קוסמטי של מרכיבים קיימים, לא כ"הגשמה עצמית", אלא כהתפתחות שלא תלויה רק במה שהיה שם מלכתחילה - שלעתים קרובות, מרגיש די פגום.
פרויד הוא כנראה האחראי הראשי לנטיה הזו בתקופתה המודרנית. אם מסתכלים על החברה שבא ממנה, לא קשה להבין למה: וינה של מפנה המאה הייתה מקור נהדר להדחקות ודחפים אפלים. היא שילבה עיסוק אובססיבי בכל מה שסקס (שלפרקים גורם לנו להיראות כמו מנזר של כרמליטיות קשישות בהשוואה) עם צביעות ונוקשות חברתית אדירות. באווירה כזו, דיכוטומיות האיד-אגו-סופר-אגו והמסקנה שכל ההתנהגות האנושית נובעת מדחפים מיניים המדוכאים ומנותבים על ידי החברה נראית פתאום הרבה פחות פנטסטית, והדו-פרצופיות המייסרת שהקיום בחברה כזו נוטה לייצר נראית כמו מקור הגיוני לנוירוזה.
הנחת היסוד היא שההדחקה, שמתפקדת עקרונית כמנגנון הגנה, גורמת בסופו של דבר לנזק. המטפורה הרלוונטית היא סיר לחץ: כאשר סוגרים משהו עם אנרגיה גבוהה בחלל קטן, הוא "ידלוף" וסופו להתפוצץ. פסיכואנליזה מבצעת את התהליך ההכרחי של שחרור הלחץ: פתיחת ההדחקות, ההכרה בדחפים, מחשבות, אירועים וחלקי אישיות שנדחפו לתת-מודע ומשם מרעילים את נפשו של המטופל. רק הבחינה העצמית הכנה ווהמעמיקה, המביאה בחשבון את כל חלקי הנפש כולל הגרועים שבהם, יכולה להוביל לבריאות ואיזון נפשי.
יונג לקח את הקונספט לכיוונים מבטיחים יותר מנקודת המבט של סופרי פנטזיה - אצלו, כאמור, אלמנטים של מושג התת-מודע הפכו לצל, מושג המגלם את כל מה שנדחק מחוץ לזהות המודעת. הצל עשוי בעיקר מאלמנטים לא רצויים - דחפים לא מתורבתים, אלימות, סתם מחשבות רעות - אבל עשוי להכיל גם אספקטים חיוביים של האישיות שמצאו את עצמם בחוץ מסיבה כלשהי. הצל יכול לתפקד ככוח עוין, המנסה להשתלט על האישיות המודעת. במצב האידיאלי ההדחקה, שדורשת מאמץ אקטיבי ועלולה לגרום לפגיעה במוטיבציה ובערך העצמי, מתחלפת לא בהשתלטות אלא באינטגרציה - קבלה של הצל ומעין דו-קיום מאוזן איתו. האינדיבידואציה אצל יונג תלויה בין השאר בהצלחת השלב הזה.
סביר להניח שחלק מכל הנ"ל מצא את עצמו מתגלגל ליסודות הפסיכולוגיה ההומניסטית וממנה לפסיכולוגיה החיובית של אמצע המאה ה-20 והנגזרות הפופולריות שלה. ערך עצמי מותנה, כמובן מאליו, בקבלה עצמית; שנאה לחלקים מעצמך אינה פרודוקטיבית, ואף עלולה לתת לאותם חלקים פתח לשלוט בך (כי "שנאה ואהבה שניהם כוחות מושכים", או קלישאה מפוקפקת אחרת בסגנון). לא מעט מחפשי דרך ניו-אייג'יים מדברים על הצורך להשתחרר ממעצורים והתניות תרבותיות. התפיסה של האני כשלמות אותנטית, שכל השפעה חיצונית חזקה מדי או חלוקה פנימית מזיקים לה או הורסים אותה, היא פיתוח לוגי של אותו קו מחשבה.
מאחר והחשיבה הזו כה מובנת מאליה, מעניין לראות עד כמה היא נעדרת אצל פאוורס. כמו הגיבור של לה-גוין, גרג ריבאס, הגיבור של "ארמון הסוטים", מוצא את עצמו נרדף על-ידי חלק מעצמו שמבקש להשתלט עליו ומגלם חלק מכובד מהתכונות הרעות שלו; בניגוד לגד, הפתרון הוא לא אינטגרציה נוסח יונג אלא לסרב ליצור פעם אחר פעם, לפוצץ לו את הצורה במכות ובסופו של דבר להשתמש בו כנשק מאולתר נגד ערפד-חלל רשע. התכונות המגולמות ביצור הזה גם מזוהות במפורש עם המניעים של אותו ערפד-חלל, מה שמאפשר לו לזרוק את השורה הנבלית המפורסמת "אתה ואני בעצם לא כל-כך שונים". ההצהרה הזו, וההבנה שהוא בעצם די צודק, דוחפים את הגיבור לדחיה הסופית של החלק הזה שלו, דחיה שמקבעת אותו לצמיתות כאדם טוב בהרבה.
לפאוורס יש איזה קטע עם כפילים ואני-אחרים. משום מה, הם כמעט תמיד מנסים להשתלט על המקור באופן כזה או אחר. לפחות עוד מקרה אחד (ב-"הזדמנות אחרונה") כולל אלטר-אגו שמייצג אלמנט שלילי מובהק באישיות של הדמות (במקרה זה, כעס וניכור מסוכנים של ילד צעיר ומוזנח). האלטר-אגו הזה מוקא, פחות או יותר פיזית, על ידי הילד. אין כאן עיבוד של הרגשות הרעים כדי לצמוח מהם לאדם שלם יותר; יש סילוק מוחלט. ובערת הרע מקרבך, באופן מילולי לגמרי.
הפתרון הזה נראה מבטיח מאוד, אך יש חשש שכפילסופיה כוללת לחיים האמיתיים הוא עלול לא לעבוד. אחרי הכל, לא ניתן למיטב ידיעתי לחתוך חתיכות מהאישיות ולהוציא החוצה (עדיין); ניסיונות קודמים בתחום בדרך-כלל לא הסתיימו טוב, ורובנו נאלצים להתמודד עם הפגמים שלנו בדרכים יותר קונבנציונליות מהשלכתם הפיזית בפרצופם של ערפדי-חלל. כבת זמני, אין לי ראיות שמאפשרות לדחות באמת את המודל הפרוידיאני של המודחק המבעבע והמרעיל. ניאלץ לנסות להסתדר כמיטב יכולתנו עם הכלים הקיימים.
מצד שני, כפנטזיה טהורה, פאוורס לפחות על כל פנים מרענן יותר מעוד סיפור השלמה עם הילד הרע שבתוכך; וגם קצת יותר מכך. בעידננו האפוף ערך עצמי, כאשר "ללכת עם האמת שלך" ועוד פנינים מבוססות-אותנטיות הן התירוץ האופנתי התורן להיות חרא, ישנו קסם מסוים בחוסר קבלה עצמית בלתי מתפשר. בשאיפה לא לאהוב את עצמך, לא להסתפק במי שאתה כרגע, אלא לשאוף להיות משהו טוב יותר. באמונה שבאמת אפשר ללמוד משהו ולהשתנות, לא כארגון מחדש קוסמטי של מרכיבים קיימים, לא כ"הגשמה עצמית", אלא כהתפתחות שלא תלויה רק במה שהיה שם מלכתחילה - שלעתים קרובות, מרגיש די פגום.
זו רשומה נהדרת. תודה. והזכרת לי שגם אני צריכה לעשות סיבוב מחדש על כתבי פאוורס, כיוון שלמרות שקראתי את כל הנזכר לעיל, איכשהוא את עובדת קיומו של ערפד חלל איכשהוא שכחתי לגמרי. תרועות לזכרון גרוע שמאפשר לנו לקרוא מחדש ספרים שכבר קראנו - ותודות לך שהזכרת.
השבמחק(אם היה צדק בעולם היית בחופש לעתים קרובות יותר, וכך, אולי, יוצא היה לך לכתוב יותר? כי כל רשומה היא תענוג).
והרי הבלוג שלך נקרא על שמו של אותו ערפד-חלל בדיוק... בכל מקרה, זה ספר נחמד להחריד אז שמחה שיכולתי להביאו שוב לתשומת לבך.
מחקאם היה צדק בעולם הייתי בחופש לתמיד. אבל זהו לא הטוב מבין העולמות האפשריים, כפי שמוכיחים דברים כמו סרטי "ההוביט", העונה הרביעית של זיווגים ומילים לשירים של אייל גולן. בכל מקרה, אני מנסה עכשיו לשחרר קצת את מחסום הכתיבה, אז בתקווה יהיו משהואים בקרוב.
חצי קשור... למי שאף פעם עוד לא קרא פאוורס ורוצה להתנסות, על איזה ספר היית ממליצה?
השבמחקנראה לי ש"שערי אנוביס" הוא מקום טוב להתחיל. הוא גם מייצג מבחינת הסגנון והתמות וגם מגיע לעניינים מהר יחסית. אם תאהב אותו, נסה את "הזדמנות אחרונה" אחריו.
מחקאה - ובשום אופן לא "מזיגת הכהה"!
מחק