על צפיה שניה ב"סוף העולם"

בפעם הראשונה שראיתי את "סוף העולם" לאדגר רייט וחבורתו חשבתי שהוא סרט נחמד. בפעם השנייה חשבתי שהוא נהדר. הסיבה לכך כוללת ספוילרים.

תלונה קצרה ולא מקצועית על "הבית אשר נחרב"

אני כותבת על "הבית אשר נחרב" באיחור לא מאוד אופנתי, כהרגלי, אבל הפעם לא מדובר בעצלנות הרגילה, אלא בקושי הכרוני המפורסם שלי לקרוא ספרים באופן ליניארי. התחלתי את הספר (ואפילו בראש השנה, שלא תגידו!) ונתקעתי. הגעתי לעמוד מאה ומשהו, אולי אפילו מאתיים, ופשוט נתקעתי. עברו כמה שבועות, שינסתי מותניי, ניסיתי שוב. בום. תקיעה. לזכות הספר יאמר שלא השעמום תקע אותו, אלא הגודש; הגיע השלב בו הבשרניות שלו, שזכתה לשבחים רבים, עשתה לי בחילה (פיזית) קלה ונאלצתי לעצור ולשתות כוס מים. אני מניחה שגם העובדה שהפרוטגוניסט הזחוח והדוחה לא התפרק בקצב מהיר מספיק שיחקה תפקיד. כמה  השתוקקתי שהוא ימצא כבר את עצמו שרוע בין חורבות חייו המעשנות אך לא, עמוד 200 וחוץ מכמה קרעי הזיות, אי-נוחות כללית ותסכולים אישיים מינוריים האיש מסרב להתרסק. אי אפשר ככה.

וכך עשיתי את מה שאני עושה במקרים כאלה, עם כף גדושה של רגשות אשמה תרבותיים: קופצת לסוף ואז ממשיכה חזרה לנקודת התקיעה מהכיוון ההפוך, כשאני כבר יודעת לאן העניינים מתקדמים. ושם גיליתי את מה שחרדתי ממנו יותר מכל: בסוף לא קורה כלום.

קונטקסט. "הבית אשר נחרב" הולל מימין ומשמאל כדוגמה יוצאת דופן לרומן עברי שאיננו ישראלי משום בחינה: הוא מתרחש בניו-יורק, גיבורו יהודי אמריקאי ואין למאורעות בו שום קשר לישראל המודרנית. הסימבוליקה שהוא נשען עליה דתית והמתח המוצג בו הוא בין שתי יהדויות שקשריהן לתנועה הציונית מפוקפקים. על פניו זה דבר נהדר – ברצינות, רומנים פרוגרמטיים על נושאים חשובים שמנסים לספר את הסיפור של כולנו יש מספיק, קצת מיסטיקה מלומדת יכולה בהחלט להפיח חיים בזירה – אך הקושי הראשון הוא בהיצמדות לתודעתו של ארכיטיפ יהודי-ניו יורקי כמו פרופ' אנדרו כהן שהוא, בפשטות, איש בלתי נסבל. יותר אינטלקטואל מג'ודית באטלר, יותר לייפסטייל ממדור העיצוב של "ניו יורקר", יותר פופולרי מספרן פויר, יותר מאוהב בעצמו מוודי אלן. בקיצור, טיפוס מעצבן שלא ברא השטן, ולשגרת יומו המפורטת של הנ"ל אנחנו דבוקים בעל כורחנו.

מילא, אומרת הקוראת. הרי יש כאן מימד סאטירי. אנדרו כהן בלתי נסבל בכוונה, והאופן שבו אנו נאלצים להסתכל מבעד לעיניו נועד להכין את הקרקע לסדיקת הקיום המרוצה מעצמו שאנחנו עדים לו. הרי על פריצת המודחק אנחנו מדברים כאן. על בעבוע של התודעה הקולקטיבית, השבטית, הפגאנית-למחצה, על סדר העבודה והקורבן מתוך אמבט חייו הסטרילי והשקט של אנדרו כהן. ובכלל, מזכירה הקוראת לעצמה, הרומן מתרחש בשנה המובילה לאירועי 11 בספטמבר 2001, בהם, לפי החוכמה המקובלת, התודעה השבטית והדתית שהייתה עד כה במחשכים התרסקה חזיתית לתוך המערב הרוגע. בוודאי יש קשר, נכון? התפוררות של סוד הקסם הבורגני אל תוך החרדה האפוקליפטית של ימי המלחמה בטרור? התכנסות אל הספקטקל מעלה העשן שכולנו יודעים שממתין בסוף? קשירת קצוות מבעיתה של שמיים נפתחים ובשר שרוף? מוכרח להיות משהו, נכון?

ואז מגיעים לסוף ולא, אין. פרק אחרון: 02 באוגוסט 2001. מיד אחריו, סוף דבר: 18 בספטמבר 2001. הרגע המזעזע שכל אחד מאתנו שהיה בגיל סביר ב-2001 זוכר, הרגע של "איפה היית כששמעת..." – הוא לא שם. ההתנגשות מתרחשת בין לבין. בסוף הדבר העניינים בניו-יורק מתחילים להירגע יחסית, אנדרו כהן חוזר לדירה שלו, לחברה שלו, לעבודה ולחייו. הו, הפעם הזו שנתעברה בך נשמתו של כהן קדום? רק משבר קטן, וזה חולף. אנדרו אמנם השתנה קצת, נכון. הוא יותר מחובר למורשת, יש לו קצת יידישקייט, הוא מפויס יותר עם האנשים (בעיקר הנשים) בחייו. וזהו. 500 עמודים של חזיונות אפוקליפטיים בשביל להפוך לאדם קצת, ממש קצת יותר סביר משהיית קודם? זה הכל? רבאק, זה הכל?

נכון תמיד אומרים שרומן אמיתי הוא מונע דמויות ולא מונע עלילה, ויעסוק תמיד בעניינים אנושיים "קטנים" על חשבון התמונה ה"גדולה"? אני חושבת שהראייה הזו היא שבדיוק הכשילה בסופו של דבר את "הבית אשר נחרב". קראו לי ילדותית, פיליסטינית, אנאלפביתית, סלמנדרה – אבל נראה לי שרומן שמשתמש בתמות מיתולוגיות אדירות כדי לתת לנו את מה שבסופו של דבר הוא נרטיב זעיר ואישי, מאוד קורקטי ותרפויטי, משול לקים ג'ונג און המוציא להורג באש נ"מ גנרל שהתנמנם בזמן מצעד. הרומן מתיימר (נדמה לי) לדבר על המתח שבין הקיום המודרני הסובב סביב העצמי וצרותיו הקטנות לבין הקולקטיבי והמיתי, אבל הוא עצמו לא מצליח לצאת מגבולותיה של אופציה א'; למרות התיאורים האורבניים המרוממים, שרומזים שדבר-מה גדול נמצא כאן ברקע ולא רק בראשו הקודח של א' כהן, הסיפור הזה מתכנס בסופו של דבר לתוך האישי, ויש לי הרגשה רעה שהוא כזה לא בגלל אמירה מודעת אלא בגלל שהמחבר לא ראה שום ברירה אחרת. 

דרדוויל נגד באטמן

"דרדוויל" לא רעה. העובדה הזו, למי שמכיר את דעתי ההולכת ומידרדרת על היסטריית עיבודי הקומיקס של השנים האחרונות, היא בבחינת הפתעה מרעישה. היא לא שיא התחכום, אבל היא כן נמנעת מהטיפשויות המחרידות האופייניות לעיבוד קומיקס; בתהליך אלכימי מפתיע, היא מצליחה לקחת כמה רעיונות שהיו חלולים וקלישאיים כבר בפעם הראשונה שנעשה בהם שימוש (ואולי בעצם... הגיבור והנבל לא כל-כך שונים?!) ולרענן אותם לצורה סבירה. היא לא מאוד חדשנית, היא לא פורצת דרך, אבל היא מבוצעת טוב, ובעולם המראות העגום של עיבודי הקומיקס זה לא מעט. 

מה שבולט לעין כשקוראים לאורך זמן את ספרי עולם הדיסק הוא עד כמה הכל משתפר. לא איכות הכתיבה (אם כי גם, קצת), העולם: עולם הדיסק של "צבע הקסם" הוא די זוועה. הוא מלא בדברים שרוצים להרוג אותך וגיבורים סוציופתים; בתור פארודיה על פנטזיית הרפתקאות (ובעיקר ספרי קונאן לדורותיהם), הוא מראה בדיוק כמה כל זה היה רע אם היה קיים במציאות. אנק-מורפורק היא מקום שהגיהנום נראה סבבה לידו ומאוכלסת אך ורק בנבלים אינטרסנטים (מה שמביא גם לשריפה שלה). המוות הוא כוח זדוני שרודף אחרי הגיבורים. כל העסק נשלט על ידי אלים אדישים ורעים.

