מאחר וכמעט אף אחד לא קורא כאן, אני משתמשת בבלוג הזה כמרחב שקט ולא שיפוטי לפריקת מררותי הנוכחיות.

וזהו סוף הזיכרון

תקופות מסוימות בעת העתיקה היו עדות לעלייתו של תחביב ילדות מוזר - ספרי זכרונות. עד כמה שאני מבינה את המנגנון, את אמורה לכתוב למישהי אחרת זיכרון בספר הזכרונות בתמורה לכך שהיא תכתוב לך, ואז בסוף יהיה לך ספר מלא ב... זכרונות? שאנשים כתבו? טכנולוגיית המידע של ימינו כנראה הכחידה את העניין הזה לנצח, בכל מקרה. אבל אי אז בשנות ה-40 המוקדמות, לסבתא שלי ז"ל היה ספר זכרונות כזה שנחפר לאחרונה משכבת החרסית בתחתית הארון אצל ההורים שלי. הנה הוא לפניכם.

ביקורות על ביקורות ספרים שלא קראתי + אטיודים פולניים

ענבל, שואלים אותי לפעמים אנשים (דמיוניים), מה פולני בעינייך? זו שאלה מורכבת, אני עונה. מאחר ולא מדובר במוצא נדיר ואקזוטי במיוחד, מפתה ליפול לקלישאות הידועות, של דאגות-קרעכצן-אוכל-סוודר-לבד בחושך. כמובן שהקונסטלציה הזו כלל לא ייחודית לפולניות. האישה הטיפוסית שמתנהגת כך נקראת אמא פולניה בישראל אבל אמא יהודיה בכל מקום אחר, והיא צצה ומופיעה כארכיטיפ גם בחברות שמרניות ומשפחתיות אחרות (איטליה, נניח, או מקסיקו). לא, הפולניות מתאפיינת במהות חמקמקה בהרבה ולטעמי גם גרועה בהרבה, שלמרות נוכחותה המסיבית באוויר פה כמעט ואין אליה התייחסות (אולי בגלל דגים ומים וכו'). מה היא המהות הזו? או.

דברים שכנראה נאמרו כבר על שר הטבעות

מעמדו המכונן של "שר הטבעות" בספרות הז'אנר ובתרבות בכלל הופך את קיומה של ביקורת מרובה עליו לבלתי נמנע. בגדול, הבחנתי בשני סוגי-על עיקריים של ביקורת כזו: האסתטית ("משעמם!") והפוליטית.

עם הסוג הראשון אין ממש מה להתווכח, עניין של טעם, מה עוד שגם אני לא הבנתי על מה המהומה בקריאה או שתיים הראשונות. כן, יש הרבה הליכות שלא קורה בהן כלום, ושירים ופטפוטים וארוחות ודברים לא מאוד מהותיים או מעניינים; כל זה בסדר. החובבים יחבבו (או יסבלו את הקטעים המתים), הלא מחבבים לא יחבבו. כאמור, אני הבנתי מה הטעם רק בגיל 20 לערך, ואין לי מה להלין על מי שהגיעו למסקנה שונה.

שישה פתיתים מחפשים סבתא

והנה אני נתקלת בפייסבוק בדיון בענייני הגירה\תרבות\זהות. אחד לועג קלות ליוצאי בריה"מ שהגיעו ארצה כילדים ובגיל 20-30 מגלים לפתע מחדש את זהותם כמהגרים ואף כפליטים, מעלים על נס סממני תרבות ואוכל ומארגנים ערבי שירה וטיולי שורשים; השני מגן עליהם, אומר שהעיסוק בשאלות זהות בשנות העשרים מגיע עם ההבנה שהאדם הוא לא פתית שלג ייחודי ויש לו רקע והיסטוריה. עולה הטענה שמדובר בחלק מגל אופנתי, וכאן לדעתי יש משהו; כל מי שהבחין בדומיננטיות הפטאלית של דורות קודמים בשיח התרבותי של השנים האחרונות ישים לב שארגומנטום אד סבתום לא תמיד היה כלי נפוץ כל-כך. בני עשרים ושלושים ומשהו בניינטיז, נניח, הלכו על שטאנץ אחר לגמרי מהמוצאי-שורשי הפופולרי היום.

