על צפיה שניה ב"סוף העולם"

בפעם הראשונה שראיתי את "סוף העולם" לאדגר רייט וחבורתו חשבתי שהוא סרט נחמד. בפעם השנייה חשבתי שהוא נהדר. הסיבה לכך כוללת ספוילרים.

אני אמנם מאמינה גדולה בחוק הצפייה השניה, לפיו החשיפה השנייה לסרט (טוב) בדרך-כלל מספקת יותר, כאשר התצורה הכוללת כבר ברורה ואפשר להעריך יותר ניואנסים מבלי שהמתח יפגע בריכוז. אבל עדיין, לעתים רחוקות יש פער ניכר כל-כך בין צפיות; בדרך-כלל ישנו רושם ראשוני, לטוב או לרע, שהצפייה השניה מאששת. אבל לא כאן. בצפייה הראשונה (על מסך גדול!) חשבתי ש"סוף העולם" בסדר, אבל קצת פחות מצחיק מ-Hot Fuzz, הסרט הקודם בטרילוגיית הקורנטו. הרושם האחרון אכן אושש בצפייה השניה, אבל מלבדו הבחנתי פתאום שמדובר בסרט הרבה, הרבה יותר טוב מקודמו.

מקור הטעות בהסחת דעת. יש טיפוס אחד של דמות קומית שימיו קרוב לוודאי כימי הקומדיה עצמה, ושאותו אני ממש לא מסוגלת לסבול: החבר הטיפש. זהו ידיד קרוב של הגיבורים שהוא טמבל חסר תקנה, ולא סתם טמבל, אלא טמבל מזיק: הוא עושה את דרכו המטומטמת בעולם ללא כל יכולת להתחשב או להבחין באנשים סביבו, וגורם לחבריו המשוערים ייסורים ועוגמת נפש על כל צעד ושעל, מאחר ופרפוריו המגושמים גורמים להם להביך את עצמם מול הבוס, להיות מפוטרים, להיפרד מהחברה, להרוג את סבתא או כולם ביחד. למרות זאת הם נשארים חברים באש ובמים. יותר מכך, אם בשלב כלשהו נשבר לחברים האומללים והם עושים את המעשה ההגיוני ושולחים את הנזק לעזאזל, יסתבר מהר מאוד שהגורל נמצא לצידו: מלבד רגשות האשמה הנוראים שמייסרים אותם, הם יגלו שמשהו בחייהם אינו כשורה בלעדיו ויקבלו אותו חזרה בזרועות פתוחות, אליהן הוא ידדה מבלי להתנצל או להבין מה הוא עשה לא בסדר מלכתחילה. (דוגמה מצוינת לסוג הדמות הזה היא כל דמות שזאק גליפניאקיס שיחק אי-פעם.)

יתכן שהדמות הזו היא גלגול של מה שנקרא בקומדיות העממיות של פעם ליצן "הפנים האדומות" או "אוגוסט", השוטה הכאוטי שנמצא בקונטרסט ל"פנים הלבנות" הרציונלי והמחושב ואיכשהו בסוף תמיד יוצא וידו על העליונה. היום מה שמדביק את הטיפוס לתסריט הוא בדרך-כלל המוסכמה השחוקה של ה-bromance, הרעות הנאמנה בין גברים, שקיומה נוטה להוות ערך עליון שמתעלה על שיקולי קריירה, רומנטיקה, שלמות גופנית ובריאות נפשית. זה מעצבן, זה בלתי נסבל לצפייה וממש לא ברור למה זה אמור להיות מצחיק. ככל שהטיפוס הזה ייעלם ממסכינו מהר יותר, איכות החיים בבתי הקולנוע תשתפר.

