לא הפוסט הכי קל שכתבתי בחיים ועם דיון מסוים במוות ואבל - לתשומת לבכם. תזמון הפרסום מקרי, הוא נכתב בשבוע שעבר.
על-סגול היא סדרת ערפדים\מתח\קונספירציה מצוינת שכבר התלהבתי
לגביה בעבר מעל במה זו; היא מומלצת בחום לחובבי הז'אנר, בפרט אלה שמסוגלים להבין
מלמולים בבריטית (אלה שלא - יש לי קובץ כתוביות איפשהו). כוחה נובע בין השאר
מהיותה יוצאת דופן לסוגה: בז'אנר מלא ערפדים מנצנצים סקסיים, ערפדים חיוורים
סקסיים, ערפדים מכוערים אך עדיין סקסיים וכו', הערפדים בה לא רק שאינם סקסיים
במיוחד, הם מייצגים דבר-מה אחר לגמרי. (אני חושבת שאצרח אם אראה עוד פעם אחת מישהו
כותב בידענות "מזמנים עתיקים ערפדים היו קשורים לסקס".
(ספוילרים מינוריים כאן, לרגישים)
עבור כל אחד מקרבנותיהם הפוטנציאליים, הערפדים מייצגים
פיתוי: לכסף, לידע, לבריאות, ובעיקר לבריחה מהמוות. כל אחד מגיבורי הסדרה מתמודד
עם אתגר משלו כאשר הוא מתעמת עמם: עבור פירס, הכומר-לשעבר, זהו הפחד ממחלה וממוות
והספקות באמונה; עבור מייקל השוטר רך הלב זוהי הרתיעה מאלימות והחשש שהוא לא עושה
את הדבר הנכון. רק וון, החייל הקשוח, מצליח איכשהו לחמוק מהטיפול הזה, בעיקר משום
שהוא לא נותן לדבר לגעת בו, לגעת ללבו או לשנות את דעתו.
המבחן הקשה מכולם שמור לאנג'לה הרופאה, שאיבדה את בעלה ובתה
הקטנה לערפדים. כאשר היא נשאלת על כך, אנג'לה אומרת שבעלה (שבחר בצד של הערפדים)
"התאבד"; היא מנסה למנוע מאישה בסיטואציה שמסתברת כדומה למדי לבחור
בבעלה, ובמוות, על פני האפשרות להמשיך הלאה בחייה, כאובים ככל שיהיו. בהמשך הסדרה
מתעמת אתה ערפד שבוי, שאומר שהכיר את בעלה על כל תכונותיו הטובות, שבתה בחרה
להצטרף אליו מתוך אהבה לאביה, ושאנג'לה עצמה הייתה צריכה לעשות זאת אילו הייתה
אוהבת את בני משפחתה באמת.
עבור אנג'לה האומללה, הערפדים הם האכזר שבפיתויים: הפיתוי של
הנפש השכולה להצטרף ליקיריה במוות. הערפדים מנסים לשכנע אותה שהניסיון להמשיך
לחיות, גם עבור הבת שנותרה לה, הוא אנוכי ומעיד שאהבתה לא הייתה עמוקה מספיק. רק
כניעה לחושך תעניק לה שלווה, תתקן איכשהו את האובדן הבלתי נסבל.
לכמה רגעים בסוף הסדרה נדמה שאנג'לה שוקלת זאת, כאשר היא
חושבת שבעלה עומד לחזור ולהופיע; אבל בסיכומו של דבר, ולמרות הנימה האמביוולנטית
מעט בה מסתיימת הסדרה, נראה שהיא, יחד עם יתר הדמויות, עמדה במבחן.
2.
השוו עם הקטע הבא מתוך "ספר חסידים"[1]:
מבט קצר מגלה לנו שמדובר באותה עלילה בסיסית: אבדן של אדם
אהוב שמאיים לשאוב אל השאול את מי שנשארו מאחור. וכאן מופיעה האזהרה במפורש: מי
שלא מסוגל להתאבל לפי מנהג אחרים, המנהג שנועד לאפשר לאדם להכיל ולבטא את צערו
מבלי שזה יכריע אותו ואת כל מי שמסביבו; מי שאינו יכול, תוך פרק זמן הולם, שלא
להצטער בשינוי העולם, חושף את עצמו לכוחות הטומאה המתנגדים לחיים. במצב כזה האדם
האהוב שאיננו הופך למסכה מאחוריה מסתתר השד.
3.
המסורת האשכנזית, מספר חסידים הימיביניימי ועד המאה ה-17
לפחות, מלאה גם בסיפורים על מתים השבים מקברם כדי למחות על טיפול לא ראוי (תכריכים
קרועים, פגם בארון הקבורה, מצבה שנפלה); חוסר תשומת לב לאופן שבו המת נפרד מהעולם
עלול להותיר אחריו משהו לא סגור שלא יושב כהלכה. המנהג המקובל מאפשר למי שנותרו
מאחור לחתום את חייו של האדם באופן "נכון", בלי לעגל פינות. זהו
"מנהג אחרים": בשום פנים ואופן לא להזניח או לשכוח; אבל גם לדעת, בבוא
העת, שלא להחזיק חזק מדי.
4.
אפילו על-סגול חוטאת בטעות בנוגע לדבר אחד: בסדרה משתמשים
בכדורים עשויים פחמן כדי להיפטר מהערפדים, ואלה פועלים רק שהם פוגעים ישירות בלב.
זה, כמובן, טוויסט על תקיעת יתד מעץ בלבו של הערפד. אבל הרעיון המקורי לא קשור
ספציפית לעץ, וגם לאו דווקא ללב; הרעיון הוא למסמר את המת לארון כדי שלא יצא חזרה[2].