זה לא טוב ולא רע, אלא פשוט מה שיש כרגע, אבל נראה לי שטיעון פתית השלג הייחודי לעיל הפוך בדיוק מהמציאות. עניין עמוק במורשת ובשורשים הוא לא תוצאה של ההבנה שאתה אינך כזה, אלא פיצוי יתר על ההבנה שאתה כן כזה. אחרי הכל, מהו פתית שלג ייחודי, אם לא חלקיק זעיר שמרחף לבדו באוויר, שונה מאחרים רק בכמה מאפיינים מיקרוסקופיים זניחים, ומהר מאוד נמס?

אני מתעסקת קצת בגיניאולוגיה כתחביב, ונמצאת בערך 40 שנה מתחת לממוצע הגיל בסביבות האלה (היחידים שם שיותר קטנים ממני הם ילדים בני 13 שבדיוק עושים עבודת שורשים, והתחלופה שלהם גבוהה). נראה די ברור למה אנשים מתחילים להתעסק בעבר המשפחתי בגיל העמידה המאוחר: זה בערך השלב שבו הם מבינים סופית שהם הולכים למות מתישהו, ואז מתפתח עניין בהמשכיות, במקורות, במשהו יציב. (זה לא העניין מבחינתי: אני פשוט מוצאת את תהליך איתור וארגון הנתונים מרגיע. גיניאולוגיה היא בסופו של דבר רישום של אנשים זרים, שקשר ביולוגי מסוים מאפשר לך להעמיד פנים שהם לא זרים.) אני לא יודעת למה הפחד הזה חלחל בימינו לשכבות גיל צעירות יותר, אולי התפכחות מחלום ההגשמה העצמית או משהו בסגנון. אבל אני די בטוחה שלא מדובר בחיבור מחודש לקהילתיות שנמשכת לתוך העבר (עד כמה שאפשרי בכלל), אלא בהצטנפות לנוכח החלל של ההווה, ממנו כל זמן אחר נראה בלתי נגיש מתמיד.

שתי אבחנות ליום הסופרים המתים

השנה פספסתי, מאחר ויום הסופרים המתים, המציין את פטירתם מן העולם של שלושה מהסופרים האהובים עלי, חל ב-14 ביוני, יום חמישי שעבר. אבל נראה לי שעדיף לומר משהו מאשר לחכות לשנה הבאה. יום סופרים מתים שמח!

ביקורות על ביקורות על ספרים שלא קראתי: בוב האני עושה דברים

אחד מהתחביבים הראויים ביותר לאדם בן תרבות, אני מאמינה, הוא ההנאה המלומדת מקטילה רצינית. זה אולי לא הדבר הכי נחמד בעולם, אבל יש עליצות רבה בירידות שנונות על משהו גרוע. אולי זו סובלימציה של יצר סדיסטי, בדומה לסיפורי נקמה שבהם אנחנו מרשים לעצמנו ליהנות מאלימות או השפלה נגד מישהו שמגיע לו. הקטילה עולה עוד רמה אחת מעל הוונדטות, בכך שהיא תוקפת בשמם של ערכים תרבותיים, בשם ההגנה על האיכות והסטנדרטים ושמירת הסדר הטוב. אפרים קישון, מתעד חשוב של החוג המשכיל-בורגני הישראלי בשנות החמישים והשישים, המציא לנוהג פועל מיוחד, רק כדי להמחיש את מרכזיותו לשיח התרבותי בכללותו. צפו בפרקים של MST3K; קראו ביקורות מסעדות של שגיא כהן; קראו ביקורות שירה של יהודה ויזן. אני עושה את כל הדברים האלה, והם מספקים שעות של בידור וקתרזיס.

איפה שהסאבטקסט הולך להתאבד

I.

קראתי היכנשהו את האבחנה הנכונה שבתרבות הפופולרית האמריקאית, חשיפה לקרינה רדיואקטיבית אחראית ליצירה של גיבורי-על, בעוד ביפנית היא אחראית ליצירה של מפלצות, למשל גודזילה, שהדבר שהן הכי אוהבות לעשות הוא לשטח ערים שלמות מלאות יפנים מבועתים. כל מי שקראתי שדן בעניין הסכים שוואו מעניין למה זה ככה.

אז בואו נדבר לרגע על קפטן אמריקה.

חרדה בצהריים, או: לשבחה של אימה כנענית

היה זה לילה קודר וסוער.