בואו נסכם רגע את העניין הזה בנוגע לאמבר

עובדה ידועה ברבים היא שהחמישייה הראשונה של אמבר טובה יותר החמישייה השנייה של אמבר. לא מעטים, ואני ביניהם, יסרבו להתייחס בכלל לחמישייה השנייה כחלק מהקאנון האמברי. מאחר ואנשים שאוהדים גם את השנייה שמעו ממני שהם טיפשים וטועים, מה שפוגע במידה מסוימת בתדמית שלי במסיבות, קרוב לוודאי שלא יזיק לפרוש את נימוקיי באופן מעט יותר מסודר, מה שיאפשר לטועים להכיר לפחות במשוגותיהם.

בלתי מספיק על צ'סטרטון והדקדנס

רוח רפאים רודפת את ג.ק. צ'סטרטון: רוח הרפאים של הדקדנס. כמובן שהדקדנס, מעצם טבעו, מתגלם באופן יעיל למדי ברוח רפאים; צ'סטרטון עצמו, לא חובב גדול של סיפורי רוחות או של ק. מרקס, היה בוודאי נוטה לתאר זאת במונחים אחרים, מונחים שקשורים בוודאי למפלצות או דרקונים הנלחמים באבירים. צ'סטרטון, בסנגוריה שלו על החיבורים האלגוריים של ימי הביניים, טען כי האלגוריה אינה צופן-החלפה פשטני, אלא אמצעי לייצג אמיתות מעודנות על טבעם של דברים שאינן באות לידי ביטוי כאשר אנו קוראים להם בשמם. נדמה שהדבר נכון במיוחד כאן; כמו פניו הגדולות של גיבורו יום ראשון, הכנות מכדי שניתן יהיה להבין אותן, עמוד השדרה הרעיוני של יצירתו כה ברור, עקבי ומקיף עד שהניסיון לסכם אותו הופך למשימה קשה להחריד. כאן אני מנסה לסכם פן אחד שלו, שהוא מראה של כל היתר באותה מידה שאיננו ממצה כלל.

[ספוילרים בעוצמה בינונית לחלק מהרומנים]

קצת על חשיבות הסגירה הזהירה של הדלת

לא הפוסט הכי קל שכתבתי בחיים ועם דיון מסוים במוות ואבל - לתשומת לבכם. תזמון הפרסום מקרי, הוא נכתב בשבוע שעבר.

הערה על הסגברה

יש משהו מטריד במונח "הסגברה" (ונגזרותיו השונות – לבנסברה, גויסברה, והתוספת האישית שלי עבור מקרה בו ישראלים ותיקים מסבירים לעולים דברים על השפה והתרבות של העולים – "הצברה"). הוא לא מטריד משום שאני שוללת אותו מכל וכל; לא, זה היה קל. אבל מצד אחד הוא מתאר תופעה מוכרת מאוד, ומצד שני השימוש בו כטיעון בוויכוח כמעט חסר תועלת (בערך מאותן סיבות ש"תודעה כוזבת" הוא טיעון קטלני לדיון, ובאותו אופן מתסכל – גם אם מדובר בדבר-מה שנראה מוכר וברור, הוא פותח שסע בין הדנים שלא מאפשר למעשה שיח, רק האשמות).

קרוב לוודאי שרוב הנשים מזהות את הסיטואציה: גבר מסביר לך משהו באופן סמכותי גם כאשר הוא לא מבין כלום בנושא המוסבר, גם אם את מבינה בנושא הרבה יותר טוב ממנו. התופעה עלתה לסדר היום במאמר מ-2008, "Men Explain Things to Me" (מאת Rebecca Solnit), שתיאר סצינה מגוחכת במיוחד: גבר במסיבה התעקש להסביר לכותבת הכל על ספר מסוים שיצא זה לא מכבר ושהוא קרא ביקורת עליו, למרות תזכורות חוזרות ונשנות מצדה שהיא כתבה את הספר. רק כאשר גבר אחר התערב בשיחה וחזר על מה שאמרה סולניט בפני בן שיחה השתכנע האחרון שאולי היא לא באמת צריכה הבהרות נוספות.

שלושת הבלשים בתעלומת הצייטגייסט המשתנה

מאז השקתה הרשמית בכתבי אדגר אלן פו, דמות הבלש עברה גילגולים מגילגולים שונים, בעודה צוברת פופולריות הולכת וגוברת ומתפרשת לכיוונים אקזוטיים יותר ויותר (החל מסופרות מתח בלשיות דרך בלשים פרנציסקנים ועותמאניים ועד בלשים כלבים ובכלל). משהו בקונספט הגיבור שתפקידו הוא להיתקל במסתורין ולשפוך עליו אור מושך אותנו על שלל גווניו וגרסאותיו, המשתנים לאורך השנים עם צו השעה וטעם התקופה. 

כל עידן מעלה מתוכו את הבלשים הראויים לו, והיחסים בינם לבין העולם שהם חיים בו והתעלומות שהם פותרים משקפים לעתים את האופן בו רואה התקופה את עצמה. השלושה שנסקרים כאן הם, מן הסתם, החביבים עלי אישית; אבל כל אחד הוא גלגול של אידיאת הבלש הנכון לזמנו.

האיש המרושע באופן עלוב למדי בעולם

מתוך המחויבות העמוקה שלי לעדכניות ורלוונטיות, קראתי לאחרונה ביוגרפיה של המיסטיקן הידוע לשמצה אליסטייר קראולי (1875-1947). הנ"ל גדל בקהילה נוצרית-אוונגלית קטנה וקנאית באנגליה, וכבר בגיל צעיר למדי מאס בה והחליט להפוך ב-180 מעלות את כל מה שלמד שם; בהמשך הקריירה הצבעונית שלו, צהובוני לונדון הכתירו אותו בתואר "האיש המרושע בעולם", מה שבלי ספק שימח אותו מאוד. הוא אכן עשה כמיטב יכולתו, אבל החלק העצוב מגיע כשמתחוור לקוראת שקראולי אכן היה אדם נורא - אבל מסיבות אחרות לגמרי.

אני לא באמת מדברת כאן על שתי סדרות

לפחות שתיים מהסדרות החדשות יחסית שאני עוקבת אחריהן בקביעות (לא זו עם מרד הרובוטים) עוסקות בתמה דומה להפתיע. השתיים הן "בוג'אק הורסמן" ו-"אקסית מטורפת", ועל פניו הן לא דומות במיוחד: הראשונה היא סדרה מצוירת על תלאותיו של סוס אנתרופומורפי שהוא גם כוכב טלוויזיה בעברו וחי חיים הוליוודיים ריקניים; השנייה היא מחזמר על רבקה, עורכת דין בודדה ונוירוטית שבהחלטה של רגע עוברת לעיר נידחת בקצה השני של ארה"ב בעקבות פגישה מקרית עם בחור שיצאה איתו במשך חודש כנערה. הטון שונה, הויזואליה שונה, אבל בעומק העניין, שתי הסדרות נעות על אותו ציר מרכזי: שתיהן עוסקות בגיבורים איומים, והמתח העיקרי הוא האם הגיבורים האיומים האלה יצליחו להשתנות.