על "מעבר לחומת הגן"

יהל ביקש, יהל יקבל.

שני ילדים הולכים ביער. דברים מוזרים קורים.

אלי מגיפה ככלי להתפתחות אישית, או: למה אני לא סובלת את רוב הניאו-פגאניות

הנה פסקה שמסכמת את כל מה שמעצבן בנאו-פגאניות המערבית הממוצעת:

Sekhmet. An ancient Egyptian lioness goddess of war, healing, and menstruation, Sekhmet is actively worshipped today among neopagans in Europe and the USA. A temple to her has been built in Nevada. Sekhmet's breath was said to have formed the desert, and she embodies a raw fierceness, a kind of primeval force of survival, growth, and self-realization. At a rebirthing ceremony in which I participated last year, I found myself channeling Sekhmet's power and felt 

myself filled with a transformative courage I didn't know I had.

(מכאן, אם מתחשק למי מכם עוד קצת גיחוך)

נבואה בשוגג והספדים בטרם עת

ימים מעיקים אלה, גם מבחינת המצב הבטחוני וגם מבחינת האווירה הכללית בארץ, שולחים רבים וטובים למחוזות האסקפיזם. לאסקפיזם פנים רבות: סרטים מטופשים, ספרים פנטסטיים ככל האפשר או לשבת בבסיסים נידחים בבקעה ולתכנן משחקי מחשב (העם איתך, נ'). עבור כותבת שורות אלה, המפלט מימים אלה של אלימות פיזית וקיטוב פוליטי הוא בין השאר בקריאה על אלימות פיזית וקיטוב פוליטי מלפני מאה שנה. לכו תבינו.

עדכון קצר

1. ההזנחה הפושעת והמתמשכת של הבלוג נבעה משילוב של גורמים, שניתן לתאר כלימודים, עוד לימודים, ממש הרבה לימודים, עבודה וסוגים אחרים של עבודה. אני מקווה להגיע בקרוב לאיזה איזון קוסמי שישבור את מחסום הכתיבה ויאפשר לי להעלות עוד פוסטים מהרבים שנמצאים בקנה.
2. אני מודה גם שמחורבנותו הכללית של מה שמכונה "המצב" לא עשתה לי יותר מדי חשק לכתוב; ליתר דיוק, עשתה לי המון חשק לכתוב, אבל כזה שמלווה בתחושת אשמה קלה על התעסקות בשטויות בזמן משבר. כמובן שיש לי דעות, לכולם יש דעות, אבל אחרי התלבטות קצרה מאוד החלטתי שבנקודת הזמן הנוכחית אני מעדיפה לשמור אותן לעצמי. חוק ה"בלי פוסטים פוליטיים" בבלוג הזה כנראה ישבר יום אחד, אבל היום הוא לא היום. 
3. מבחינת מדיה, הדבר הכי נחמד שקרה לי בשבועות האחרונים היה "קצה המחר". במהלך השנה האחרונה קצת חששתי שאיזו תוגה ורטנוניות כללית שנחתו עלי הרסו למעשה את יכולתי ליהנות מסרטים; "קצה המחר" הוכיח שלא היא, אלא שהסרטים שראיתי סתם לא היו טובים מספיק. אז רק שתדעו שמדובר בסרט אקשן אפקטיבי להפליא, נורא כיפי ומצחיק מאוד לפרקים שאין לי שום דבר חכם מזה לומר עליו. 
4. ותכלס, קיבלתי את מה שרציתי. 
   

קצת על נישואין וגלרג'

רשימת החברים שלי בפייסבוק די מצומצמת, ואני מעיפה ממנה בשיטתיות אנשים לא-קרובים אחרי סף מסוים של פרסומים מעצבנים. כך הסתלקו ממנה כמה גזענים ולפחות אוהד הפועל ת"א אחד, בעוד סתם טרחנים הוגלו לאחר כבוד לרשימת המכרים. אבל מדי פעם, אדם סביר לכאורה בכל זאת מקפיץ לי איזו פיסת גלרג' מחרידה. אני מניחה שזהו מחיר החיים בחברה (הייתי אומרת דמוקרטית, אבל אף דיקטטורה לא הצליחה מעולם לכפות טעם טוב, אז ניחא).

בלש אמיתי: סיכום ביניים

כמו כל יתר האינטרנט, השנקל שלי על בלש אמיתי לפני שהכל נשכח. זו הרחבה של סטטוס שכתבתי אחרי שצפיתי בשלושת הפרקים הראשונים. בשלב הזה חליתי להפתעתי הרבה, וסיימתי לראות את הסדרה במהלך השבוע שבו ישבתי בבית בחוסר מעש, מה שהשאיר לי עוד קצת זמן לחשוב על כל מיני דברים. כתוצאה, יצא קצת ארוך. אזהרת ספוילרים\חפירה.

עוד כל מיני דברים בריטיים: נהרות לונדון

פנטזיה אורבנית בלונדון. יש הרבה פנטזיה אורבנית בלונדון. אין לי גיבוי מחקרי, אבל יש מצב שלונדון היא בירת הפנטזיה האורבנית העולמית מאז זמנים לא נודעו. עבורי המצב הזה לא אידיאלי, מאחר ואני א. אוהבת פנטזיה אורבנית טובה ב. לא במיוחד אוהבת את לונדון. הייתי מוכנה לשלם לא מעט בשביל פנטזיה אורבנית טובה ברומא, למשל, או סתם  חיפה. אבל נו.

'נהרות לונדון' מתרחש בלונדון בצורה קיצונית במיוחד אפילו בסטנדרטים של הז'אנר. כלומר, לא רק שהפרוטגוניסט מבלה את זמנו בשיטוטים בגוף ראשון בין קובנט גארדן לראסל סקוור, הוא גם מתפקד כמדריך תיירים ממש פה ושם, עם היסטוריה וארכיטוקטורה וכו' למכביר. לפעמים זה נחמד, לפעמים ראוי לדילוג, אבל רואים, לכל הפחות, שהסופר (בן אארונוביץ', שמסתבר שידוע בעיקר בכתיבה לד"ר הו) אוהב מאוד את העיר ומוקסם ממנה בכנות. התעלומות הספריות נוטות להיות מרוכזות בכל פעם באזור גיאוגרפי מסוים של העיר, והכריכות (היפהפיות, יש לציין) הן מפות מורכבות ומרובות פרטים של האזורים הרלוונטיים. נהרות לונדון הנזכרים בשם, אגב, הן משפחה של אלות נהר מקומיות שאופיין והפוליטיקה שלהן משחקים תפקיד גדול בספרים.

הפרוטגוניסט הנ"ל הוא אחד פיטר גרנט, שוטר צעיר ושלומיאל ממעמד הפועלים שבדרך זו או אחרת מוצב כפקוד\שוליה של פקד תומס נייטינגייל, הקוסם האחרון בבריטניה. נייטינגייל הנ"ל הוא ג'נטלמן עילאי, וטראן אגדי של מלחמת העולם השנייה, משכיל, מחויט, יודע לצייר לא רע ובכלל, גבר מושלם.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה הראשונה של הסדרה הזו. הקונטרסט בין נייטינגייל לגרנט נועד לשרת מטרה מסוימת: אארונוביץ' מנסה כנראה להמחיש באמצעותם את חילופי הדורות בבריטניה. נייטינגייל הוא אריסטוקרט עשיר שחונך בבית-ספר פרטי קסום שמזכיר יותר את איטון מאשר את הוגוורטס; פיטר, לעומתו, הוא ילד שיכונים חצי-שחור ועתיר תרבות פופולרית שמתעניין במדע, כלומר, הוא מה שעדכני ורב-תרבותי וראוי לרשת את המושכות בבריטניה.

המוטיב הזה נתקל במכשול פשוט מאוד: נייטינגייל הרבה יותר מגניב. פיטר הוא  פרוטגוניסט סביר, בפרט בספר הראשון, שם הוא נבון ויעיל יחסית; משום מה, נראה שהאינטליגנציה שלו צונחת מספר לספר, בעוד הביטחון העצמי שלו הולך ועולה והופך אותו לפחות ופחות סימפטי. נייטינגייל, לעומתו, הוא ג'נטלמן בריטי בן מאה שנה שנלחם בנאצים. פיטר צריך להתאמץ כדי לבצע קסמים פשוטים; נייטינגייל ריסק פעם שני טנקים גרמניים בכוחות עצמו והוא הקוסם הבריטי היחיד שהיה קשוח מספיק כדי לשרוד את המלחמה. אחרי הספר הראשון אנחנו רואים קצת פחות ממנו, ובמקום שנחשוב "הו, חילופי דורות, כמה נאה והולם" אנחנו חושבים "איפה נייטינגייל? עזבו את הנעבעך הזה ותביאו לנו את נייטינגייל!" כך שבבירור נוצר כשל בהעברת המסר.

שלא לדבר על כך שחלק ממעלליו מתבצעים מחוץ לטווח הראיה: בספר הרביעי ישנו קרב אפי בין נייטינגייל למכשפה רוסיה. רעשים נוראים נשמעים, בניינים מתפוצצים או נקרעים לשניים ונייטינגייל יוצא מההריסות ומסדר את חפתי חליפתו נטולת הרבב, בעוד היריבה שלו כושלת החוצה וממלמלת שמעולם לא ראתה דבר כזה. ובכן, גם אנחנו מעולם לא ראינו דבר כזה, כי פיטר היה עסוק בלתפוס מחסה בחצר. יש כאן הרגשה קלה שמרמים אותנו.  

הזכרנו כבר שפיטר חצי שחור? גם אארונוביץ' יזכיר. למעשה, הוא יזכיר שוב, ושוב. ושוב. יש פעם אחת אחרי ההצגה הראשונית של הדמות שבה זו נקודה לעניין (גרנט ונייטינגייל מתווכחים על הטרמינולוגיה 'קוסם שחור', כאשר גרנט טוען שטכנית הוא קוסם שחור והמינוח הפוליטקלי קורקט צריך להיות 'משתמש-קסם מאותגר אתית'), אבל בכל שאר הפעמים, ובכן. כן, הוא שחור. אמא שלו מסיירה לאונה. היא מבשלת מאוד חריף. כמו כן, הוא שחור. לא לבן. שחור. הוא קוסם! ושוטר! ושחור!

ואם הנושא היה מוגבל רק לפיטר, דיינו. הוא לא. יש דמות משנית שהעובדה שהיא לסבית (בוצ'ית מבעיתה, יש לציין) תוזכר בכל פעם שהיא מופיעה, גם אם זה שלוש פעמים בספר; כל פרצוף חדש שמופיע זוכה מיד לתיאור אתני, יהא זה שחור, לבן, הודי או עם בורקה. אפשר כמעט לראות את טיפות הזיעה שנחתו לאארונוביץ' על הדף מרוב מאמץ להראות כמה הוא רב-תרבותי וקורקטי וכמה זה נהדר שלונדון מכילה כל-כך הרבה אנשים מכל-כך הרבה מיעוטים שכולם עובדים ביחד בהרמוניה שהייתה עיוורת צבעים לגמרי אלמלא הוא היה מזכיר את הצבעים כל חמש דקות. הסיפור הזה נהיה מתיש אחרי כמה זמן, שלא לומר מלאכותי. האזכורים החוזרים ונשנים האלה לא טבעיים ופוליטיקת הזהויות חשופה ברמה מביכה.

הקובלנות הנ"ל עולות לפני השטח בעיקר מהספר השני. הספר הראשון עומד בפני עצמו, והוא המוצלח והכתוב היטב מכל הסדרה. בספר השני, בנוסף לתעלומה הספרית, נפתח קו עלילה מתמשך שטרם נפתר, והסדרה כולה מקבלת אופי של ספרי מתח נוסחתיים מעט. לאור כל זאת, אני מסוגלת להמליץ על הספר הראשון בלבד, שאינו פנטזיה פורצת דרך אבל בהחלט נאה ונעים ונחמד; האחרים, למרבה הצער, לא ממש מצדיקים את ההשקעה.

אף אחד לא מחכה לישראלים הנהדרים

טוב, לא שמתי פה שום דבר כבר מלא זמן כי אני נורא עסוקה בלימודים, וגם משכנעת את עצמי שוב שאני חסרת ערך ואין לי שום דבר מעניין להגיד - שני גורמים ששיש ביניהם מתאם ברור, אם כי אני לא בטוחה מה הסיבתיות. בכל מקרה, למרות שזה לא מדעי מצדי, אמרתי שנעלה כאן משהו בתקווה שזה מה שישבור את המחסום.

דניאל, המרצה בימים אלה תקופת לימודים בסמינר הקיבוצים, ביקש ממני לכתוב מה מפריע לי בכל הרעיון של חינוך ערכי, שהוא סובל ממנו כרגע בלימודי ההוראה ואני סבלתי ממנו בעבר כתלמידה. התוצאה להלן, בשינויים קלים. אני מתנצלת על חוט המחשבה המבולבל מעט - הוא כנראה נבע מעצבים.

נפתח באנקדוטה. אני לא יודעת לומר מה בדיוק המסר שלה; חיפוש מסרים הוא סימפטום של התופעה שאני מתכוונת להכפיש כאן, ולכן לא מתאים בקונטקסט זה. הבה נניח לה להשרות אווירה.

כשהייתי בכיתה י"א החליטו להנהיג בבית הספר שלי תלבושת אחידה. לא מדובר כמובן במכנסי חאקי וחולצת תכלת, אלא בתלבושת אחידה ישראלית ממוצעת של שנות האלפיים: חולצות וטרנינגים במגוון צבעים מעוטרים בסמל בית הספר. בתגובה, ביקשו ממני ומתלמידה נוספת לכתוב טורים בעניין עבור העיתון השכבתי על תקן נקודות מבט שונות.

הטור שכתבה הבחורה השנייה התנגד בתקיפות לרעיון התלבושת האחידה. זה ממסדי, זה ממשטר, זו הגבלת חופש הביטוי של התלמידים בשם אידיאל של אחידות. אותה בחורה, שלמדה במגמת אומנות, הכינה גם פוסטר להמחשת העניין, שורה של תלמידים-חיילים חסרי פנים ולבושי תלבושת אחידה מצדיעים; הפוסטר היה תלוי בין יתר יצירותיהם של תלמידי המגמה באחד החללים המרכזיים של בית הספר.

הטור שלי, לעומת זאת, היה בטון מתון יותר. הוא ציין שלא מדובר בשינוי קיצוני כל-כך, שאלה סה"כ חולצות ושלא מדובר בקוד לבוש מחמיר במיוחד. סיימתי בשורה "אם בית הספר רוצה לדכא את היצירתיות שלי, הוא צריך להתחיל לחפש דרכים טובות יותר".

אחד המורים, ששימש גם כמעין עורך של העיתון, חתך את השורה האחרונה.

אוקיי?

טוב.

בית הספר שלמדתי בו נחשב איכותי בדי הרבה מדדים מקובלים: אחוז הזכאים לבגרויות היה גבוה מאוד, אחוז המתגייסים גם, ותוכניות מעורבות ועשייה חברתית למכביר, בשיתוף פעולה ותמיכה של תנועת הנוער המקומית הדומיננטית מאוד. עשינו מסעות בחברה הישראלית, הוזנו בהגשמה ובאקטיביזם, בסובלנות ובדמוקרטיה. דיונים ערכיים היו נשמת אפו של כל שיעור חינוך. 

בקיצור, בית ספר מלח הארץ, בלי צחוק. אבל אני, כפי שבוודאי הבנתם מהסיפור הקטן לעיל, לא בדיוק הרגשתי בבית בתוך כל העשייה הזו; למען האמת הייתי די מנותקת, וכמובן שבסיום התיכון הלכתי ישר לצבא ולא לשנת שירות, כפי שעשו כ-50% מהשכבה שלי. אז מה הייתה הבעיה שלי, מלבד כל הבעיות הרגילות?

בין המאפיינים הראויים ביותר לציון שהבחנתי בהם בשנותיי במוסד החינוכי הלז (ובתנועת הנוער שלא הייתי חברה בה) היה מחסור אקוטי בחוש הומור. אם נעמיק ונרד לשורש הבעיה הזו, נגלה את מה שהפליא לנסח רבנו אקו: חוסר הומור, יותר משהוא מאפיין טמטום פשוט, מצביע על אי-יכולת להכיל מורכבות. כשאתה צוחק על משהו, אתה לא אוהב אותו וגם לא שונא אותו, לא בעדו ולא נגדו. אדם עושה משהו לא בסדר, ובמקום להוקיע אותו כמו שצריך, אנחנו צוחקים. אדם שהוא כן בסדר מועד ונופל על הפרצוף, ובמקום לזעוק את זעקתו ולבקש לתקן אנחנו צוחקים. הומור הוא, בהרבה מובנים, א-מוסרי, וככזה האנשים הטובים (והם היו טובים. אני לא מאשימה אף אחד בצביעות כאן) שהקיפו אותי לא ידעו בכלל איך להתחיל לאכול אותו. 

הצד השני של המטבע הוא מין נטייה מוזרה לפרש את המציאות כמו שמקובלים מפרשים את התורה: הנחת היסוד היא ששום דבר שקורה לא קורה סתם. לא שהכל מכוון מראש, כמובן, אלא שכל תופעה במציאות ניתנת לפירוש באופן כזה שניתן ללמוד ממנה משהו ברמה ה - כן, שוב - ערכית. איזה סרט יפה ראינו בכיתה, נכון? מה אתם חושבים שהמסר שלו? הסיפרו הזה - מה אתן מרגישות שלקחתן ממנו? מה אפשר ללמוד מהתקרית הזו, מהאמירה הזו, מהאירוע ההוא? איזה לקח אנחנו לומדים מהשואה?

על פניו, הנזק העיקרי של הרגל רע זה הוא בפגיעה החמורה שלו ביכולת השיפוט האסתטי. שיפוט של מדיה שנעשה על סמך כמה היא 'נכונה' או 'חשובה' במקום על סמך קריטריונים של איכות מוביל לא פעם להאדרה של זבל מוחלט שאומר את מה שאנחנו רוצים שהוא יגיד. אבל בעוד אסתטיקה היא ערך בפני עצמו לטעמי, הפגיעה הזו היא רק בבואה של נזק עמוק יותר. 

כאשר העולם מלווה ברצועת פרשנות דידקטית מתמדת, כל דבר הוא פתח ל'דיון ובירור' שיעוגנו במערכת הרעיונית שבאנו איתה מלכתחילה, ושתקבל חיזוק נוסף בעקבות המסקנות הבלתי-נמנעות. קטע מעגלי שכזה, שתוצר הביניים העיקרי שלו הוא הרגשה 'משמעותית'. אבל ההרגשה הזו מושגת בלי שלמדנו, בעצם, שום דבר חדש: באנו, הסתכלנו, אשררנו. ואם המסר לא היה שם, או לא היה מתאים? אז החומר בעייתי או ראוי להתעלמות. שום דבר שלא הגענו איתו כבר מהבית לא יכול להיות מעובד או מובן. 

המציאות, באופן מעצבן, נוטה להיות א-מוסרית לפחות כמו ההומור. היא גם מורכבת ומבלבלת ומכילה המון פרטים קטנים, שיכולים לסתור לגמרי את מה שחשבת שנראה ברור עד לפני רגע. אבל היא מה שיש לנו, וברגע שאתה מתנתק ממנה לטובת המחוזות הנעלים של אי-היכולת-להפריך, ברגע שהאמפירי נזרק מהחלון לטובת האידיאלי – צעד קל, גם מבחינת המאמץ האינטלקטואלי וגם מבחינת האינטואיציה לגבי מה שטוב ונכון – אין לנו כלום מלבד עולם המראות שבתוך ראשינו. בשלב כלשהו, שמניסיוני הוא כמעט בלתי נמנע כאשר מושם דגש חזק מדי על על ה'מה' במקום על ה'איך', המציאות היא כבר פשוט לא פקטור. גרוע מכך - היא ניסיון נבזי לטשטש את האמת בתוך מסך עשן של עובדות. מהנקודה הזו והלאה, הכל מתעקם באופן חסר תקנה, וכל יכולת להתמודד עם סוגיות אמיתיות אובדת. 

ביליתי שנים בלהתקומם נגד כל זה ולא להבין נגד מה בעצם אני מתקוממת. המילים היו נכונות, המטרות היו טובות, אבל משהו הריח לי רע. יצא לי לתהות, מדי פעם, האם יכול להיות שאני באמת סתם סוציומטית: למה אני לא מסוגלת לסבול אנשים שעל פניו מקדמים דברים שאני מסכימה איתם? אומרים שאין שמחה כהתרת הספקות, וכשהספק הזה הותר הבנתי סוף-סוף שאותה שמחה הייתה הבעיה כל הזמן. היום, לכל הפחות, אני כבר יודעת לזהות בורים ערכיים מלאי כוונות טובות. למנוע את הנזק שהם גורמים, זה כבר סיפור אחר.

הייתי רוצה להפיץ ברבים את הכלל שלפיו אני מנסה לארגן את עולמי הרעיוני היום – הכלל "כל עוד זה כואב, את עושה משהו נכון"; שהסכנה אורבת ברגעים שבהם אנחנו מרגישים בטוחים בדרכנו. כמובן שקשה לי להאמין שגישה כזו יכולה לעבוד בייצור המוני, ובמובן זה יתכן שהמרצים האלה שלך, דניאל, צודקים: אולי עדיף לחנוך לטמבל לפי דרכו ולתכנת אותו לכל הפחות לכיוון כללי חיובי. אבל חלק בי (החלק הטוב שבי, אני מקווה) נגעל מהאפשרות. וזה אולי השיעור הערכי היחיד שאי-פעם למדתי. 

The Depressed Person - כמה הערות

בסיפורהזה נתקלתי כתופעת לוואי של העיסוק העיתונו-אינטרנטי המוגבר בדיוויד פוסטר וולאס. לא שמעתי על וולאס מימיי עד לפני שנה בערך, כאשר יצא לאור ספר כלשהו שלו בעברית שנראה שדובר בכל מקום. בעקבות כך קראתי קצת ממנו, וקיבלתי את הרושם שמדובר בעיתונאי מצוין וסופר בינוני למדי.

הסיפור הזה, שהגעתי אליו לא מזמן בשיטוטי אינטרנט כאלה ואחרים, דווקא עולה על יתר הדברים שלו שקראתי. למתעצלים לקרוא, מדובר בכרוניקה לא כרונולוגית קצרה של השגרה היומיומית של אישה מדוכאת, או ליתר דיוק של תהליך ההיזון החוזר האינסופי שבו היא לכודה, של תיעוב עצמי וניסיון להישען על אחרות (פסיכולוגית, חברות מהעבר) רק כדי שאותה תלותיות עצמה תגרום לתיעוב עצמי נוסף וכן הלאה. המצב הזה כנראה מוכר לכל מי שהתנסתה ברמה כלשהי של דיכאון, והסיפור מדקדק יפה בפרטים. הפגם הרציני היחיד בו הוא הסיום שלו, שמקבל לפתע טון שטחי מביך לגמרי ומדרדר אותו מתיאור מצב מוצלח לסיפור "הנה מסר! קולטים? קולטים?!" נוסח סדנת כתיבה בתיכון.

ברור לנו לחלוטין, אם כך, שהמדוכאת (בעברית נדמה לי שהיא תורגמה כ'הנפש הדכאונית': ארוך מדי) מרוכזת בעצמה לגמרי, ושהכאב שהיא חשה בא על חשבון כל יכולת לאמפתיה כלפי אנשים אחרים (הפסיכולוגית, החברה החולה בסרטן); וולאס התחשב בנו ודאג ששום דבר מזה לא יישאר ברמת הסאבטקסט. האלמנט המעניין, והמרומז יותר, נמצא בסביבה של המדוכאת – נדבך נוסף בחוסר היכולת לצאת מהפרקטל שלה.

ההיגיון המנחה את חייה של הדכאונית הוא פסיכולוגי. מצבה מוסבר לה באמצעות טראומת עבר, היחסים הקלוקלים בין הוריה; העיסוק שלה בפרטי הטראומה הזו כמעט בלתי פוסק. הז'רגון הפסיכולוגיסטי הזוועתי והדוחה בו כתובים חלקים גדולים מהסיפור ( ,Nurturing ,Support System מגוון הטיות של emotional ועוד ועוד), מלאכותי ומנוכר כפי שהוא, מסמן את גבולות עולמה המושגי.

הדכאונית מנסה להיעזר בסביבתה כדי לשבור את עצמה מתוך הדיכאון; היא מחפשת כל דרך מוצא אפשרית, מאוזן קשבת של ידידות סבלניות דרך פסיכותרפיה ועד סדנאות ילד-פנימי תמוהות. כל אלה מנסים לעזור לה, בדרכם; אבל האופן שבו הם עושים זאת, על-ידי הנחיית הדכאונית באופן חוזר  ונשנה להתמקד בעצמה, ברגשותיה, בטראומה שלה, הוא עצמו עוד שלב בלולאת ההיזון החוזר שמשקעת אותה בתוך עצמה, שם לא מחכה לה שום דבר מלבד עוד דכאון. היא אנוכית, מניפולטיבית ולא מסוגלת להזדהות עם אנשים אחרים (והמודעות לכך, שגורמת לה לתעב את עצמה עוד יותר, רק מחמירה את הבעיה); אבל הגורם לכך אינו רק היותה אדם פגום (כנראה באופן חסר תקנה – לפי התיאורים הקצרים של הוריה, יתכן שמעולם לא היה לה סיכוי), אלא 'מערכת תמיכה' שמתפקדת לפי עקרונות שבורים.

הפסיכולוגית עצמה, הנציגה הרשמית של המקצוע בחיי הגיבורה, מתאבדת אי-שם לקראת חצי הסיפור. התפנית הזו משרתת כמובן כעוד עקיצה בכיוון המדוכאת, שהנרקיסיזם שלה כה עמוק ובלתי נסבל שאפילו הפסיכולוגית כבר לא עומדת בו; אבל מעבר לכך, היא מסמנת גם כישלון נוסף, קריטי, של המערכת שהפסיכולוגית הייתה המייצגת שלה, וכנראה גם תקועה בתוכה ללא מוצא.

באופן עגמומי למדי, נראה שפורמט הסיפור עצמו סובל מאותה מודעות עצמית מופרזת וכובלת כמו הגיבורה שלו; לדוגמה, האבחנה בנוגע לצורות דמויות-הכלוב שיוצרות אצבעותיה של הפסיכולוגית, שמלווה מיד אחר-כך בהערה בנוגע להיותו של הדימוי מובן-מאליו ושחוק מדי. יחד עם החזרתיות מעוררת הבחילה (במכוון) שלו, הסיפור נבנה באופן אפקטיבי למדי כעוד נדבך ברקורסיה הנפשית והמושגית גם יחד של הדיכאון. באיזשהו שלב התחלתי לתהות האם מדובר רק בכלי אמנותי או שהסיפור עצמו, המודע לעצמו כל-כך, מכיר בכלל בקיומו של עולם מחוץ למערכת הסגורה והמזינה את עצמה שהוא מתאר.

מה הדרך החוצה? ניתן לנחש (במקרים מסוימים לנחש מתוך ניסיון חיים) שהדרך החוצה מהדיכאון לא נמצאת בתוך הדכאונית. הפסיכולוגיה, ששולחת אותה לחפור בעצמה ולמצוא את שורשי הבעיה, שולחת אותה שנים בכיוון הלא נכון. הדכאונית רוצה, יותר מכל דבר, קשר אנושי אמיתי, אמפתיה וחמלה; אבל חוסר היכולת שלה לחשוב על קשר כזה במונחים שלא סובבים סביבה לא מאפשר אותו, והקשרים הקלושים והעקומים שלה עם יתר העולם בוגדים בה בכך שהם מטפחים את חוסר היכולת הזו לממדים סופניים. הפיתרון הוא באופק חיצוני; בפרספקטיבה; בתפיסה של רעיונות או אידיאלים שנמצאים מחוץ לפופיק שלך, בעניין כן בעולם ובנגזרותיו; בהיפטרות מ'מערכת התמיכה' לטובת חברוּת סתם. מבחינה זו, אני חושבת שלרובנו עוד יש תקווה.

פולחן התבונה (לא מה שחשבתם)

לפני שנה בערך, בראשית ימי הבלוג הזה, כתבתי ניתוח ספקולטיבי קצר של הרציונל העומד מאחורי עידוד ילדים לקריאה. ציינתי אז שנראה כי עבור הרבה הורים, העידוד הזה נובע מסיבות מעורפלות במקצת, מאחר והם לא קוראים בעצמם ולא יודעים בשביל מה הספרים האלה טובים בדיוק, אבל אומרים שזה יעשה את הילד יותר חכם. כפי שהדבר קורה לפעמים, לפני כמה זמן נתקלתי בדבר-מה, שאישש את ההשערות שלי ואף הרחיב אותן לכיוונים שלא עלו בדעתי גם בסיוטי הלילה: הכתבה הבאה. 

מעבר לכך שהרעיון המוצג פה אידיוטי לחלוטין, מעניין להקשיב למוזיקה. קלטות בייבי איינשטיין שיהפכו את ילדיך לגאונים, מוזיקה קלאסית לעוברים, טולסטוי לתינוקות זוחלים, "אנחנו יודעים היום שיש דברים שמגרים את המוח של התינוק"; מה שיש לנו כאן הוא לא פחות מפולחן מטען של אינטלקט.

כפי שאתם יודעים, קוראיי הדמיוניים המלומדים, פולחן מטען הוא ז'אנר דתי שהתפתח בכמה מאיי האוקיינוס השקט (בעיקר בארכיפלג של ונואטו) בעקבות מפגשים ראשונים עם מערביים, בפרט אנשי צבא. הילידים ראו את האורחים החדשים מביאים איתם שפע חומרי בלתי ייאמן, והסיקו שמדובר במקרה ברור מאוד של העדפה אלוהית. המערביים עושים משהו כדי לרצות את האלים, וכדי לזכות במטען, צריך לעשות את אותו הדבר. כך התחילו הילידים לחקות את אורחותיהם של המבקרים החדשים: הם בנו מסלולי נחיתה מזויפים ומכישירי רדיו מאגוזי קוקוס, ערכו מעין מצעדים צבאיים כשהם מעוטרים במעין מדליות ומנופפים במקלות במקום ברובים. הפרטים כמובן מעט יותר מורכבים, אבל הבנתם את הרעיון הכללי.  

וכאן, בארצות הברית של המאה ה-21, אנחנו רואים בדיוק את אותו הדבר. אין לנו מושג מה טוב במוצרט או באנה קרנינה, אבל זה מה שאנשים חכמים עושים, אז אם נדחוף אותם לילד (או לעובר, מה זה בעצם משנה, כבר אפשר לפתח לו את המוח, לא?) הוא יהיה חכם.

הפער בחינוך שנחשף כאן מדהים: יש לנו הורים, ממעמד סוציו-אקונומי יחסית גבוה (כנראה, כי יש להם כסף לקנות את השטויות האלה) שבאמריקה מעיד כמעט בהכרח על מספר מינימלי של שנות לימוד ואף השכלה אקדמית כלשהי, שפשוט אין להם מושג מה זה ספר, חד וחלק. עבורם, המנגנון של פרוזה סתום כמו המנגנון של רדיו או מטוס סילון ליליד מוונואטו; כמוהו, הם חושבים שחיקוי פשוט יביא לתוצאה המבוקשת, מתוך אמונה כנה ובלתי מוצהרת בעיקרון העתיק של מאגיה סימפתטית. השם של הקסם טיפה שונה מטעמי הבדלים תרבותיים - "מפתח את הכישורים הקוגניטיביים" לעומת "מרצה את האלים" - אבל הלב אותו לב. יש כאן הוכחה, מרגשת למדי יש לציין, שהפער בין העולם הראשון לשלישי באמת לא גדול: כשהם רוצים, כולם יכולים להיות מטומטמים בדיוק באותה צורה.

אחת מהכתות המשעשעות יותר בוונואטו סובבת סביב דמותו הנאדרה של הנסיך פיליפ, בן זוגה של המלכה אליזבת השנייה. מזכרות הנושאות את תמונתו זוכות ליחס פולחני, ותמונה שלו אוחז באלת ציד ונואטית מסורתית, שנשלחה אליו כמנחה, גרמה לתכונה רבה כאשר נשלחה בחזרה לאי לפני כמה שנים. עוד לא ראינו הורים שתולים בחדר תמונות של מוצרט כדי לגרום לילד להיות יותר מוזיקלי, אבל בשלב הזה של חוסר האמון שלי באנושות, יש לי הרגשה ברורה שגם זה עוד יגיע. אחרי הכל, גם הוא התחיל מוקדם.