אד, הדמות שמשחק ניק פרוסט ב-Shaun of Dead (שנשאר בהחלט הכי פחות טוב מהטרילוגיה), הוא בדיוק כזה. מדובר בפרט בעייתי במיוחד של המין "עצלן טפילי"; כל מי שמשנה משהו בחייו של הגיבור שון (סיימון פג) אומר לו שאד גורם לו רק נזק. ועדיין, שון מתעקש לדבוק בחברות הלא ברורה ביניהם עד הסוף המר (ומעבר לו). נדמה שהסרט מתכוון שנחבב את אד – רק ממש לא ברור למה. נוכחותו המרגיזה ממותנת ב-Hot Fuzz, שם הגלגול שלו, דני (שוב ניק פרוסט) הוא וריאציה אינפנטילית והרבה פחות מציקה, אך שעדיין נועדה להחזיק במקום את אידיאל הברומאנס. דני מתחבר עם השוטר הנוקשה ניק אנג'ל (סיימון פג) ומלמד אותו כיף מטופש מהו; מערכת היחסים הצמודה ביניהם בסוף הסרט היא על סף הפרודיה, וכל הטעויות (המובנות יותר, יש להודות) שדני עשה במשך הסרט נסלחות.

כך שהגעתי ל-"סוף העולם" עם הטרמה של שני סרטים בהם הסתובב הטיפוס הזה בעצימויות שונות, וכשראיתי את הדמות שמשחק הפעם סיימון פג – גארי קינג, ילד מגודל ומרוכז בעצמו שאוסף מסביבו מחדש חבורת חברים ותיקים להם גרם לאורך השנים צער ויגון לשחזור של ליל שתייה עטור תהילה מנעוריהם, ושהולכים אחריו למרות שהם יודעים שמדובר כנראה ברעיון רע – חשבתי "אוי לא, לא שוב". ביליתי את כל החצי הראשון של הסרט בלהתעצבן על גארי, ובדרך פספסתי לגמרי עד כמה הוא לא דמות מהטיפוס המדובר. למעשה, גארי קינג הוא התרופה המושלמת לארכיטיפ השוטה שאינו נושא בתוצאות: הוא מראה איך סביר שאיש כזה היה נראה במציאות.

גארי הוא חקירה אכזרית להחריד של אדם שמעולם לא הצליח להתבגר, להתקדם או ללמוד משהו משמעותי בנוגע לעצמו, ובניגוד לחוסר המודעות העצמית הפתולוגי כמעט שאפייני לשוטים הקומיים, הוא יודע זאת יפה מאוד. הדבר שבו לא הבחנתי בחצי הראשון של הסרט, בצפייה הראשונה, הוא שהשטיקים הנרקיסיסטיים שלו לא אמורים להיות משעשעים אלא גרוטסקיים ומעוררי רחמים, ושגארי עצמו עבר כבר מזמן את הקו האדום התחתון של היאוש. גארי קרוב להיות בן-אדם מקולקל לגמרי: הוא תקוע בגיל התבגרות נצחי גם על סף גיל העמידה ונמצא במעגל של הרס עצמי שאין לו שום תובנה או כלים מספיקים על-מנת להיחלץ ממנו. אם היה לי קצת יותר שכל, הייתי מבינה שדמות שה-establishing shot שלה כולל אשפוז במחלקה פסיכיאטרית היא לא דמות שאמורה להיות חסינה מביקורת או פגיעה. רק סוף הסרט מציע לגארי, בדרכו, איזו תקווה.

וסוף הסרט קושר את דפיקותו של גארי לרעיון הגדול ביותר של הסרט, כי אז גארי, דווקא בנקודת השפל העלובה ביותר שלו, כשהוא מתוודה בפני חברו הטוב (ניק פרוסט, שמשחק הפעם את המבוגר האחראי וממש ממש טוב בזה) שחייו היו כשלון מתמשך, נדרש פתאום לייצג את המין האנושי כולו בעימות מול תבונה חייזרית העומדת מאחורי החלפת אנשי העיירה ברפליקנטים פלסטיים (הזכרתי כבר שזו העלילה של הסרט?). המין האנושי, מסבירה התבונה (המכונה "הרשת"), הוא הרסני, מטופש, אנוכי וחסר כיוון. הוא המין הכי פחות מתורבת בגלקסיה. הוא קרוב להיות מין מקולקל לגמרי. התקווה היחידה היא להיכנע למאמצי התִרבּות של הרשת,  שרק רוצה בטובתנו. ההחלפה ברפליקנטים אינה הכרחית: היא אמצעי שנועד להקריב מעטים כדי לעזור בחינוכם של הרבים. הרשת משוכנעת שאם רק תצליח להסביר את עצמה כמו שצריך, המין האנושי יתיישר סוף-סוף ויציית, יהפוך לחבר מועיל ופרודוקטיבי בקהילה הגלקטית ויחסוך לכולם הרבה מאוד כאב ראש.

אבל אתרע מזלה והיא נפלה על גארי, הנציג המושלם של כל מה שהרסני, מטופש, אנוכי וחסר כיוון. גארי לא מוכן לשמוע על זה. גארי (השיכור מאוד, בשלב זה של הסרט) יטיח ברשת עלבונות ילדותיים, יפריע לה לדבר ויהיה בלתי נסבל באופן כללי. גארי הוא האדם הגרוע ביותר שהרשת יכולה הייתה להיתקל בו, במין הגרוע ביותר שהיא נתקלה בו. הוא כנראה לא האדם שהיינו בוחרים בו לייצג את המין האנושי: למה לא פיקארד, למה לא צ'רצ'יל, למה לא איזה הומניסט דגול שיודע מה הוא עושה ומראה את המיטב שבנו?

אבל דווקא הבחירה בגארי היא הומניסטית באופן עמוק: הרי אנחנו לא אומרים שהאנושיות (בניגוד לגרסת הסטארבקס הפלסטיקית והידידותית שהתבונה החייזרית מציעה כתחליף) ראויה להתקיים בגלל המיטב שבה. לא, היא ראויה להתקיים למרות המירע שבה, בגלל המירע שבה, כי האנושיות היא בעלת ערך מוחלט העומד בפני עצמו. הערך של האנושי (וחופש הבחירה המשתמע – כולל חופש הבחירה להיות אפס מזיק) אינו יוטליטרי. הוא לא תלוי במידת הטוב והתועלת שהאדם מביא, כמו שמציעה התבונה החייזרית, כמו שאנחנו חושבים בעצמנו ברגעי חולשה. גארי הוא אולי אדם גרוע, אבל הוא אדם. וכמו שגארי צועק על הרשת, יש עוד הרבה מאוד כמותו.

הסדר שמציעה הרשת הוא טוטליטרי: הוא כולל חברה אידיאלית ואוטופית הדורשת הקרבה של האינדיבידואל על מזבח עולם הערכים הגלקטי. המעבר אליה אמור להיות חלק לגמרי, מתוך הבנה של המין האנושי מה טוב בשבילו; אבל כמו כל אוטופיה טוטליטרית בתולדות העולם, זה לא הולך. המין האנושי מסרב לשתף פעולה, ואחוזי ההחלפה ברובוטים מרקיעים שחקים בכל אחת מנקודות החדירה שהרשת הגיעה אליהן. בעיירה האנגלית בה מתרחש הסרט כולם הוחלפו (מלבד שני משת"פים דושים – גם כאלה תמיד יש). הרוח האנושית לא בלתי מנוצחת בגלל תכונותיה הנאצלות; היא בלתי מנוצחת כי היא מבולגנת ומטופשת מכדי להיכנע לתכתיבים של התבונה העליונה. וכשזוהי ההתנגדות הנדרשת, לא יכול להיות נציג טוב יותר מגארי. "הטעות אנושית, הסליחה אלוהית": גארי מצליח (בקושי מסוים) לצטט את החצי הראשון, אבל לא את השני. הוא לא מבקש סליחה מהרשת. הוא מבקש להיות אנושי.