ותראו איפה אנחנו היום. עולם הדיסק לא מושלם, אבל דיפלומטיה, טכנולוגיה והרבה אנשים נכונים במקומות הנכונים הביאו אותו לשלום יחסי ופריחה תרבותית. האלים לא רלוונטיים או קשורים ברצועה לכהנים ולמאמינים ("אלים קטנים"). חידושים טכנולוגיים הפסיקו להיות קוריוז שגורם לכאוס ובסוף נעלם ("ראינוע") והתחילו הפוך את החיים למוצלחים ונוחים יותר ("האמת" והלאה). סדרת השומרים הראתה איך מתוך הזוהמה של אנק-מורפורק יוצאים כמה אנשים (ונשים. ואל-מתים. וגלמים.) טובים שהופכים את המצב בעיר על פניו. בסדרת המוות, ההתגלמות האנתרופומורפית הרעה והאדישה מ-"צבע הקסם" הפכה לחבר הכי טוב של המין האנושי במלחמתו נגד כל מה שלא רוצה שיהיה אנושי.

ויימס התחיל את הקריירה שלו כשיכור ששוכב בתעלת ביוב, וסיים אותה כאיש משפחה ואחד האנשים החזקים ביותר בעולם; וטינארי נשאר מקיאווליסט, אך מקיאווליסט חכם ובלתי אנוכי יותר מספר לספר. דטריטוס, אחד הדמויות הוותיקות ביותר בסדרה (הוא הופיע ב"צבע הקסם"), התחיל את הקריירה שלו ככלב שמירה וסיים אותה כאחת הדמויות האזרחיות המכובדות ביותר בעיר. זה לא היה קל, והיו הרבה משוגות קומיות וקומיות-פחות בדרך, אבל בסך הכל (ובזכות הרבה עבודה קשה) האנשים השתפרו, והעולם השתפר.

טרי פראצ'ט, גבירותיי ורבותיי. 1948-2015. האיש שהפך יותר מעולם אחד למקום טוב יותר. יהי זכרו ברוך.

אנשים כותבים ומה שהם כותבים, אם בכלל

יש במעגל השני או השלישי שלי בפייסבוק כמה אנשים ונשים שמגדירים עצמם "כותבים". במקרה שלהם נראה שיותר מתיאור פעולה, מדובר במצב קיומי: ההנחה המובלעת היא שהאדם הכותב איננו כזה רק כשהוא כותב, אלא גם כשמצחצח שיניים, עושה קניות והולך לשירותים; כתבנותו היא מין שינוי מצב כימי בלתי הפיך שהתרחש ביום בו התחיל לכתוב. (מה שמתקשר לשאלת ה"סופר" שמטרידה אותי מדי פעם – כמה ספרים אדם צריך לכתוב ו\או לפרסם לפני שהוא זכאי להצהיר על עצמו כסופר? שניים? שלושה?)

האנשים הכותבים מדברים הרבה על כתיבה. הם רוצים שאנשים כותבים ייפגשו כדי לדבר על כתיבה, הם מארגנים סדנאות כתיבה כדי שאנשים כותבים-בפוטנציה יוכלו להוציא את הכתיבה מן הכוח אל הפועל, הם מתפייטים על סגולות האדם הכותב וכו' וכו'. יש רק אלמנט אחד שנעדר בדרך-כלל מהדיונים האלה: מה בעצם כותבים.

קצת על פאוורס וילדים רעים

פצחתי לאחרונה בירח דבש שני עם טים פאוורס, אותו החלטתי לחגוג בהשלמת הספר המוקדם "Dinner at Deviant's Palace". הספר נחמד להפליא ומומלץ בהחלט לכל חובבי הפנטזיה הפוסט-אפוקליפטית על ערפדי חלל ובנדיטים על אופניים. ובערך בשליש שלו קורה משהו מעניין. הגיבור מאבד בנסיבות כאלה ואחרות חתיכה הגונה מנשמתו. וזה בסדר גמור, כי החתיכה האבודה היא זו שגרמה לו להיות סוציומט. 

בודפוסט

בודפשט נשלטה על-ידי שתי אימפריות לפחות ב-150 השנים האחרונות. אחת מהן באמת ישבה בעיר; השנייה ארגנה לה את אותן 40 שנות נכאים שאפיינו כל מקום ממזרח לחומת ברלין, וכמו כל המקומות האלה, השקיעה והנפילה הותירו מעין ואקום הממתין להתמלא.