5.
ערפדים קשורים לסקס
באופן מובהק בערך מהמאה ה-19, כאשר סדרה של סופרים ידועים יותר (בראם סטוקר
עם דרקולה, ג'וזף שרידן לה-פאנו
עם קרמילה) ופחות (ג'ון פולידורי
וכתב הפלסתר שלו נגד לורד ביירון, The Vampyre) יצרו את תדמית הערפד כזר
מסתורי ומושך המפיל ברשתו עלמות אנגליות חסודות. למפנה הזה יש כל מיני סיבות
סוציולוגיות והיסטוריות מעניינות עליהן מבקרי תרבות מתווכחים בחדווה רבה (אולי זו
צביעות מינית? או הסלידה הבריטית מאירופה הקונטיננטלית "המנוונת"? משהו
עם עגבת? כולם ביחד?), אך ראוי לזכור ששורשי הסיפור נעוצים במקום אחר. ראשית כל,
הערפד כמפלצת מובחנת ביולוגית מסוגי מתים מהלכים אחרים הוא המצאה די חדשה; אפילו בדרקולה יש עדיין שרידים לאגדות הישנות
יותר, בהן אין חלוקה קטגורית נוקשה לסוגי מתים השבים מן הקבר. סיפורים כאלה נפוצו
לעתים קרובות באזורים כפריים, והמתים החוזרים היו אנשים שהחיים הכירו. לפעמים אלה
היו אנשים שהפרו את חוקי החברה - פושעים, כופרים, ממזרים, נאשמים בכישוף או
מתאבדים[3]. במקרים כאלה היה חשש שגם במותם הם יסרבו לכללים הנאותים ויחזרו
להציק לקהילה. אך לעתים, בפרט בתקופות משבר כגון מגיפות, החוזרים היו בני משפחתם
וידידיהם של החיים; נוכחותם הייתה לרוב מאיימת לא פחות, מאחר והם באו להפיץ את
המחלה שהרגה אותם. סיפורים כאלה התקיימו, בין השאר, בבלקן, אצל יהודי גרמניה
ובאנגליה הנורמנית. בכל המקרים, אל לו לאדם הרואה את יקירו המת להיענות להפצרותיו
לבוא איתו.
6.
מגוון המנהגים שנועדו לשמר את הגבול בין החיים למתים מסחרר,
וקיים כמעט בכל תרבות. ישנם מנהגים עתיקים מאוד הדורשים לסובב את ארון הקבורה כמה
פעמים בשעת הלוויה, כדי לבלבל את המת שלא ימצא את דרכו חזרה הביתה. בכניסה לתלי
קברים מתקופת הברונזה באירלנד ישנן אבני סף מגולפות בדוגמאות מורכבות, שאינן
חוסמות את הכניסה אך מסמנות את גבול העולם שבתל. יהודים מדברים על טומאת מתים
ונוטלים ידיים ביציאה מבית הקברות. קל לומר שהטומאה נובעת מצורך אבולוציוני להתרחק
ממחוללי מחלה פוטנציאליים, אבל ברור למדי שיש פה יותר מכך; בדומה לאותם אירים
קדומים, נטילת הידיים מסמלת את רחיצת ידייך מהעולם שבבית הקברות, וחזרה לחיים מבלי
שהמוות ידבק בך. בבית האבלים מכסים את המראות; ההסברים הרגילים, שנוגעים לאיסור
התגנדרות בתקופת האבל, תמיד נשמעו לי כמו תירוצים, כאשר ברור שההסבר האמיתי הוא
כדי למנוע מהמת להציץ מתוכן.
7.
קשה מאוד להצביע על הגבול בין התבוני ללא-תבוני; אין פלא
שבימינו ניטשים ויכוחים מוסריים ומשפטיים מרים על מידת תבוניותן של חיות מפותחות
שונות, כגון שימפנזים ודולפינים. בקרב פלאונטולוגים שחוקרים את האבולוציה האנושית,
מקובל להצביע על הנקודה בה ההומינידים הקדומים התחילו לקבור את מתיהם באופן טקסי -
בבורות, בתנוחות מסוימות, לעתים עם פריטים שונים קבורים איתם - כעדות המובהקת
הראשונה לתבונה אמיתית, ולתחילת התפתחותה של תרבות. כל בעלי החיים מפחדים במידה
ידועה מהמוות ומנסים להימנע ממנו, והסיבות האבולוציוניות ברורות. אך העידון של
הפחד, הצורך לצקת אותו לתוך דפוס נכון\לא נכון ולסגור אחריו את הדלת - אלה, כנראה,
אבני היסוד הראשונות של התבונה כפי שאנחנו מכירים אותה.
8.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע! ארבעה
גרגרי אורז! מוהאהא! *גלגול רעם*
[1]
מובא מ"תולדות תורת הסוד העברית" ליוסף דן, כרך ה', עמ' 377.
[2] אפשר גם לשים להב מחרשה או אבן ריחיים על
הצוואר, למלא את הפה בעפר או באבנים, לתקוע יתד בלסת, להוריד את הראש ולשים בין
הרגליים… האופציות שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות מגוונות ביותר. החביבה שביניהן היא
כנראה זריקת חופן זרעים או אורז לפני המת, כדי שישב ויספור.
[3] באנגליה היה קיים עד המאה ה-19 המנהג לקבור
מתאבדים בצומת דרכים, כדי שרוחם חסרת המנוח תתקשה למצוא את הדרך חזרה למקום בו
חיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה