בודפוסט

בודפשט נשלטה על-ידי שתי אימפריות לפחות ב-150 השנים האחרונות. אחת מהן באמת ישבה בעיר; השנייה ארגנה לה את אותן 40 שנות נכאים שאפיינו כל מקום ממזרח לחומת ברלין, וכמו כל המקומות האלה, השקיעה והנפילה הותירו מעין ואקום הממתין להתמלא.

במרכז התיירותי של העיר הוואקום הזה מורגש כשם שהוא מורגש בערים מזרחיות אחרות המנסות להרוויח מהזרם האינסופי של מערביים מעודכנים בשנות ה-20-30 לחייהם, השוטפים עוד ועוד מזרחה בחיפוש מתמיד (ומביס את עצמו) אחרי המקום החם הבא. אם ורשה היא קרקוב החדשה, שהיא ברלין החדשה, מה ייוותר בסוף, בהנחה שטוקיו כבר מספיק על המפה? לובליאנה כבר בטח במשחק, הודות לז'יז'ק; רוסיה לא נראית כמו אופציה סבירה בזמן הקרוב. בין לבין, בודפשט מנסה, בהצלחה מסוימת, את מזלה. 

במרכז העיר וסביב הרובע היהודי הישן, לא ניתן להתחמק מכך - החל מכלי הפח והאמייל שהשתלטו על הנוף בבתי הקפה, דרך חנויות עם שמות שכוללים וינטאג' או ויניל או צירופים כגון Nylon Vagina Culture (סיפור אמיתי, ואני די בטוחה שזה לא היה תרגום מיפנית), וכלה ב-Ruin Pubs, חללים נטושים שהפכו לפאבים\מועדונים\חללי פרפורמנס בניחוח רטרו-פוסט-אפוקליפטי. הראשון והמפורסם בהם, Szimpla Kert, נתן את הטון ללא מעט אחרים: אוסטלגיה אירונית, כלומר תפאורה המורכבת משרידי סובייטיה האבודה, שמשחקים את המקבילה העכשווית לעתיקות סיניות או מצריות בסלונים של מפנה המאה העשרים: פלא אקזוטי, ניחוח של תהילה שחלפה וקמצוץ של שמחת מנצחים.

חלק מהפסקה האחרונה מבוסס על ספקולציה מושכלת. שימפלה הייתה ממש שני רחובות מהדירה ששכרנו, אבל בערב בו תכננו לדגום אותה (שהיה גם הערב האחרון בו הדבר התאפשר בתקופת שהותנו שם) חטפתי כאב ראש קשה ונשארתי בבית.  כנראה שמדובר בפספוס. אחרי הכל, לונלי פלאנט הכתיר את שימפלה כפאב השלישי הטוב ביותר בעולם. אני לא בטוחה מה הם השניים הראשונים, או איך הדירוג הזה עובד בכלל. יש לי הרגשה שהוא דומה קצת למדרג השירה הגרועה ביותר ביקום, שבה אנחנו נתקלים רק במקום השלישי, כלומר השירה הווגונית. מספר 1 הוא בטח איזה חור אלמוני בעיירה אנגלית נידחת. למרות קריאות הזעזוע שזכיתי להן מיודעי דבר עם שובי ארצה, לא הצלחתי עד היום להצטער באמת על ההחמצה. 

לא ספוילר

 לחללים הנטושים יש עוד כמה שימושים, שלפחות חלקם קסם לי יותר. יצא לנו לעשות שני משחקי בריחה, רעיון גאוני למדי שהוא בבסיסו הרפתקת פוינט-אנד-קליק בחיים האמיתיים. בראשון היינו צריכים לפתור חדר מלא בפאזלים סוריאליסטיים במטרה למצוא מספר חשבון וססמה שיזכו אותנו בצילום עם צ'ק-בדיחה ענק על סך 10 מיליון דולרים; בשני פילסנו את דרכנו דרך חדר העבודה של סבא ארכיאולוג טרחן במיוחד אל קבר פרעוני. הגענו למשחקים שאננים ושחצנים, וגילינו שהם קשים להפתיע - בראשון נזקקנו לרבע שעה מעבר לזמן הקצוב, בשני לכמה וכמה רמזים מהבחור החביב שהפעיל את המקום. שני המפעילים היו מאוד נחמדים, והמשחקים היו בין הדברים המהנים יותר שיצא לי לעשות בעיר, אבל לא הצלחתי להימנע מהרגשה פרנואידית מעט שהם צוחקים עלי מאחורי הגב.

פי 1000 יותר אר נובו

כאמור, קיומן של כל האטקרציות הללו תלוי בשימוש יצירתי בחללים ריקים, ונראה שבודפשט מכילה לא מעט. בעיר כולה יש משהו ריק באופן מוזר; נדמה שברחובות יש פחות אנשים משאמורים להיות בעיר בכזה סדר גודל. אפילו באזורים היוקרתיים יחסית, ששוטטנו אליהם בחיפוש אחר אר-נובו מזדמן (תחביב שלי שבודפשט מצטיינת בו) לא חסרים חלונות שבורים ועזובה כללית. הרחובות שמחוץ לאזור התחום הספציפי של המרכז, כמובן, הם מלכודות תוגה מזרח אירופיות במיטבן, משובצים בדלי סיגריות וחנויות שקס [כך] עגומות. אני מניחה שאפילו אימפריות שמתות צעירות לא משאירות אחריהן גופה יפה במיוחד.

ובדיוק ממול: ניצחון ריאליסטי-סוציאליסטי עם כורסאות ריאליסטיות סתם

לא הצלחתי לחדור את הפרונט של בודפשט. אני חושבת שזו כנראה הייתה הסיבה לכאב הראש. לכל עיר תיירותית יש פרונט כזה, מין מערכת אקולוגית נפרדת המוקדשת לתיירים. עיר טובה, מבחינתי, מרשה לך לצאת מהמערכת, או לפחות יוצרת אשליה שהצלחת לצאת. בבודפשט האשליה לא נוצרה לרגע: הפרונט שב וצץ מולי על כל שעל. אולי הקושי נבע מההונגרית, שפה שלא דומה לכלום (כן אני יודעת למה היא דומה לא צריך לנטפק תודה), ולכן לא מאפשרת לקלוט אפילו את הקווים הכלליים של הההתנהלות המקומית; אולי זה משהו אחר. בהליכה בפארק העירוני נתקלתי בדבר היחיד שחימם את לבי במהלך השבוע: מישהו תלה על העצים בקבוקי מים ופירות, להאכיל את ציפורי השיר בחורף. 

ועצה טובה לסיום