במסקנה שמציע הסרט יש גם לא מעט מהאקזיסטנציאליזם, כפי שהוא מובן בגרסתו הפשוטה. גארי מסרב להצעה שלא ניתן לסרב לה של הרשת להיות מוחלף בגרסה צעירה של עצמו שתכיל רק זכרונות שהוא רוצה בהם. נדמה שזה מה שגארי חיפש במשך כל הסרט: חזרה לימי הזוהר והנעורים, שכחה של כל האכזבות והמרירות והכשלונות, צלילה לתוך הדימוי המאושר של עצמו שמשיגה על הדרך גם השמדה עצמית (עוד יעד שגארי ניסה להשיג בעבר). אבל גארי לא מקבל את העסקה. הוא משמיד את הכפיל וצועק "יש רק גארי קינג אחד!" ("אבל אמרת קודם..." "אני יודע מה אמרתי!"). ברגע האמת, האותנטיות שלו, האני שלו, חשובים לו יותר מהדימוי האידיאלי שמוצע לו על ידי סדר חיצוני מדכא. גארי הוא אדם חופשי שלא יוותר על החופש שלו, ובזכות החופש הזה הוא יכול לבחור לדחות את הרשת.

ברוב הסרטים מסוג זה, הסיום יכלול את החברים הזוחלים החוצה ומחייכים זה לזה לאור השמש העולה על העולם שכרגע הצילו. לא כאן. העזיבה של הרשת יוצרת פולס אלקטרומגנטי ענק שמשמיד את רוב הטכנולוגיה האנושית. העולם בו אנחנו רואים את הגיבורים חיים בסוף הוא פוסט-אפוקליפטי, אפור, מלא חורבות ואבק. מעבר לכך, המין האנושי מזכיר שוב כמה פגום הוא: הרובוטים שנותרו, שכבר לא כבולים לתבונת-על מכוונת והפכו פשוט לעוד סוג של אנשים, סובלים מגזענות מצד בני האדם איתם הם חולקים עכשיו את העולם.

וזה לא סוף רע. למעשה, זה סוף טוב. גארי בחר בחירה לא פשוטה - לשמר את החופש של המין האנושי. חופש, נאמר כבר, הוא חסר משמעות ללא החופש לשאת בתוצאות הבחירות שעשית. והמין האנושי חי עם ההשלכות, מסתגל, שורד. גיבורי הסרט ששרדו מקבלים, בדרכים כאלה ואחרות, את מה ששאפו אליו ונאבקו למענו לפני אירועי הסרט. אחד מתאחד עם אשתו שנפרדה ממנו זמן מה לפני כן, אחר מצליח להתחיל מערכת יחסים עם אהבה ישנה ולא ממומשת שראה בה את ההחמצה הגדולה של חייו (אחרי שבמשך הסרט התוודה בפניה סוף-סוף על רגשותיו); וגארי מקבל גם הוא, באופן בלתי סביר, אתה מה שחלם עליו: חיים של נדודים והרפתקאות עם גרסאות (רובוטיות) צעירות של חבריו, מעיל ארוך מגניב ומוניטין שהולך לפניו. גארי של סוף הסרט הוא לא גארי אחר, אבל משהו זז: הוא נפטר מהאלכוהוליזם שחירב חלק גדול מחייו, ובעוד בעבר הוא הפקיר את חבריו בכל פעם שהתחילו צרות, הוא מוכן עכשיו לסכן את עצמו כדי להגן עליהם. גארי אף פעם לא יהיה אדם למופת, אבל הבחירה שלו בבחירה על-פני ההרס העצמי (שמאיין כל בחירה עתידית) שינתה משהו. 

אז כן, "סוף העולם" לא מצחיק כמו Hot Fuzz. הוא גם לא פארודיה ישירה על "פלישת חוטפי הגופות" ודומיו כפי שניתן היה לחשוב, ואין לו משהו חכם להגיד על הז'אנר. מה שכן יש לו להגיד רחב ועמוק יותר במידה ניכרת, וזה יופי. פארודיות שנונות ומודעות לעצמן יש המון; סרט שבאמת אומר משהו הוא הרבה הרבה יותר נדיר.