הערה על הסגברה

יש משהו מטריד במונח "הסגברה" (ונגזרותיו השונות – לבנסברה, גויסברה, והתוספת האישית שלי עבור מקרה בו ישראלים ותיקים מסבירים לעולים דברים על השפה והתרבות של העולים – "הצברה"). הוא לא מטריד משום שאני שוללת אותו מכל וכל; לא, זה היה קל. אבל מצד אחד הוא מתאר תופעה מוכרת מאוד, ומצד שני השימוש בו כטיעון בוויכוח כמעט חסר תועלת (בערך מאותן סיבות ש"תודעה כוזבת" הוא טיעון קטלני לדיון, ובאותו אופן מתסכל – גם אם מדובר בדבר-מה שנראה מוכר וברור, הוא פותח שסע בין הדנים שלא מאפשר למעשה שיח, רק האשמות).

קרוב לוודאי שרוב הנשים מזהות את הסיטואציה: גבר מסביר לך משהו באופן סמכותי גם כאשר הוא לא מבין כלום בנושא המוסבר, גם אם את מבינה בנושא הרבה יותר טוב ממנו. התופעה עלתה לסדר היום במאמר מ-2008, "Men Explain Things to Me" (מאת Rebecca Solnit), שתיאר סצינה מגוחכת במיוחד: גבר במסיבה התעקש להסביר לכותבת הכל על ספר מסוים שיצא זה לא מכבר ושהוא קרא ביקורת עליו, למרות תזכורות חוזרות ונשנות מצדה שהיא כתבה את הספר. רק כאשר גבר אחר התערב בשיחה וחזר על מה שאמרה סולניט בפני בן שיחה השתכנע האחרון שאולי היא לא באמת צריכה הבהרות נוספות.

כמובן שמדובר במקרה קיצון (ובאיש אטום במיוחד), אבל המקרה הזה מכיל את שני האלמנטים הקריטיים לטעמי להבנת התופעה, שבדרך-כלל מתייחסים רק לאחד מהם. זהו אלמנט יחסי הכוחות: הוא גבר, היא אישה, ולכן (עבורו) היא צריכה להקשיב בזמן שהוא, המומחה, מדבר. נראה סביר מאוד שהדינמיקה הזו משחקת תפקיד מסוים. נאמר כבר שלגברים קל יותר לדבר על נושאים שהם מבינים בהם פחות, והם מחונכים להפגין בטחון ואסרטיביות גם בתחומים שהם חלשים בהם, בעוד נשים (גם מניסיון אישי) חשות צורך לבדוק ולסייג את עצמן גם כאשר הן מדברות על תחומים בהן הם מתמצאות היטב. הפטרונות הזו היא גם מה שמכעיס כל-כך בתופעה, ומה שמצדיק תגובות חדות ולא נעימות מצד הנשים המוסברות (או לפחות מצדי).

אבל הההבדלים החברתיים לא בדיוק מסבירים את כל סוגי ה"משהוסברה" האחרים. נאמר שבמקרה של לבנים מול שחורים, או מהגרים לעומת ותיקים, חוסר האיזון ביחסי הכוחות קיים – אבל מה נגיד, למשל, על ה"גויסברה", שבה לא-יהודים מסבירים ליהודים דברים על יהדות? האם באמת נכון לומר שבאמריקה של היום יהודים נתפסים איכשהו כמבינים או חכמים פחות מהאוכלוסיה הכללית? ומה בקשר למקרה הכללי, נקרא לו "פוצסברה", בו מישהו מרצה לך באופן מתנשא על משהו שהוא לא מבין בו ואתה כן, למרות שאתם שייכים לאותו מגדר ו\או קבוצה דמוגרפית (ולעתים קרובות, לאותה משפחה – אין סיטואציה בשלה יותר לפוצסברה מאשר ארוחה משפחתית)?

בנוסף על כך, יש להבדיל בין שני מקרים שונים שמונחי הפוצסברה מכסים. הראשון הוא זה שבו המסביר מרצה על מידע שהמוסברת מכירה יותר טוב ממנו (נאמר, כמו במאמר המקושר, לא-יהודי שמסביר ליהודיה על חגים יהודיים), והשני שבו מסבירים לחברה בקבוצת מיעוט למה פגיעה שהיא חוותה היא לא באמת פגיעה (א-לה "זה רק דיבור כזה בין בנים, צוחקים איתך", וכו'). אם נעבור, למשל, על ההאשטאג #goysplaining בטוויטר, נראה שלרוב הוא מתייחס למקרה השני, למרות שהמונח כנראה נטבע כדי להתייחס למקרה הראשון. בעוד שאפשר למתוח כמה קווי דמיון בין המצבים הללו, אני נוטה להאמין שהם נובעים בסופו של דבר ממוטיבציות שונות. אני מתייחסת כאן למקרה הראשון בלבד; השני מעניין מאוד, אבל שייך כבר לתחום אחר לחלוטין ומצדיק התעסקות נפרדת.

נעבור עוד פעם על המקרה שתיארה סולניט: האיש ששוחחה איתו לא רק שלא הקשיב לה, הוא גם לא קרא בכלל את הספר, אלא החזיק בשביב מידע עליו שקרא בעיתון. ולפעמים נדמה באמת שככל שהפוצסביר המצוי יודע פחות על נושא מסוים, כך הוא יהיה להוט יותר להפגין בו מומחיות לא קיימת, על סמך המידע המועט שנמצא ברשותו. אנטי-אינטואיטיבי? למדי; אבל גם טבעי למדי. ראשית הידיעה, לפי אמירתו המפורסמת של סוקרטס, היא הידיעה שאנחנו לא יודעים דבר; ויש לכך סיבה טובה. יש גם סיבה טובה שהשיטה המדעית מדגישה כל-כך את גבולות הידע והאישוש.

קשה לנו לתפוס ישירות נקודות עיוורות בידע שלנו. לכן, מן הסתם, אלה נקודות עיוורות. במקום שיש חוסר ידיעה, אנחנו מנסים להשלים אותו עם כל אינפורמציה זמינה; ככל שיש לנו פחות אינפורמציה והנקודה העיוורת מתרחבת, כך גדל הדחף להתייחס למעט המידע הקיים כתמונה שלמה (מהלך שקשה יותר לבצע ככל שיש לפניך יותר חלקים מהתמונה השלמה האמיתית, שמבליטים את החסרים). הוסיפו לזה מחסור בהרגלי ביקורת עצמית, שעלולים להיות מוחמרים בשל הרגלים חינוכיים לא טובים ודעות קדומות (נאמר, "אני גבר ואני צריך להפגין בטחון וסמכותיות"),  ויש לנו פוצסברה.

לכולנו קורה לפעמים שמדברים לפנינו על נושא כלשהו שאין לנו שום מושג בו, ופתאום נורא דחוף לנו לספר מה הבנו עליו מכתבה שקראנו לפני כמה שנים; או שמישהו מספר לנו על מדינה ששהה בה, ואנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים עם מה שאנחנו יודעים עליה מאיזה ספר. הרפלקס מובן, וזה כשל קוגניטיבי די טבעי; המבחן היחיד הוא בהצלחה לא לכפות אותו על הסביבה. נראה שלכמה מאתנו, בזכות שילוב של חוסר מודעות עצמית והתניות חברתיות, זה קשה יותר מלאחרים. בעולם נחמד יותר משלנו, אני מניחה שזה היה ראוי לרחמים.